אמנות האבלות מחבר: אלכס טל

חזרה3

מותו של אדם קרוב הוא מאורע מכאיב ומזעזע כאחד. מכאיב – כיוון שהנפש שהיינו קשורים בה איננה עוד, ומזעזע – כיון שבניגוד למהלך החיים הרגיל הבנוי על רצף אירועים הנמתח מן העבר אל העתיד דרך ההווה, מהווה המוות קטיעה המזעזעת ומרעידה את אמות הסיפים. העתיד הקרוב שעד אתמול היה כה ברור אינו כזה עוד, שכן כיצד ניתן להניח שבוקרו של יום המחר יפציע עלינו, כאשר אך אתמול הוא לא עשה זאת למת. מוסד האבלות נועד לטפל במצב נפשי קשה זה של קרובי המת והחברה שסבבה אותו, ולהלן ננסה לדלות מתוך פרטי ההלכות ודיוני התלמוד קווים להתמודדות זו.

[א]

אחד האפיונים של תקופת האבלות הוא המתח בין המרחב הפרטי והציבורי של האבל כמו גם זה של המת עצמו. משמת לו לאדם מת, נטיית הלב היא הסתגרות והעמדת חומות בינו לבין עולם החיים הממשיך את דרכו הרגילה. הברייתא מתארת כיצד ברגעים הראשונים בהם מוטל מתו של אדם לפניו, מפנים החיים את עצמם מעולמו של האבל (כג ע"ב):

מי שמתו מוטל לפניו - אוכל בבית אחר... ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואין מברך, ואין מזמן, ואין מברכין עליו, ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל מצוות האמורות בתורה.

גם בימים הראשונים לאחר קבורת המת מצומצם מגעו של האבל עם סביבתו החברתית וההלכתית (כא ע"א-ע"ב):

תנו רבנן: אבל, שלשה ימים ראשונים אסור להניח תפילין... דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר... שני ימים ראשונים... תנו רבנן: אבל, כל שלשה ימים הראשונים אסור במלאכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה... תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום...

ככל שנוקפות השעות ועובר הזמן, קהה חודו של המשבר וגם אם עוצמת הכאב אינה פוחתת, היא מצמצמת את מקומה ומניחה לחיים לזרום לידה (כג ע"א):

תנו רבנן: אבל, שבת ראשונה - אינו יוצא מפתח ביתו, שנייה - יוצא ואינו יושב במקומו, שלישית - יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית - הרי הוא ככל אדם.

אולם, יש והשבר כה גדול שאין יכולת לאדם לבדו לחלץ עצמו מתהומותיו. למול האובדן הגדול מאבדים החיים ממשמעותם, וכבר אין יכולת ורצון להצטרף אליהם ואל זרימתם היום-יומית. מציאות כזו אינה נדירה והתלמוד מזהיר מפניה (כז ע"ב):

ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותר מדאי - על מת אחר הוא בוכה.

ההיא איתתא דהות בשיבבותיה דרב הונא, הוו לה שבעה בני (אותה אשה שהיתה בשכנותו של רב הונא – היו לה שבעה בנים). מת חד מינייהו, הוות קא בכיא ביתירתא עליה (מת אחד מהם, היתה בוכה עליו ביותר). שלח לה רב הונא: לא תעבדי הכי (אל תעשי כך)! לא אשגחה ביה (לא השגיחה בו). שלח לה: אי צייתת - מוטב, ואי לא - צבית זוודתא לאידך מית; ומיתו כולהו (אם מצייתת את מוטב, ואם לא הכיני תכריכים למת אחר, ומתו כולם). לסוף אמר לה: תימוש זוודתא לנפשיך, ומיתא (הכיני תכריכים לעצמך – ומתה).

"אל תבכו למת ואל תנודו לו" – "אל תבכו למת" יותר מדאי, "ואל תנודו לו", יותר מכשיעור. הא כיצד? שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך, אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני.

מותם של האשה וילדיה לא נגרמו משום שעברה על דברי רב הונא. אלה נאמרו כקביעה מציאותית – אבל מתמשך אינו מאפשר חיים. האם המתאבלת ללא גבול על בנה איבדה בעצם את אינסטינקט החיים שאותו היא צריכה להעביר לשאר בניה, ואלה יאבדו ללא טיפולה ואהבתה.

[ב]

ההלכה שהוזכרה, האוסרת שאילת שלום בזמן השבעה ואף לאחריה, מדגימה יפה את המתח בין רצונו של האבל להתייחד עם יגונו ובין נחיצות המגע עם עולמו החיצוני כדי שהוא לא ישקע בצערו. מחד, מצווה לבוא אל האבל ולנחמו, ומצווה על האבל לקבל את המנחמים. מאידך, אין הם רשאים לפתוח בשיחה אלא אם כן התחיל האבל בכך. התמונה המצטיירת היא של האבל היושב למרגלות המנחמים. הוא שותק בכאבו, אך הדבר אינו גורם לבידודו החברתי. המנחמים ישובים סביבו ומוכנים לאות ממנו כדי לחדור את בועת הכאב ולהקל עליו. אמנם, יש וחברת האנשים מעיקה יתר על המידה. או אז אומר ר' יוחנן (כז ע"ב): "אבל, כיוון שניענע בראשו - שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו".

[ג]

המקורות שנזכרו מתארים את הקשר (והמתח) בין אבלו הפרטי של האדם לבין עולם החיים אליו הוא שייך. ההלכה הולכת יד ביד עם מהלכה המחזורי של האבלות; מניתוק כמעט מוחלט מן החיים והתמקדות בכאב האובדן בשעות הראשונות של הבשורה הקשה, עבור דרך ימי השבעה בהם היא נותנת לאדם את חופש התנועה בין בדידות הכאב לשיתופו עם המנחמים, וכלה בחזרה אל עולם החיים והצטרפות אליו כ'חבר מן המניין'. אולם יש מקרים בהם עולם זה אינו מניח לאבל לנוע בקצב האיטי שתואר לעיל. כאשר האבל הוא אישיות ציבורית, אין הוא רשאי לבודד עצמו באבלו, גם אם כאדם פרטי היה עושה זאת. נוגע ללב הוא סיפור המעשה בר' עקיבא המתאבל על בניו (כא ע"ב):

מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! אפילו שני בנים חתנים (רש"י: קברתי) - מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם (רש"י: מנוחם אני בשביל כבוד שעשיתם לי). ואם בשביל עקיבא באתם - הרי כמה עקיבא בשוק. אלא כך אמרתם "תורת א-להיו בלבו" וכל שכן ששכרכם כפול, לכו לבתיכם לשלום.

התלמוד שואל כיצד ר' עקיבא בירך את המנחמים לשלום, הרי הוא אסור בכך? התשובה לכך היא ש'כבוד רבים שאני (שונה)'. לר' עקיבא מחויבות ציבורית הנובעת מתורתו, שאחרת 'כמה עקיבא בשוק?' כיוון שכך, דרכי ניחומו מאסונו שונות הם מאותם סתם 'עקיבא שבשוק'.

דוגמא נוספת לכך הן המשניות הפותחות את הפרק השני במסכת סנהדרין, המתארות את דרכי אבלם וניחומם של הכהן הגדול והמלך, שאינן מתירות להם להתנהג כדרך שאר האדם מפאת כבודם (סנהדרין ב, א-ב):

כהן גדול... מת לו מת, אינו יוצא אחר המטה אלא הן נכסין והוא נגלה הן נגלין והוא נכסה. ויוצא עמהן עד פתח העיר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש, שנאמר: "ומן המקדש לא יצא". וכשהוא מנחם אחרים, דרך כל העם עוברין בזה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם. וכשהוא מתנחם מאחרים, כל העם אומרים לו: 'אנו כפרתך' והוא אומר להן: 'תתברכו מן השמים'. וכשמברין אותו, כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל.

[ד]

ראינו אם כן כיצד מעצבת ההלכה את אבלו של היחיד ואיש הציבור. בסיסה של זו היא ההכרה בנחיצות התכנסות האבל ביגונו, כמו גם מציאת הנתיב לחבישת המכאוב והצטרפות אל מהלך החיים שהותיר המת מאחוריו. החיים הם אלה המכתיבים הלכות אלו, והם הקובעים את קצב האבלות ואת מהלכה. התמקדות זו באלה הסובלים את כאב המוות, מנוסחת יפה בהספדו של בר אבין על רבינא, הספד שיש בו כבר תחילתה של נחמה (כה ב): "בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה".

למאמרים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא.