חסידי אומות העולם : האשה בלשכת הגיהנום מחבר: אריה באומינגר

חזרה3

בפלישתם לאוקראינה גילו הגרמנים שטחים נרחבים של צמחי גומי. היינריך הימלר, ראש הגסטפו, קיווה, שהודות להם אפשר יהיה לשחרר את גרמניה מייבוא גומי מחוץ-לארץ בזמן המלחמה. הוא הטיל על דוקטור יואכים צזאר (Joachim Caezar), ראש האגף למפעלים חקלאיים במחנה אושויץ, להקים תחנה ניסיונית לגידול צמחי גומי. בכפר ראיסקו (Raysko) שבגבולות אושויץ נזרעו שטחים של הצמח משדות אוקראינה, הוקמה התחנה המדעית בראשותו של דוקטור צזאר והוקם גם קומנדו מיוחד ששמו "גידול הצמחים (Pflanzezucht). מקום-עבודה זה נחשב כמקום הטוב יותר במרחבי מחנה אושויץ וכגן-עדן השוואה לתנאים ששררו במחנה ההשמדה הסמוך, בירקנאו Birkenau)¹) מזכירתו של דוקטור צזאר באותו זמן הייתה צ'כית צעירה ונאה ששמה אני בינדר. (Ani Binder)

אני בינדר נולדה ב- 1912 בצ'סקה-בודיוויצה (Ceska Budiovica) שבבוהמיה למשפחה גרמנית-צ'כית. לאחר שסיימה ב- 1931 גימנסיה ריאלית גרמנית נבצר ממנה – בגלל המצב הכלכלי הירוד של משפחתה – להמשיך בלימודיה באוניברסיטה ולכן התפרנסה ממתן שיעורים בשפות לועזיות. ב- 1936 נתקבלה, הודות לשליטתה באנגלית, בצרפתית ובאיטלקית, נוסף לשתי השפות שהיו מדוברות בביתה – צ'כית וגרמנית – למשרד החוץ הצ'כי. בגלל המאורעות הפוליטיים שאירעו בצ'כוסלובקיה ב- 1938, נאלצה לעזוב את עבודתה במשרד החוץ ולהתפרנס לאחר הכיבוש מהוראת שפות לועזיות ליהודים הנרדפים, שהתכוננו לנסוע לחוץ-לארץ. תוך כדי מתן השיעורים הכירה מקרוב את מצוקתם ומצבם הטרגי של הפליטים, שהגיעו מערי השדה לפראג.

העלמה הצעירה והנאה, שעד כה התעניינה בעיקר בפילולוגיה, במוסיקה ובאמנות, גיבשה לעצמה השקפת-עולם ברורה על המאורעות הטרגיים בפרוץ מלחמת-העולם השנייה, ועזרה ליהודים הנרדפים כמיטב יכולתה. היא העמידה לרשות אלה שפעלו במחתרת את דרכונה הדיפלומטי ואת תעודת היוחסין שלה (תעודה המוכיחה שהיא ארית)² וכן הסתירה הון יהודי וסייעה להבריחו לחוץ-לארץ. בסוף שנת 1938, כשהעבירה לשוויץ את תכשיטיו של אחד מתלמידיה, נאסרה יחד עם אחותה בידי המשטרה הכלכלית.

ב- 1941 נאסרה שוב – הפעם בידי הגסטפו – יחד עם בעלה הרופא, דוקטור הרי אפשטיין, בעקבות פעילותה האנטי-פשיסטית. דוקטור אפשטיין נשלח למחנות שונים ובסוף המלחמה שוחרר ממחנה בוכנולד, אני נשלחה למחנה ריכוז לנשים בראונסבריק (Rawensbruek).

אני בינדר באושויץ

בסוף מרס 1942 נכללה אני בינדר בקבוצה הראשונה של אלף נשים גרמניות, שנשלחו מראונסבריק לאושויץ כדי לשמש חלוץ במחנה הנשים, שעמד להיפתח בשטחי המחנה אושויץ. בין נשים אלה היו האסירות הפוליטיות שאני נמנתה עמן, מיעוט קטן, והאדונים מהס.ס. בחרו מביניהן את הפקידות למשרדי המחנה. בתחילה עבדה אני בינדר ברישום האסירות שבאו לאושויץ. היו אלה יהודיות מסלובקיה. לאחר שבועות מספר נתמנתה למזכירתו של ראש האגף למפעלים חקלאיים באושוויץ, דוקטור יואכים צזאר, שהיה בעל מעמד מיוחד במחנה.

כדי להקים את התחנה והמעבדה הטיל צזאר על אני בינדר, הבלשנית המשכילה, למצוא בין אסירות המחנה היודעות גרמנית, כוחות עבודה מתאימים. על תקופת עבודתה זו של אני כותבת רעיה כגן: ³ "אני מצאה בין נשי המשלוח שלנו שתי מומחיות לביולוגיה וכימאית אחת, אף שבעצם לא היה צורך בכימאית במעבדה, אך אני רצתה להצילה."

"הגענ לאושויץ ב- 1942, במשלוח הראשון של נשים יהודיות מצרפת. במשך שבועות מעטים התערער מצבן של רוב הנשים שנשלחו לעבודת-הפרך בחוץ. לכן קיוו אלה שנבחרו בידי אני בינדר כדי לעבוד במעבדה, כי ניצלו ממוות בטוח. מקבוצה זאת נותרה בחיים רק ביולוגית אחת, קלאודט בלוך-קנדי (Klaudet Bloch Kennedy), החיה כיום בקמברידג', אנגליה."

על פעולותיה של אני בינדר כותבת קלאודט קנדי⁴ "הנני מאשרת, שאנה אורבאנובה עזרה מאוד ליהודים בעת שהיינו באושויץ. הודות לה הועברו שלוש נשים מהטרנספורט שלי – אני ליטבק, אלה שליסר ואנוכי – לקומנדו של טיפוח צמחים, שתנאי העבודה בו היו פחות קשים מאשר במקומות אחרים - -

"היה זה בשנת 1942, וללא התערבותה של אנה לא היה אפשרי להעסיק שם יהודיות שלא יודעות גרמנית. אין ספק שלגביה, כאשה ארית, היו המלצות לטובת היהודיות כרוכות בסכנה. אף-על-פי-כן שמרה על עמדתה אם-כי יכולה היתה לעורר בקלות את תשומת-ליבם של אנשי הס.ס. כיוון שבאושוויץ היו מעט נשים אריות והללו נהנו מהקלות. היא עמדה תמיד לצד היהודיות. הודות לה העבירו אותנו, בחורף 1948, ממחנה בירקנאו לשטבסגבוידה (Stabsgebeude), לתוך הבניינים. אנה הגישה לנו גם עזרה מוסרית, דבר שהיה חשוב לנו ממש כסיוע חמרי. כשלא היינו בעבודה היא השפיעה עלינו לשמור על צלם אנוש ולא להרשות לאנשי הס.ס. להשפילנו, כפי שנהגו בנשים היהודיות. היא נתנה לנו שיעורים בגרמנית, בביולוגיה ובפילוסופיה, דבר אשר שמר על המורל שלנו - - בכל הנסיבות האלה היתה אנה ידידת היהודיות, ובמחנה אושויץ היה צורך באומץ-לב ובכוח נפשי יוצא-דופן כדי לעשות זאת. אנוכי אישית הייתי חייבת לה את חיי." מסיימת קלאודט בלוך-קנדי את דבריה.

בצורה דומה הצליחה אני בינדר להציל עוד ארבע ביולוגיות מהמשלוח השני, שהגיע מצרפת בסוף ינואר 1943. פרטים על כך אפשר למצוא בספרה של שרלוט דלבו "המשלוח של ה-24 בינואר".⁵

אני בינדר, מנהיגת מחתרת הנשים

אני לא הסתפקה בפעולות ייעוץ ובניחומן של הנשים הסובלות. הודות לעוז-רוחה התרכזו סביבה כל אלה שלא השלימו עם משטר האימים ששלט במחנה. היא עזרה לאסירות לשכוח מעט את סבלן והשפלתן ונתנה להן כוח ותקווה להמשיך ולהאמין בעתיד טוב יותר. התנהגותה השפיעה במידת-מה על הנשים האריות האחרות ששוכנו יחד עם היהודיות, וכך הפכה אני למנהיגה בלתי-מוכתרת של קבוצת נשים צ'כיות, צרפתיות, פולניות ואחרות שהיו נוהגות לשאול לדעתה.

בסתיו 1942, כאשר הועבר מחנה הנשים מאושויץ לבירקנאו, החליטה הנהלת המחנה, שיש להחזיר לאושויץ את כל האסירות העובדות במשרדים, מתוך חשש שהן עלולות להדביק את אנשי הס.ס. במחלות ובמגיפות שפקדו את מחנה בירקנאו. בהשפעתה של אני בינדר שוכנו כל האסירות – אריות ויהודיות – יחדיו במרתף המבנה שנקרא "שטבסגבוידה" באושויץ.

הגברת רעיה כגן הועברה ב- 1943 מהקומנדו "גידול צמחים" למחלקה הפוליטית של המחנה, מול המשרפה, ותפקידה היה לרשום את שמות המתים.וכך מספרת גברת כגן בעדותה ב"יד ושם" על עבודתה זו: "עבודה זו לא השאירה בי שום אשליות בנוגע למצבנו ועתידנו. ידעתי שלאני הארית יש סיכויים לצאת מהמחנה. החלטתי אפוא, למרות האיסור החמור, לספר לה מה מתרחש במשרדנו, בו התרכזו אנשי הס.ס. המבצעים את תכנית ההשמדה, בתקווה, שהיא תוכל לספר לעולם על הנעשה באושויץ. יום-יום מסרנו את הידיעות על הנעשה במחלקתנו. אני, מצדה, שמרה על הקשר עם הקומנדו 'גידול הצמחים' הנמצא בכפר ראיסקו."⁶

בסתיו 1943 נאסרה לילי טופלר, יהודיה צעירה מסלובקיה, מעובדות המחלקה הפוליטית, באשמת התכתבות עם אסיר פולני.⁷ אני העזה לבקש את מנהלה, צזאר, שיתערב לטובת לילי טופלר. יואכים צזאר יעץ לאני שתחדל להגן על היהודיות, וביחוד במקרים חמורים במקרה זה (התכתבות עם אסיר פולני). לילי טופלר הומתה ביריה בידי אוברשרפירר בוגר, מהמחלקה המדינית.

מאסר וגירוש לבירקנאו

זמן קצר לאחר הוצאתה להורג של לילי טופלר חלה הרעה במעמדה של אני בינדר. פעולותיה המסועפות לטובת האסירות היהודיות עוררו חשד ואנשי הס.ס. החלו לבלוש אחרי מעשיה. בחיפוש פתע מצאה אחת המפקחות של הס.ס. מצית אצל אני. היא נקראה להתייצב בפני המפקחת הראשית של הס.ס. והוטלה לצינוק למשך שבעה ימים. בראשית ינואר 1944 חלו שינויים פרסונליים במשרד ובמקום דוקטור צזאר בא מנהל חדש, ששיתף פעולה עם המפקחת הראשית וגם קיבל מזכירה אחרת במקום אני בינדר.

בסוף ינואר 1944 הכינה אני מתנות ומכתבים עבור האסירות שעבדו בקומנדו "גידול צמחים" בראיסקו. הפעם הופתעה בידי המנהל החדש עצמו, שערך חיפוש ומצא את החפצים ואת שמות המשתתפים במשלוח. ברשימה הופיעו ידידותיה של אני מהמחלקה הפוליטית ומהקומנדו "גידול צמחים".⁸

ברוור היה, כי גילוי השמות סיכן את כל הנשים שנמצאו ברשימתה של אני ואף את קיומו של הקומנדו "גידול צמחים". וכאן נתגלתה אני בינדר במלוא גדולתה ואצילותה. היא הלכה אל מנהל משרדה והציעה לו להשתיק את כל הענין בתנאי שהיא, אני בינדר, תלך לבירקנאו. איש הס.ס. הסכים. לפני שנשלחה לשם מצאה הזדמנות להיפרד מהנשים היהודיות, שטיפלה בהן עד כה במסירות נפלאה. היא סיפרה להן על ה"עסקה" שעשתה עם הנאצי, ואפילו מצאה משפטים מספר כדי לנחם אותן למען לא תפולנה ברוחן.

בראשית פברואר 1944 נשלחה אני בינדר לפלוגת הענשין, שם סללה כבישים בבוץ ובשלג, בסביבות בירקנאו. תוך כדי עבודה חלתה והועברה לבית-החולים. ידידותיה שעבדו באותו מקום טיפלו בה בנאמנות והצליחו להוציאה מפלוגת הענשין ולמצוא לה עבודה כלבלרית. אך לא ניתן לה להמשיך בכך זמן רב, וב- 1 באוגוסט 1944 נשלחה למחנה בראונסבריק, ומשם, כעבור חדשים מספר, נשלחה למחנה גרסליץ שבצפון בוהמיה. אני הצליחה לברוח מהמחנה וחזרה לפראג. שם פגשה את חברה, דוקטור הרי אפשטיין, שאף הוא חזר ממחנה ריכוז, ולאחר זמן התחתנה עמו.

האשה האמיצה, שעשתה כה רבות למען האסירות באושוויץ, היא עבה אם לשלושה ילדים ומשמשת מרצה לפילוסופיה ולפילולוגיה מודרנית באוניברסיטה בפראג.

הערות שוליים: 

1. רעיה כגן "נשים בלשכת הגיהינום", "ספרית פועלים", 1947
2. רעיה כגן בעדותה ב"יד ושם", תיק מספר 379.
3. רעיה כגן, שם, עמוד 2.
4. קלאודט קנדי, עדותה ב"יד ושם", תיק מספר 379
5. 1965
6. רעיה כגן, שם, עמוד 3
7. וזה לשון המכתב: "יאנק יקירי, אני משתוממת שלא ענית על מכתבי מיום ג'. האומנם לא הגיע אליך? לא מצאתיך במקום-עבודתך ליד הבניינים. האומנם קרה לך אסון? אין לי חדשות לספר לך. ידיעות מעודדות פשטו אצלנו. הירהרתי, האוכל לחיות אחרי כל הדברים שראיתי... מחכה לתשובה, ל'." מתוך ספרה של רעיה כגן, "נשים בלשכת הגיהינום", עמוד קס"ה.
8. רעיה כגן, "נשים בלשכת הגיהינום".