|
 |
 |
 |
 |
חזרה3 |
 |
מבוא |
מטרת פרק זה היא לבחון את השפעת האדם על החורש הים-תיכוני, אך יש לזכור שפעילות האדם חלה על כל טיפוסי הצומח באזור, וקשה מאוד לבדוק ולבודד את השפעתו על תצורה מסוימת בלבד. המונח צומח ים-תיכוני מופיע כאן במובנו הרחב, כפי שהגדירו Emberger, כלומר, צומח המתפתח בתנאי אקלים ים-תיכוניים.
לפני הרחבת הדיון על השפעת האדם על הצומח הים-תיכוני, יש לבדוק אם אכן מהווה פעילות האדם מקור השפעה יחיד הממלא תפקיד בשינויי הצומח הים-תיכוני בעבר ובהווה. נשאלת השאלה: האם ההרס המתקדם של הצומח הים-תיכוני בתקופות ההיסטוריות אינו נובע, לפחות חלקית, מהרעה של תנאים אקלימיים, קרי: התייבשות הדרגתית או פתאומית. בצד טענה שבין 1000-500 לפנה"ס התרחשה ארידיפיקציה (התמדברות) של האקלים באזור הים-תיכוני וסביבתו, יש אחידות דעים שאין הוכחות רציניות המצביעות על הרעת האקלים מאז תחילתה של התקופה ההיסטורית, ושעיקר ההרס הנופי באזור הים-תיכוני נובע מפעילות האדם ולא משנויי אקלים (Le Houerou, 1981; Trabaud, 1981; Zohary, 1983).
ויזל (1989) מסכם את הידוע על שינויי אקלים באזורנו כפי שנאספו ממקורות שונים, ומוכיח שב-5,000 השנה האחרונות איפיינה את האזור הים-תיכוני יציבות של האקלים והצומח. באזורי המעבר שבין האזור הים-תיכוני לאזור המדבר, לעומת זאת, מתגלים סימני השפעה ברורים של שינויי אקלים וצומח. גם ממצאים דנדוכרונולוגיים (לימוד הטבעות השנתיות של עצים) מחזקים את הקביעה שבאלפיים השנה האחרונות לא היו שינויי אקלים משמעותיים באזורנו, ומכאן שהשינויים בתפוצת הצומח הטבעי נגרמו כתוצאה ממעשה ידי האדם (לב ידון, 1987).
בניתוח שרידי פחם שנמצאו בחפירות פרהיסטוריות, ניתן ללמוד הן על שינויי אקלים והן על השפעת האדם. במחקר כזה, שנערך בדרום צרפת, הוגדרו 4 שלבים בהיסטוריית הצומח מאז התקופה הקרחונית האחרונה (לפני כ-12,000 שנה). עד תקופה זו שרר אקלים יבשתי קר עם קיץ לח, שאותו איפיינו עצים הגדלים היום בהרים. אחר כך החלה תקופה של מזג אוויר ים-תיכוני יבש וקר, שבו אופיין הצומח על ידי אורנים וערערים. השלב הבא - אקלים ים-תיכוני לח המאופיין על ידי מיני אלונים נשירים. ב-6,000 השנה האחרונות, האקלים אינו משתנה משמעותית אך השפעת האדם גורמת להרס היער ולחדירת אורן ירושלים ו-Quercus ilex, אלון ירוק-עד, לנופים הים-תיכוניים (Vernet + Thiebault, 1987).
השפעת האדם על הצומח בעולם, למרות שהיא יחסית קצרה, משמעותית ביותר כתוצאה מאופיה החריף, המתמשך והמצטבר, והיות והיא הולכת וגדלה בהתמדה (1983 ,Zohary). השינוי הנגרם לאקוסיסטמה הטבעית כתוצאה מעיבוד חקלאי או רעייה בממשק המסורתי הוא איטי יחסית ובעל אופי מצטבר; משמעותו המלאה תבוא לידי ביטוי רק כעבור מאות ואלפי שנה (Aschmann, 1973). Pignatti (1978) טוען שהחל מ-5,000 שנה לפנה"ס אי אפשר לתאר את האקוסיסטמה הים-תיכונית רק על בסיס טבעי.
מקובל על החוקרים שהפעילויות העיקריות של האדם שהשפיעו על הצומח הים-תיכוני הם שריפה, כריתה ורעייה (Le Houerou, 1981; Naveh + Dan, 1973; Aschmann, 1973). השריפה היא אולי המאפיין הדומה ביותר בין האזורים הים-תיכוניים (Raven, 1971). השריפה נוצלה ככלי ממשקי כדי להגדיל את כמות השיחים נושאי פירות, עשבי מאכל, בצלים ופקעות המתרבים בשטחים פתוחים ושרופים (Trabaud, 1981). את אינטנסיביות הכריתה יש לתלות בהיות העץ מקור ראשי של חומרי בנייה ודלק למטרות שונות. גידול בעלי חיים הוא אחד ממקורות הפרנסה המסורתיים באזור הים-תיכוני; בבתי גידול הרריים ועל קרקעות עניות זהו מקור קיום בלעדי.
השילוב ההרסני של שריפות תכופות, רעייה וכריתה הוכר כגורם העיקרי להרס החורשים והפיכתם לצורות צומח דלות ויובשניות יותר. הללו נשלטות על ידי שיחים לא אכילים, ארומאטיים ו/או קוצניים, כגון לוטם וקידה שעירה ותחת משטר הפרעות חריף יותר - על ידי גיאופיטים עמידים לשריפות, כגון: עירית. לכן, קשה להגביל את הדיון לתצורות חורש "מלא", כאשר ייתכן שחלק נכבד משטחי הבתה והגריגה אינם אלא חורש שעבר דגרדציה בעקבות פעילות האדם.
|
1. פעילות האדם באזורים ים-תיכוניים שונים בעולם |
(לפי Aschmann, 1973) חשיבותו של האדם ופועלו בעיצוב הנוף והמערכת האקולוגית המתפתחת בו הם אבן יסוד בניתוח אקולוגי עכשווי של יחידת צומח במקום כלשהו. בשל כך, חשובה פרספקטיבה גיאוגרפית-היסטורית שמאפשרת לבחון את התהליכים הביולוגיים בעקבות הפרעה חד-פעמית או מתמשכת. הדפים הבאים אמורים להציג את ההיסטוריה של השימוש (use-Iand) והניצול של האדם את האקוסיסטמה הים-תיכונית במוקדי התפתחותה השונים.
|
1.1 צ'ילי |
האוכלוסייה המקומית התפרנסה מציד, דיג ולקט במשך לפחות 10,000 שנה, בעוד שעיבוד חקלאי הגיע מהצפון רק לפני כ-2,000 שנה. רעייה של למות ואלפקות היתה קיימת בצפון צ'ילי ובמרכזה, אך במספרים קטנים, שלא יצרו לחץ משמעותי על הסביבה. מלבד באזורים מסוימים לא היה לחץ רציני של גודל האוכלוסייה האנושית, למרות שנעשה שימוש בשריפות לבירוא שטחים לעיבוד, וכנראה שצומח בחלקים מסוימים בעמק המרכזי השתנה בצורה ניכרת עקב פעילות זו. שני גורמים עיקריים אובחנו בצ'ילי כבעלי השפעה חריפה על האזור הים-תיכוני:
- שימוש באש - לפי Trabaud (שנת 1981), ההשפעה העיקרית של השריפות הורגשה עם בואם של המתיישבים האירופאים, שהשתמשו בצורה בלתי מרוסנת בשריפה וכריתה כדי לברא שטחים למטרות חקלאיות.
- שיטות ניצול קרקע שהובאו באמצע המאה ה-16 על ידי הספרדים למרכז צ'ילי, אזור שתנאיו הסביבתיים דומים לאלה של ספרד. בהגיעם, הכניסו הספרדים גידול דגנים בחורף ואת חיות המרעה של העולם הישן. הדגנים המיובאים גברו על המקומיים בעקבות איכותם, והאחרונים, בסופו של דבר, נעלמו. האדמות הטובות ביותר, במדרונות המתונים של העמק המרכזי, נוצלו למרעה בקר עם מעט מאוד עיבוד חקלאי. באזור החוף גידלו עיזים וכבשים.
השינוי העיקרי בנוף צ'ילי החל למעשה באמצע המאה ה-19. גידול חיטה התפשט לכל אזור שתנאיו התאימו, כולל מדרונות תלולים ורגישים באזור החוף. העיבוד החקלאי בכלל התפתח והוחל בגידול גפנים. עם הזמן, גרמו בעיות סחיפת וירידה במחירי חיטה לנטישת הקרקעות ששימשו לגידול זה. במקרים מסוימים הוחל ביעור מבוקר. במקומות אחרים, השתלטה צמחייה טבעית המשמשת כיום לרעייה. עם זאת, כפי שקורה גם בדרום אירופה, גם כאן יש נטייה של האוכלוסייה החקלאית לעבור לערים, וכתוצאה מכך קטן לחץ הרעייה ומסתמנת התאוששות מסוימת של הצומח הים-תיכוני.
Mooney ו-Dunn (שנת 1971) טענו שההיסטוריה הארוכה של ניצול אנושי את המערכת האקולוגית הטבעית בצ'ילי (רעיית יתר, כריתה ואיסוף עץ, ושריפות תכופות) היא שגרמה להתפתחות צומח קסרופיטי (בעל עמידות לתנאי יובש). צומח זה שונה באופיו מהחורש של קליפורניה, אפילו שהתנאים האקלימיים בשני האתרים דומים. במילים אחרות, מוני ודון טוענים שהיעדר סממני קונברגציה בצומח בצ'ילי וקליפורניה, בתנאים שדמיון בצומח מתבקש, נובע מהשפעה חזקה מאוד וארוכה יותר של פעולת האדם באתר אחד (צ'ילי) ביחס למשנהו (קליפורניה).
|
1.2 קליפורניה |
האוכלוסייה האינדיאנית המקומית התפרנסה מציד, דיג וליקוט, ללא תרבות של גידולים חקלאיים. ההתיישבות הספרדית באזור התחילה רק בסוף המאה ה-18. עד אז התקיימה אוכלוסיית גדולה יחסית, שחיה בשיווי-משקל דינמי עם הסביבה במשך יותר מ- 1,000 שנה, על אף השימוש בשריפות מכוונות ולקט אינטנסיבי של מיני צמחים ופירות. כאשר הגיעו האירופאים, הצטמצמה מאוד האוכלוסייה האינדיאנית, בעיקר עקב התפשטות מחלות ומגפות חדשות. המערכת הכלכלית עברה לרעייה נרחבת וחקלאות מוגבלת, ופירנסה אוכלוסייה אנושית קטנה ב-60% מהקודמת. האזורים המישוריים הוסבו לגידול דגניים. באזורי המרעה התנחלו עשבים מהעולם הישן, שהגיעו עם סחורות מיובאות מאגן הים התיכון והחליפו את מקומם של העשבים המקומיים. שטחים ניתנים להשקיה הועברו לחקלאות אינטנסיבית של עצי פרי וירקות. עם נטישת אזורי ההרים מחוסר כדאיות כלכלית, חזר לשלוט בהם החורש המקומי (chapparal), עם חדירה של מינים עשבוניים מהעולם הישן. כפי שהיה בתקופות קדומות יותר, יש לשריפות באזור זה השפעה רבה על הצומח. בדרום קליפורניה יש נטייה לשריפות אינטנסיביות, הרבה בגלל רוחות יבשות המגיעות מהמדבר וסופות ברקים בקיץ, זאת חרף ההשקעה הרבה במניעת שריפות. שריפות אלה משפיעות מאוד על הצ'פראל, יערות-פארק של אלונים ויערות מחטניים. כיום, שונה השפעת השריפות מזו של השריפות בעבר. בעבר, לפני בוא האדם הלבן, תדירות השריפות היתה גבוהה כי לא היו אמצעי מניעה, ובמקרים רבים השריפה שירתה את האינטרס של הרועים והמלקטים. כתוצאה מכך, היתה הצטברות מעטה של דלק ממקור צמחי, והשריפות היו, עפ"ר, בעוצמה חלשה-בינונית. כיום השתנו התנאים: אין עניין בשריפת שטחים טבעיים אלא במניעת שריפות כאלה. התוצאה - הצטברות "דלק צמחי" רב בשטחים פתוחים (1981 ,Trabaud). השריפות אומנם נדירות יותר מאשר בעבר בגלל אמצעי מניעה יעילים, אך כאשר מתרחשת שריפה - עוצמתה ונזקיה גבוהים מאוד. על בסיס זה מתפתח היום ממשק מונע שריפה המבוסס על שריפות קלות ומכוונות בזמן ובמרחב (burning prescribed).
|
1.3 דרום-אפריקה |
תרבות המרעה הגיעה לדרום אפריקה לפני כ-1,000 שנה, מכיוון המזרח התיכון דרך מזרח אפריקה, ותפסה את מקומה של כלכלת הבושמנים הציידים-מלקטים. רעייה זו לא היתה אינטנסיבית, והתפשטה לפנים הארץ רק כאשר ההולנדים הגיעו במאה ה-17 והביאו איתם דגמי שימוש קרקע אירופאיים. בתקופה זו, התחילה גם חקלאות דגנים ופירות באזור הכף, שמאוחר יותר הוחלפה בגידולי שלחין כגון גפנים. כיום, מהווה אזור זה אחד מהאזורים הים-תיכוניים שעוצמת השינוי על ידי האדם בהם היא הפחותה מכל האזורים האחרים הדומים בעולם.
|
1.4 אוסטרליה |
גם באוסטרליה היתה קיימת תרבות מקומית של ציד ולקט. התרבות המערבית הגיעה לאזור יחסית מאוחר - רק בתחילת המאה ה-19. במדינה זו יש קרקע רבה ומעט כח אדם, וכתוצאה מכך השתלט גידול צאן. למרות האוכלוסייה הדלה וההגעה המאוחדת של האדם המערבי, המערכת האקולוגית הטבעית באוסטרליה היא אחת מהמופרעות בעולם. זאת בעקבות חקלאות ומרעה הקיימים בכל מקום אפשרי והעושים שימוש נרחב באינטרודוקציה של מיני צומח מהעולם הישן, שנועדו לשיפור וחיזוק מערכת המרעה המקומית שמיניה הטבעיים רגישים מאוד ללחצי רעייה גבוהים.
|
1.5 אגן הים התיכון |
עיקר ההתייחסות בפרק זה, על השפעת האדם על הצומח הים-תיכוני, תהיה לאגן הים התיכון, וזאת מ-2 סיבות:
- הרלוונטיות שיש לאגן הים התיכון לגבי הנעשה בישראל.
- האזור יושב על-ידי האדם מתקופות קדומות ביותר. באזור נערכו מחקרים רבים בתחום ההשפעה ארוכת הטווח של פעילות האדם שיסוכמו להלן. האזור כולל הרבה מדינות עם צומח ים-תיכוני, מפותחות ומתפתחות כאחד.
פעילות האדם מורגשת בקצה המזרחי של הים התיכון, מתחילת התקופה הניאוליטית, לפני כ-10,000 שנה, והתפשטה משם לכיוונים אחרים, בעיקר מערבה. במשך השנים, ועד לתקופה הרומית המאוחרת, התפתחה שיטת ניצול קרקע באגן הים התיכון שלא עברה שינויים משמעותיים עד למאה הנוכחית. לאחר נפילת האימפריה תרומית, התפתחה תרבות מרעה אינטנסיבית, שהביאה לעתים קרובות לרעיית יתר. תרבות זו חדרה לאזורים בעלי אקלים ים-תיכוני, במיוחד בצפון אפריקה.
דווקא היערות המעטים באזור, בעלי קצב גידול איטי, נשמרו יחסית, היות וגם בעבר הם הוכרו על ידי הממשל כאוצר טבע שעדיף לנצלו בצורה סלקטיבית לטובת השלטון המרכזי ולמנוע התכלותו, זאת לפחות בזמן האימפריה היוונית והרומית (Thirgood, 1987). במוזיאון המרכזי של כרתים, מוצג משור יד ענק מהתקופה ההלניסטית, עדות לכריתה של עצים מפותחים ביותר (אורן ברוטיה?) למטרות בנייה של בתים ואוניות, או, במילים אחרות, עדות לכריתה מסיבית בת יותר מ-2,000 שנה. מאידך גיסא, ניתן למצוא באגן הים התיכון דוגמאות לטיפול וטיפוח יערות, שהם חלק ממסורת ותרבות מקומית. בסיירה מורנה של דרום ספרד, למשל, יש אלונים המהווים חלק ממערכת אקולוגית טבעית עתיקת יומין (dehisa), שמטופלים כגידול חקלאי – קליפת השעם נמכרת ויבול הבלוטים נאסף להאכלת חזירים.
המערכת האקסטנסיבית של ניצול קרקע יכלה לכלכל אוכלוסייה גדולה, אך מוגבלת בהתפתחותה. באזורי המרעה היו לחצי ניצול-היתר הגדולים ביותר. סחיפת קרקע על מדרונות כתוצאה מרעיית יתר סתמה מערכות ניקוז ויצרה ביצות בחלק מהאדמות האלוביאליות הטובות ביותר. עם תחילת התפוררות המערכת החברתית וירידת כוחו של השלטון המרכזי, בעקבות מלחמות וחוסר יציבות פוליטית, התחילו שריפות, כריתה חזקה של היערות והרס הטרסות במדרונות, כדי להגדיל את שטחי המרעה.
במדינות המפותחות חלו, במאה האחרונה, שינויים משמעותיים בחקלאות. גידול פירות וירקות הפך למשתלם יותר מבחינה כלכלית מאשר ניצול אדמות למרעה. במקומות שבהם חקלאות כזאת קיימת, התפתחו שיטות עיבוד אינטנסיביות המבטלות למעשה את תכונות בית הגידול הטבעי ויוצרות מערכות אקולוגיות חדשות. האוכלוסייה נוטה, בעקבות זאת, לעבור מאזורי מרעה הרריים למישורים הנמוכים ולערים. תהליך דמוגרפי זה מאפשר ייעור מחדש והכנסת רעייה מבוקרת לאזורים ההרריים, למרות שתוצאות פעילות זו עשויות להתבטא רק כעבור מספר דורות. לעומת זאת, במדינות המתפתחות, כגון בצפון-אפריקה, ממשיכה האוכלוסייה לגדול בשיעור ניכר, והתחזית היא של המשך ניצול הרסני של האזורים ההרריים (1973 ,Aschmann).
|
1.6 אינרודוקציה: מיני צמחים שהופצו על ידי האדם בין אזורים ים-תיכוניים בעולם |
רוב מיני הצמחים הרבים שהועברו מאזור לאזור, הועברו על ידי אירופאים מתיישבים במשך ארבע מאות השנים האחרונות. למשל: מיני הצבר השונים הובאו כנראה ממקסיקו לאגן הים התיכון ולצ'ילי; האורן (Pinus radiata) האנדמי הועבר ממרכז קליפורניה לצ'ילי; בקליפורניה ובצ'ילי הוחלפו כמעט כל העשבים המקומיים בעשבים מהעולם הישן. הבאתם היתה, כנראה, מקרית, אך הצלחתם מיוחסת לעמידותם הרבה לרעייה ודריכה על ידי המקנה, שגם הוא יובא מהעולם הישן. אקליפטוסים מאוסטרליה הובאו במשך 150 השנים האחרונות כמעט לכל העולם למטרות ייעור ותעשייה. הם נפוצים בכל האזורים בעלי אקלים ים-תיכוני וגם בכמה אזורים אחרים, ועמידים ביותר לכריתה, כשהם מתחדשים מהגזע הכרות במהירות (Aschmann, 1973).
ההחלפה של מינים מקומיים רבים של עשבוניים, בדרך כלל רב-שנתיים, בקליפורניה וצ'ילי על ידי מינים עשבוניים חד-שנתיים, שמקורם באגן הים התיכון, קשורה, קרוב לוודאי, להתאמת האחרונים ללחצי רעייה גבוהים. הצמחייה הים-תיכונית שהתפתחה במשך אלפי שנה תחת נוכחות בעלי חיים מבויתים התאימה עצמה לרעייה ודריכה (מחזור חיים קצר, יכולת התחדשות, הגנה על זרעים, דחייה כימית ועוד מנגנוני התאמה – Anderson, 1976; Grubb + Hopkins, 1986). לא בכדי טען זהרי (Zohary, 1983) שאזור המזרח התיכון הוא אחד ממאגרי המינים הסגטלייים הגדולים בעולם. לעומת זאת הצמחייה המקומית בקליפורניה וצ'ילי, שלא נחשפה ללחצי רעייה חזקים, ניזוקה עם הכנסת עדרי מעלי הגירה על ידי הספרדים. התוצאה הסופית היתה החלפה של צמחייה עשבונית מקומית, עפ"ר רב-שנתית וגבוהה, בצמחייה חד-שנתית "זרה" נמוכה, שהגיעה באקראי יחד עם הספרדים. שיאה של תופעה זו הוא בהחלפה מכוונת של הפלורה מכרי המרעה האוסטרליים בפלורה נבחרת ממוצא ים-תיכוני, ובכך היה שיפור משמעותי בכושר הנשיאה של מערכות המרעה האוסטרליות, שהפכו לפוריות וכלכליות ביובש בעזרת מיני תלתן, אספסת ודגניים מיובאים מאגן הים התיכון.
Zohary (שנת 1983) טוען שאינטרודוקציה על ידי האדם תהווה בעתיד את אחד הגורמים העיקריים המשפיעים על הרכב הצומח במזרח התיכון, ותגרום לשינויים פלוריסטיים ותפוצתיים גדולים בהרבה מאלה שנגרמו על ידי שינויי אקלים בתקופת הפלייסטוקן. בהקשר זה, מעניין גם לעקוב אחרי מעבר צמחים מבויתים לבר. כדוגמה ניתן לראות את הדיון האם יש בארץ זיתי בר או שמא כל אותם עצים/שיחים דמויי זית, הנמצאים בשטחים טבעיים, אינם אלא פליטי תרבות (הרטמן, 1990).
|
2. תולדות השפעת האדם על הצומח באגן הים התיכון |
(מבוסס על 1981, Le Houerou) ניתן להבחין בשישה שלבים בפעילות האדם בסביבה הים-תיכונית. לפי המידע העכשווי, אבות האדם (Homo habilis), הגיעו לאזור הים-תיכוני לפני כמיליון שנה, כנראה ממזרח אפריקה.
- שלב 1. מהגעת האדם הראשון עד לפני 500,000 שנה (התקופה הפליאוליתית המוקדמת). אין בנמצא שום מקור מידע על תקופה זו. האוכלוסייה היתה, קרוב לוודאי, מצומצמת ביותר, ועוד לא שלטה באש, כך שהשפעתה על הצומח והסביבה היתה קטנה יחסית.
- שלב 2. לפני 500,000-400,000 שנה השתלט Homo erectus על האש, שיפר את טכניקות הציד והליקוט. כתוצאה מכך החלה להתפתח השפעה ניכרת יותר, אך עדיין קטנה, על הסביבה.
- שלב 3. עם המהפיכה הניאוליתית (בהולוקן - 12,000-4,000 שנה מהיום), מתחילה השפעה משמעותית של האדם על הצומח הים-תיכוני, למרות שאי אפשר לכמת השפעה זו. התהליכים התרחשו בזמנים שונים במזרח ובמערב הים התיכון, היות והתהליך התקדם מהמזרח למערב. המהפיכה הניאוליתית והגידול באוכלוסייה שהתלוותה לה התרחשה כנראה 4,000 שנים מוקדם יותר במזרח הים התיכון בהשוואה למערב האגן. במשך התקופה הניאוליתית, גדלה האוכלוסייה האנושית פי 10. שיעור גידול כזה לא התרחש שוב עד להתחלת המאה ה-20.
דגניים פרימיטיביים וקטניות מאכל נמצאו ביוון ובמזרח התיכון מתקופות שבין 9,000-7,000 שנה לפני זמננו. גידול פירות, זיתים, גפנים ותמרים הופיע במזרח הים התיכון בתקופה הכלכוליתית לפני 6,000-4,000 שנה, גידול צאן - בין 12,000-8,000 שנה ובקר קצת יותר מאוחר. גמלים מבויתים הופיעו לראשונה בערב ואחר כך במצרים רק בערך לפני 4,700 שנה. במערב הים התיכון הופיעו תופעות אלה מאוחר יותר, במקביל לשינוי אקלימי בכיוון היובשני, לפני 5,000-4,000 שנה. בערך ב-2,000 לפנה"ס, האקלים הפך יובשני יותר בדרום צרפת, וכתוצאה מכך השתרש גידול צאן. בתקופה זו, כנראה, התפתחה הגריגה, היות והרועים היו חייבים ליצור שטחי מרעה משופרים על ידי כריתה ושריפה של היערות. - שלב 4. התהליכים המוזכרים לעיל מתחזקים בתקופות היסטוריות כתוצאה מהצרכים של אוכלוסייה מתרחבת. ישנן עדויות על שטחים שהיו מכוסים יערות והיום הם חשופים.
בארץ ישראל, לדוגמה, היו יותר מ-5 מיליון תושבים בסביבות המאה השלישית-השישית לספירה (התקופה הביזנטית). אפשר לשער את השינויים המתחוללים בנוף הארץ ובטבע שלה כתוצאה מהפעילות של אוכלוסייה בסדר גודל כזה, שרובה חקלאית ונשענת על משאבים טבעיים ואשר זקוקה לשטחי חקלאות, מרעה, עצים לבנייה, מטאלורגיה, בורות סיד, תעשיית זכוכית, קדרות וכו'. - שלב 5. מסוף התקופה הביזנטית (640 לספירה) ועד למאה ה-19, יש תקופה של יציבות יחסית בצומח הים-תיכוני, כתוצאה מהאטה בקצב גידול האוכלוסייה. תקופה זו מתאימה להתפשטות התרבות הערבית - עיקרה פסטורלי, ובתור שכזאת בעלת צפיפות אוכלוסין נמוכה.
בניגוד למה שמקובל בספרות, לתרבות הנוודית יש השפעה הרבה פחות הרסנית על הצומח הים-תיכוני מאשר לאוכלוסיית קבע חקלאית בתקופות של שפע כלכלי. - שלב 6. מהחלק השני של המאה ה-19 ובמיוחד מאז אמצע המאה ה-20, מתרחשים שינויים רבים. במדינות המפותחות - איטליה, צרפת, יוון, יוגוסלביה, ישראל, ספרד ופורטוגל - יש תיעוש מוגבר, גידול מהיר בהכנסה לתושב וגידול דמוגרפי קטן, ומכאן נטישה מהירה של שטחים חקלאיים באזורים האקלוגיים העניים. אחזקת עדרים קטנים ואיסוף עצים להסקה מפסיקים להיות פעילויות בעלות ערך כלכלי. שטחי עיבוד דלים ננטשים, והגריגה מתפתחת שוב לכיוון יער או חורש. הרגנרציה של הצומח הטבעי מואטת אך לא נעצרת על ידי שריפות ופעילות תיירותית, ומצד שני יש התערבות חזקה יותר של השלטון בשמירת ושיקום הסביבה הטבעית.
המצב במדינות מתפתחות שונה. הגידול הדמוגרפי בהן הוא מהיר, האוכלוסייה הכפרית מהווה עדיין רוב, וההכנסה לאדם נמוכה. במדינות אלה, הצומח הטבעי ממשיך לעבור רגרסיה, כתוצאה מכריתה, רעיית-יתר ו/או איסוף עצים לפחם. סחף מוגבר ו"מידבור" מתרחשים בקצב גבוה, והצומח הטבעי נסוג בקצב של 2%-1% לשנה.
Pignatti (שנת 1983) מגדיר את התקופה מהאלף הראשון לפני הספירה ועד 1869 (פתיחת תעלת סואץ) כשלב האגרו-פסטורלי בו האוכלוסייה היתה מאורגנת בערים קטנות ועצמאיות, והגידולים החקלאיים העיקריים באגן הים התיכון היו דגניים, זית, גפן, קטניות, צאן ובקר. היתה זו תקופה של בירוא יערות מסיבי, וניהול המרעה נעשה תוך שימוש מוגבר בשריפה לחידוש הצימוח. בתקופות נסיגה (מחלות, מלחמות וכו') היתה התאוששות של הצומח השיחי. משנת 1869 החלה, לפי פיגנטי, הפאזה הטכנולוגית המאופיינת על ידי תרבות מונוקולטורית (חד-גידולית) בחקלאות ובייעור, העושה שימוש בדשן וחומרי הדברה, בהגירת מיני בעלי חיים מהים האדום לים התיכון ובאינטרודוקציה של מינים אקזוטיים מאזורים ים-תיכוניים אחרים בעולם (אקליפטוס, שיטה, אורן). בזמן זה מתחילה גם נטישה של אדמה חקלאית שולית, התאוששות החורש ועלייה בתדירות ועוצמת השריפות.
לסיכום: הצומח הים-תיכוני נמצא במצב נסיגה מאז התקופה הניאוליטית. ההרס היה קשה יותר בתקופות של שקט פוליטי, שפע כלכלי והתפשטות דמוגרפית. לסירוגין, היו תקופות טובות יותר לאחר מלחמות, בצורות ומגיפות, שאופיינו על ידי נסיגה כלכלית ודמוגרפית, ולעתים על ידי מעבר של אוכלוסיית קבע חקלאית לחברה פסטורליסטית-נוודית (מגדלת בהמות). גם לתהליכי התיעוש והעיור המודרניים יש, בסיכומו של דבר, השפעה חיובית על התאוששות הצומח הים-תיכוני. עקב נטישת שטחים שאינם נוחים לעיבוד חקלאי, חוזר הצומח הים-תיכוני להתבסס בהם ומפתחים תהליכי התבססות מחדש ושיקום טבעי של חלק ממרכיבי האקוסיסטמה.
|
3. השפעת האדם על הצומח בארץ בישראל |
(מבוסס בעיקר על Naveh + Dan, 1973) נאוה ודן מציעים את ישראל כדוגמה טובה כדי ללמוד על השפעת האדם על אזורים בעלי צומח ים-תיכוני. הארץ ממוקמת בצומת של שלוש יבשות ומהווה מפגש לצומח, חי ותרבויות אנושיות משלושתן. היא מהווה גשר יבשתי בין שני ימים - התיכון והאדום, ובעבר - בין שתי תרבויות עתיקות גדולות: מצרים ומסופוטומיה. כל אלה יצרו בארץ גיוון אקולוגי ותרבותי עצום.
ממחקרים פליאונולוגים, אנו למדים שעצים סקלרופיליים ים-תיכוניים, כגון: האלון המצוי, הזית האירופי, מיני אלה ואורן הגלעין, היו קיימים באזור זה כבר לפני 60-80,000 שנה. הכמויות היחסיות של עצים אלה השתנתה עם שינויים אקלימיים שהיו בעבר. עם זאת, במשך 3,000 השנים האחרונות לא היו שינויים אקלימיים משמעותיים באזור, כך שניתן ללמוד בצורה טובה על השפעת האדם על הצומח בארץ. מבדיקות של גרגרי אבקה (פולן), שנמצאו בשכבות בוץ שהועלו מקרקעית הכנרת, עולה שלפני ההתפתחות המסיבית של החקלאות בצפון הארץ, לפני כ-5,000 שנה, היו עצי אלון תולע, אלון מצוי, ואלון תבור שליטים במערכת האקולוגית הטבעית (ברוך, 1985). לעומת זאת, חלקה של האלה הארצישראלית בנוף היה קטן יותר. הרכב הצומח העשבוני היה דומה לזה של ימינו. כ-1,500 שנה לפנה"ס מתחיל תהליך בירוא היער שבמקומו מתפתח גידול הזית; לשיאה מגיעה החקלאות, לפי הכמות היחסית של גרגרי האבקה של הזית, בתקופה הרומית. לאחר מרד בר כוכבא, נחלשת החקלאות ההררית בגליל וגרגרי הזית, הגפן, החרוב והאגוז מוחלפים בגרגרי אבקה של סירה קוצנית וצמחים רודרליים (ברוך, 1985). החורש שהתחדש בעקבות נטישת העיבוד נשלט על ידי עצי אלון מצוי ואלה ארצישראלית במקום אלון התולע והתבור.
כפי שעשה Le Houerou (שנת 1981), גם נאוה ודן מחלקים את ההיסטוריה של השפעת האדם למספר שלבים, ומתייחסים לדוגמאות ספציפיות מהארץ:
- שלב 1. דומה לזה המופיע אצל Le Houerou (שנת 1981), כלומר לפני הופעת האדם הקדמון. אבל, אין לנו יכולת לקבוע האם כבר בתקופה זו היתה השפעה משמעותית של פעילות האדם על הצומח. בצד דעה הגורסת שאיסוף חלקי צמחים (בעיקר פירות וזרעים) וציד בעלי חיים בטכנולוגיות פשוטות, יש החושבים שלקט חומר צמחי יכול לגרום לשינויים בהרכב חברת הצמחים (overgathering). זהרי (Zohary, 1983) מאמין שלקט וציד אינטנסיביים הביאו לשינוי אקולוגי באזורנו והיו מהגורמים שהביאו לפיתוח החקלאות הקדומה.
- שלב 2. נמצאו שרידים של קיום האדם כצייד-לוקט מהתקופות הפליאוליתיות האמצעית והמאוחרת במערות הכרמל ומהתרבות הנטופית.
- שלב 3. ישראל היוותה אחד ממקורות הביות של דגנים וחיות מרעה (כסלו, 1989; Harlan + Zohary, 1966; Uerpmann, 1987). הגליל העליון היה מרכז תפוצה לחיטה ושעורה, וביריחו נמצאו שרידים של אבות גזעי העז המודרנית מלפני 9,000 שנה (Whyte, 1961).
- שלב 4. התפשטות החקלאות בישראל הגיעה לשיא ראשון בתקופה הישראלית, כאשר החורשים בהרי יהודה ושומרון בוראו והפכו לכרמים, מטעי זיתים ושדות מעובדים. מערכת זו התמוטטה בתקופה הבבלית, ושוב התחדשה והגיעה לשיא נוסף בתקופה הרומית המוקדמת כאשר האוכלוסייה בישראל הגיעה שוב לשיאה. בתקופה זו הונהגו שיטות שמירה של מים וקרקע, רוטציה של גידולים, זיבול אורגני ובניית טרסות. בתקופת המלחמות בין הרומאים ליהודים, התמוטטה מערכת זו, ששוב התחדשה והתאוששה במשך התקופה הביזנטית, עת הגיעה לשיא שלישי (כ- 5-4 מיליון תושבים).
- שלב 5. בתקופה הערבית הקדומה, לאחר התקופה הביזנטית, חלה ירידה מתמשכת בחקלאות בארץ מול התפשטות של הנוודות. במקביל, ירדה מאוד האוכלוסייה והגיעה לשפל בסוף המאה ה-19 תחת השלטון הטורקי, עת היו בארץ רק כ- 300,000-200,000 תושבים. נטישת השדות והתמוטטות הטרסות גרמו לסחיפת קרקע חמורה מאוד מבתי הגידול ההרריים.
- שלב 6. בסוף המאה ה-19 מתחילה ההתיישבות היהודית החדשה. פעילות חקלאית וייעור של האזורים ההרריים התחילה כבר בתקופה הטורקית, אך התרחשה ביתר עוצמה מתקופת המנדאט הבריטי ולאחר קום המדינה. מתוך כל השטח של ישראל, רק כרבע מתאים לעיבוד חקלאי. באזור ההררי הים-תיכוני רק כשליש ניתן לעיבוד. היתר משמש למרעה (חלק בפוטנציה), גנים לאומיים ושמורות טבע, וכ-800,000 דונם הם אדמות יער, ברובו נטע-האדם (אורן וברוש).
- שלב 7. במאה ה-20, מתעצמים התהליכים של ניצול אינטנסיבי של קרקע לחקלאות, בינוי ערים ותעשייה. שלב זה מאופיין על ידי החלפת המערכות האקולוגיות הטבעיות המגוונות ב-westeland עירוני, תעשייתי וטכנולוגי. תהליך זה מוגבר על ידי עיבודים חד-גידוליים (כגון חיטה וכותנה), ושימוש מוגבר בדשנים וחומרי הדברה. בניגוד למצב ברוב המדינות המפותחות, גידול האוכלוסייה בישראל ממשיך להיות מהיר. עם זאת, הולכת וגדלה המודעות הציבורית לצורך בשמירת הטבע ואיכות הסביבה.
הגורמים האנושיים העיקריים, המשפיעים ומשנים נופים ים-תיכוניים בארץ, דומים לאלה הקיימים בשאר ארצות אגן הים התיכון:
- שריפות - בארץ, בחודשים ספטמבר-אוקטובר ומאי, כאשר רוחות חמות (חמסין, שרב, שרקיה) נושבות מהמדבר, והלחות באוויר יורדת מתחת ל- 40%, החורשים קשי העלים והצמחייה העשבונית היבשה שבקרחות רגישים במיוחד לשריפות. עצים ושיחים אלה, כמו גם מספר עשבים רב-שנתיים, מתחדשים מיד לאחר השריפה משורשים וניצנים תת-קרקעיים.
- כריתה - גם גורם זה הוא קדום מאוד, והגיע לשיא בתקופות שהיה צורך בעצים ופחמים רבים לשריפת סיד, קדרות, בניית ספינות והתכת מתכות. כמו כן היתה כריתה רבה כדי לספק עץ לבניין. הגל האחרון של הרס יערות בארץ התחיל במלחמת העולם הראשונה, כאשר הטורקים היו זקוקים לחומר הסקה עבור צבאותיהם ורכבותיהם.
- רעייה - בתרבות המרעה האקסטנסיבית, המקובלת על מגדלי בעלי חיים מסורתיים, המקור היחידי למזון בהמות במשך כל השנה הוא מרעה טבעי, באותן אדמות שאינן מתאימות לעיבוד חקלאי, ורעיית שלפים בשטחים מעובדים. באזורים ההרריים ומכוסי השיחים בצפון ומרכז ישראל ובארצות ים-תיכוניות אחרות, מנצלת העז השחורה בצורה הטובה ביותר את הצמחים המעוצים והקוצניים. לפי נאוה ודן (Naveh + Dan, 1973), מתוך 40 מינים מעוצים עיקריים בגליל, 30 ניתנים לרעייה קבועה על ידי העז. בקר, לעומת זאת, מנצל רק 10 מתוך המינים הנ"ל, וניזון בעיקר מענפים צעירים ותרמילי זרעים, בעונת היובש ולאחר שריפה. יכולתן של העיזים השחורות להתקיים וליצור בתנאים הקשים ביותר, שבהם בקר וכבשים אינם מסוגלים לשרוד, גרמה לכך שהם הואשמו כגורם העיקרי להרס הקרקע הים-תיכונית. עם זאת, יש להביא בחשבון שהעז היא רק החוליה האחרונה בניצול לרעה של הקרקע. ייתכן ובמערכת מתוכננת של שימוש בשטחי בר ים-תיכוניים הן עדיין עשויות למלא תפקיד חשוב (פרבולוצקי, 1991).
הבעיה העיקרית, לדעת נאוה ודן, של הרעייה המסורתית היא הסתמכותו הבלעדית של הרועה הים-תיכוני על מרעה טבעי, ללא השלמתו במזון מוגש בעונות קריטיות של מחסור. ממשק זה הוא הגורם העיקרי לסחיפה בשטחי המרעה. מאידך גיסא, יש הגורסים שממשק זה שמר, לאורך אלפי שנה, על יציבות יחסית של מערכות המרעה הים-תיכוניות, בכך שהביא לוויסות (תמותה מוגברת ואחוז המלטה נמוך) אוכלוסיות בעלי חיים. השלמת ההזנה רק תביא, לפי דעה זו, להגדלת העדרים, שתגרום להגדלת לחץ הרעייה, ובסופו של דבר לנזק מוגבר לצומח הטבעי.
בשטחי המרעה ההרריים באזורים ים-תיכוניים תת-לחים טיפוסיים, התנודות הרב-שנתיות בגשמים גורמות לשינויים של 400% ויותר בייצור המרעה בין שנים יבשות, לחות. בשנים יבשות, העדרים סובלים ממחסור במרעה עשבוני והמערכות האקולוגיות חשופות לנזק הרב ביותר.
קשה מאוד לתאר באופן כמותי את כל הגורמים ויחסי הגומלין שבין פעילות האדם והנוף הים-תיכוני בארץ, אך בכל זאת, ניתן לעשות מספר הכללות:
- ככל שהסביבה קשה ורגישה יותר, השינויים הנגרמים על ידי האדם יהיו חריפים ובלתי הפיכים יותר, ותהליך ההתאוששות יהיה איטי וקשה יותר. כך למשל, באזור הים-תיכוני הסמי-ארידי, הרס הצמחייה בשלב מוקדם חשף את הקרקע לסחף על-ידי מי גשם, ויצר תנאים דומים לאלה של אזורים מדבריים למחצה, בעלי כיסוי צמחי דל, קיצוניות אקלימית ושיטפונות. הגדלת הסחף מהשיפועים החשופים עלתה, במקרים רבים, על יכולת הקליטה של מי הנגר וגרמה לתהליכי בליה האופייניים למניפות סחף באזורים מאוד יובשניים.
- השפעת האדם היא המורכבת ומרחיקת הלכת ביותר באזורים הרריים מעובדים. כאן התרחשו מספר מחזורי דגרדציה ורגנרציה. מחזור הסחיפה הראשון נגרם על ידי כריתת היערות והחורשים בתקופה הישראלית. אחריו בא מחזור סחיפה הקשור לבניית מדרגות חקלאיות - אחד המקרים הבודדים שבהם שימוש האדם בקרקע שיפר את הגורמים האחראיים על יצירת וקיבוע הקרקע באתרה, ובכך גרם ליצירת קרקע עמוקה ופורייה יותר. אם זאת, הזנחת הטרסות שהחלה בתקופה הערבית, גרמה להרס בסיס הקרקע. כמו כן, שיפועים חריפים רבים נחשפו, והתרחשו מחזורי בליה קטאסטרופאליים. לאחר מכן, שוב בא שלב של התחדשות והתאוששות שהביא להתפתחות מחודשת של צמחיית חורשים, גריגות, בתות ושטחים עשבוניים. מצד שני, כתוצאה מלחצי פעילות האדם והמקנה, התחדש מחזור הסחיפה והביא לחשיפת הקרקע ויצירת "מדבריות" של עירית.
- תהליך התאוששות הקרקע היה האיטי ביותר בבתי גידול של קרקעות רדודות, המכסות סלע קשה, ומהיר יותר על סלע רך.
- משך הזמן הארוך של תהליכי שיקום הנוף הפגוע איפשר שינוי בזרימה הביוטית על ידי עידוד חדירת אלמנטים יובשניים מאזורים סמוכים, אך גם את הסלקציה והאבולוציה של מינים מקומיים בעלי ההתנהגות האדפטיבית הטובה ביותר לתנאים הנגרמים על ידי שריפות, כריתה ורעייה. זה יכול להסביר את יכולת הרגנרציה היוצאת מן הכלל של שיחים, כגון: אלת המסטיק ועצים כמו אלון מצוי ובר-זית בינוני (Naveh, 1974; אטינגר וחובריו, 1993). יכולת זו, ביחד עם יכולתם להוות הגנה אפקטיבית לקרקע במדרונות חריפים וטרשיים, הם הסיבה ליציבות היחסית של מערכות אקולוגיות שיחניות, למרות ההיסטוריה הארוכה של שימושי קרקע מזיקים ודגרדציה שנגרמת בעקבות כך. עמידות דומה נראית גם באזורים ים-תיכוניים המכילים מינים עמידים ובתי גידול של עשבים רב-שנתיים, כגון: שעורת הבולבוסין, זקנן שעיר, צבורת ההרים וסיסנית הבולבוסין.
- שמידע (1985) טוען שהיתה זו ההשפעה המסיבית של האדם הפרהיסטורי, שבזמן פיתוח החקלאות גרם גם להתפתחות עושר מינים גבוה מאוד בצמחייה החד-שנתית של אזורנו. מאידך גיסא, זהרי (Zohary, 1983) טוען שפעילות האדם בתקופה הפרהיסטורית גרמה להיעלמות אלפי מינים לפני שאלו נהיו מוכרים למדע (טענה בלתי ניתנת להוכחה).
שדות (1992 ) משחזר, בעזרת צילומי אוויר, את השינויים בצמחיית הכרמל כתוצאה מפעולת האדם והפסקתה. הוא מראה שעד שנות ה-50, מרבית שטחי הכרמל היו מעובדים חקלאית, ובעקבות כך חשופים מצמחיית חורש ואורנים. האחרונים נותרו ככתמי יער פתוח ודליל בשולי השלוחות הקירטוניות והחוואריות. חורש מפותח התפתח רק בערוצים או במדרונות סלעים. הפסקת העיבוד בשנות ה-50 וה-60, וירידה דרסטית של מספר העיזים הרועות בכרמל בשנות ה-70, הביאו לשינוי ושיקום מהיר של המערכות הטבעיות, בעיקר במסגרת שמורת הטבע והפארק. תוך עשרות שנים בודדות, התפתחו עומדים מפותחים של חורש, יער אורן וחורש-יער משולבים.
לפי נאוה ודן, אחת המסקנות העיקריות שניתן להסיק מחקר האזור ההררי בישראל, היא, שבמשך השלב הארוך של התפוררות החקלאות וירידה באוכלוסייה (מהכיבוש הערבי ועד המאה ה-20) הושג שיווי משקל חדש במערכות האקולוגיות ההרריות הלא מעובדות, שלא היו נתונות לרעיית-יתר וכריתה חזקה מדי. איור 8 מציג שלבים עיקריים בדגרדציה של נופי חורש באזור שהיה מעובד בתקופות קדומות (Naveh + Dan, 1973). שיווי משקל זה, הנשמר בין עצים, שיחים, עשבוניים וגיאופיטים, ובין שלטון מרכזי המנהל את המערכת האקולוגית, תרם רבות למגוון הביולוגי, היציבות והיופי של הנוף הים-תיכוני. נוף זה הוא, ללא ספק, גורם חשוב לנופש ותיירות. הוא מאוים כעת לא רק על ידי לחץ האוכלוסין ועל ידי הגדלה של שימושי קרקע מסורתיים, אלא גם על ידי הרחבת ההתפתחות העירונית והרס ניאו-טכנולוגי וזיהום.
במידה והנטיות האחרונות להרס הנוף ימשיכו באין מפריע במהירותן ועוצמתן הנוכחית, ייהפכו אותם אזורים מועטים של נוף פתוח ומערכת אקולוגית טבעית ששרדו, לאזורי נופש עמוסים. גורל זה כבר נגזר על חופי הים התיכון (אזור הריביירה למשל) ונופי מים פנימיים, אך עלול גם להגיע בקרוב לאזורים ים-תיכוניים הרריים בישראל ומחוצה לה.
א. האקלים הים-תיכוני
ב. החורש הים-תיכוני
ג. החורש באגן הים-התיכון
ד. החורש הים-תיכוני בישראל
ה.1. התאמות של צמחי החורש לסביבה (חלק 1)
ה.2. התאמות של צמחי החורש לסביבה (חלק 2)
ה.3. התאמות של צמחי החורש לסביבה (חלק 3)
ו.2. השפעת האדם על הצומח הים-תיכוני (חלק 2)
ז. ממשק החורש הים-תיכוני
| ביבליוגרפיה: | ||||||||||||||
|
|
|
חזרה3 |
 |
הדפסה | ||||||
| החומר במאגר זה הינו לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של בעלי זכויות היוצרים השונים, המצויינים בתחתית כל פריט. | |||||||
|
|||||||
| החומר במאגר זה הינו לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של בעלי זכויות היוצרים השונים, המצויינים בתחתית כל פריט. |