צדק במסחר ושאלת המוסר מחבר: הרב דב ברקוביץ'

חזרה3

[א]

הנושא המרכזי הנידון בחלק האחרון של פרק המוכר את הספינה הוא, "הלכות שעניינן יושר המידות במשא ומתן" (כפי שציין אלכס טל בשמו של ש' אלבק). בהקשר זה, בסוגיית "יושר המשקולות ומידות המדידה" המסיימת את הפרק, אנו מתוודעים להבדל מהותי בין גישת המקרא ומדרשי התנאים לבין זו שבמשנה ובגמרא בכל הקשור לשורש המושג "צדק חברתי".

התורה מתייחסת פעמיים, ובחומרה רבה, ל"טהרת המשקלות" (ויקרא יט, ל"ה-ל"ו; דברים כה, י"ב-ט"ז). בספר ויקרא הפרשייה הפותחת בפסוק, "לא תעשה עוול במשפט, במדה (למדידת קרקע), במשקל ובמשורה (למדידת נפח בעיקר של נוזלים)", נמצאת בחפיפה אחת עם איסור אונאת הגר ומצוות אהבתו: "ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' א-להיכם". בזיקה ברורה לכך, הפסוק הבא: "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם", מסתיים במילים: "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". המוכר באמצעות מאזני מרמה פוגע ביסוד הברית עם הבורא, ברית שנכרתה על בסיס גאולת עבדים משעבוד ומעושק. מוכר המנצל ועושק את הקונים בשוק דומה לאותם מצרים ששעבדו את אבותיו.

המילים הפותחות את הפרשייה, "לא תעשו עוול במשפט", מתארות מוכר בשוק כדיין בבית דין. הוא תופס מקום של סמכות כמעט מוחלטת כלפי קוניו ובשל כך הוא מסוגל "לקלקל את הדין" (רש"י). הנורמות שהוא עובד על פיהן, יקבעו רבות בכל הקשור למוסריות הנהוגה בחברה ולאמון ההדדי המהווה בסיס כה חיוני ביחסי מסחר. מתוך כך חוזרת התורה, שוב ושוב, על המילה "צדק" - היפוכו של ה"עוול" הנעשה בדרכי המשפט על-ידי מוכר רמאי. יסודות הצדק בחברה היהודית, הקשורים בחבל הטבור לגילוי רצונו של מי שגאל עבדים משעבוד, מתעצבים גם בשוק ולא רק בבית המשפט.

פרשיית טהרת המשקלות בספר דברים מחמירה אף יותר. בנוסף לאיסור בשימוש במשקלות שאינן "שלמות", התורה גם אוסרת על אחזקתן גם ללא שימוש מעשי בהם ("בכיסך", "בביתך"). עצם ההבטחה של הקיום הלאומי בארץ המובטחת על-פי הברית, מותנה במילוי אחר הציווי: "אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך".

[ב]

הביטוי "תועבה" הוא ביטוי ייחודי המופיע בתורה, בעיקר בספר דברים, במקרים מיוחדים - כאשר התורה מבקשת לייחס פגיעה במהויות הראשונית של ערכיה ומצוותיה. הנה רשימת המעשים המכונים בלשון "תועבה": עיר הנידחת, עובדי עבודה זרה, הכנסת פסל לבית יהודי, משכב זכר, גילוי עריות כמנהג יושבי כנען, סוגי כישוף שונים, בגדי גבר על אישה ובגד אישה על גבר והבאת "אתנן זונה" כקרבן למקדש. כיצד מתקשרת המרמה במשקלות לרשימה זו?

הסלידה של התורה ממרמה במשקלות מודגשת בשימוש התורה במילים, "כל עושה אלה, כל עושה עוול". המילים "כל עושה אלה", בהקשר של איסורים המאופיינים במילה "תועבה", מופיעות אך ורק בפרשת גילוי עריות, במעביר בן ובת באש, בעשיית כישוף וקסם ובלבישת בגדים של המין השני. בכל הדוגמאות הללו, אדם מנצל שורש כלשהו של חיוּת בראשיתית בבריאה לשם הנאה עצמית או לשם השגת אינטרס אישי. חילול האינטימיות של משפחה גרעינית על-ידי אינטימיות אחרת של איש ואישה החיים יחד חיי זוגיות ומשפחה, ניצול החיוּת הטבועה בפריון ובזרע האדם לשם פולחן, שימוש ביסודות הבריאה עצמם במעשי כישוף שמטרתם השגת שפע, ובלבול היוצרות של יסוד האיש ויסוד האישה.

אם כן, יש להבין את היחס של התורה ליסוד הצדק החברתי במונחים דומים, ככינון אחד משורשי חיוּת הבריאה. בעשיית "עוול" בשוק, מנצלים סוחרים את האמון ההדדי, את חיוּתה של הרקמה החברתית ואת עצם החיות האנושית הנוצרת בחיים המשותפים, לשם אינטרס ממוני פרטי.

ברוח זו מתייחס מדרש תנאים לטהרת המידות והמשקלות: "'לא תעשו עוול במשפט': אם לדין (לנוהלי בית דין), כבר הדין אמור (בפרשיות אחרות)! אם כן למה נאמר, 'לא תעשו עוול במשפט במדה ובמשורה'? - מלמד שהמודד נקרא דיין. שאם שיקר במידה קרוי עוול, שנאי ומשוקץ, חרם ותועבה, וגורם לחמישה דברים - מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק השכינה, ומפיל ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם". (ספרא, קדושים, ח, ה').

[ג]

לעומת הדברים הנוקבים הללו, למשנה ולגמרא מגמה שונה לחלוטין. המשנה בדף פח. מחייבת שלושה סוגים של הקפדה בכינון "הצדק" בתחום המשקלות.

1. המוכרים חייבים לקנח כלי מדידה בהם משתמשים במכירת נוזלים כמו יין ושמן. במשך הזמן מצטברות שאריות העלולות לצמצם את כמות הנוזל שהקונים יקבלו עבור כספם. מאותה סיבה השוקלים מוצרים בכף מאזניים חייבים לנקות את כליהם מדי פעם שלא יהיה אי דיוק במשקל.

2. המוכר "חייב להכריע לו טפח". כוונת הפסיקה היא שהמוכר חייב להטות מאזניים לטובת הקונה ולא לנסות להגיע למצב ששתי כפות המאזניים מאוזנות במדויק. זאת כדי לאזן את הדחף של המוכר, הלא-מודע לעתים, להעדיף את האינטרס שלו. אם בכל זאת ישקול באופן מדויק, יהיה חייב להוסיף כמה אחוזים של מצרכים לסל הקונה.

3. בפעולת מילוי כלי מדידה של נפח היו מנהגים שונים. היו שווקים בהם המוכר לא דייק ובכוונה הגדיש מעט מעבר למה שהקונה ביקש; היו שווקים בהם השתמש המוכר בכלי מיוחד "שמחק" את הגודש. המשנה קובעת שמוכרים חייבים לא לשנות ממנהג המקום.

כאמור, בעריכת המשנה הכרעות אלו משובצות תוך דיון ארוך ב"הלכות שעניינן יושר המידות במשא ומתן". כלומר, אין לסוגיית "טהרת המשקלות" כל מעמד מיוחד! לא ניתן לה כל דגש כסוגיה מכריעה בשאלת האמון ההדדי וכמעצבת נורמות מוסריות בסיסיות בחברה, כפי שקיים במקרא ובמדרש. ביטוי מובהק לשינוי מגמה זו הינה העובדה, שככל שהצלחתי לבדוק, אותו מדרש תנאים שהבאתי למעלה, המסכם את ההתייחסות המחמירה של המקרא, אינו מצוטט לא במשנה, לא בתלמוד בבלי ולא בתלמוד ירושלמי. אשמח לשמוע מקוראי הטור שאני טועה בכך.

את המגמה האחרת אפשר לגלות בכמה נדבכי יסוד בסוגיה שלפנינו. בדף פח: נמצא דיון אגדי קצר הפותח ברוח המקרא: "אמר רבי לוי: קשה עונשן של מידות יותר מעונשן של עריות, שזה נאמר בהן 'אל' (בעריות: "כל התועבות האל". ויקרא יח, כ"ו), וזה נאמר בהן 'אלה'". אלא שכל מגמת הדיון היא לנטרל את המובן הפשוט של אמירה זו. הרי העונש הנקבע בתורה לגילוי עריות הוא העונש החמור של כרת, ואין עונש כזה חל על מרמה בשוק. אם כן, במה "קשה עונשן של מידות" משל עריות? התשובה היא שעל עבירות בתחום העריות אפשר לחזור בתשובה, אבל את הכסף שנלקח מקונה במרמה אין להשיב. הערה זו מסיטה לחלוטין את עוקץ הדיון – לא עוד פגיעה בשורשי הבריאה הא-להית, אלא סוג של חטא שיש לשבץ אותו קרוב לתחום הגזל ובאופן שאינו נוגע ישירות בשורשי הקיום עצמם.

[ד]

את השינוי במגמה יש לבחון לאורך כל הסוגיה. חובת עשיית "צדק" במשנה מוטלת בעיקר כאחריות אישית של מוכרים כלפי טהרת המשקלות והמידות שלהם. יחד עם זאת, בסוף המשנה הובאה פסיקה יחידאית שקבעה שמנהג המקום הוא שיקבע בנושא הגודש ומחיקת הגודש. והנה, העוקב אחר פריסת הדיון בגמרא יגלה שעיקרו מהווה הרחבה של אותה פסיקה יחידאית הקובעת את העיקרון של "מנהג המקום". האחריות של מוכר רמאי מוגדרת כלפי התקנים שנקבעו על-ידי השותפות הקיימת בין המוכרים, במקובל בנהלים בשוק. יש בכך, כמובן, פגיעה בעיצוב נורמות וביצירת אמון הדדי. אך כל זכר לזיקה בין פגיעה ברקמה החברתית לבין הרבדים הנוספים המופיעים במקרא ובמדרש נעלמו.

השורות הראשונות של הסוגיה מעמידות מגמה זו כעיקרון. האם ההלכות של קינוח כלי המדידה ושל הכרע לטובת הקונה מבוססות על המצווה בתורה או שיש להן תוקף של דברי חכמים? באופן שאיננו עולה מפשט המשנה מיישמת הגמרא את עיקרון "מקום שנהגו" גם על הלכות אלו. הפסיקות אינן מוחלטות אלא ביטוי של נוהל. הגמרא ניצלה בכך עיקרון שבמשנה היה מצומצם יחסית והפכה אותו לעיקר. אם היה בנמצא דיון נוסף בתלמוד הבבלי בנושא זה, אפשר היה להסיק שהדיון לפנינו איננו ההתייחסות העיקרית, אך מסתבר שהסוגיה לפנינו היא היא הדיון הממצה.

חכמי הגמרא היו מודעים מאוד להסטת הדיון. לקראת סוף הסוגיה מועלית שאלת היחס בין ענייני מסחר בשוק לבין קיום החיים בארץ ישראל – מה שהיווה מוטיב מרכזי במקרא. אך שוב נעלמת לחלוטין השפה המקראית. במקומה אנו מתוודעים ל"חיות" אחרת, זו המאפיינת את גינוני השוק והאינטרסים היצריים של המשתתפים בו: "אין מוציאין פירות מארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש, כגון, יינות שמנים וסלתות. רבי יהודה בן בתירא מתיר ביין, מפני שממעט את התיפלה (זנות)".

[ה]

בשורש השינוי בשפת הדיון ובמגמתו נמצאת שאלת יסוד: על מה מבוסס המושג "צדק" בהקשר הכלכלי-חברתי? הגמרא בדף פח מביאה עוד שמועה של רבי לוי, שמועה המלמדת על העיקרון שבבסיס הסטת הדיון - כאשר הקדוש-ברוך-הוא מבקש לבסס את תודעת הצדק בעם, הוא מדגיש את בחינת ה"ברכה" העשויה להגיע לאדם; משה, לעומת זאת, בשר ודם, מאיים יותר באפשרות הקללה.

במקרא ובמדרש כינון ה"צדק" מבוסס על זיקת האדם ליסוד הברכה שבחיות הבריאה כאשר קיומה או קלקולה בידיו. בגמרא, כינונו של הצדק תלוי בשאלות של חשיפת האינטרסנטיות, היצריות, הרכושנות ודחף ההישרדות. מתוך כך סוגיית טהרת המשקלות משובצת בשולי הדיון על טעויות המתרחשות בעסקאות השוק.

למאמרים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא.