חמצן דליל : טיבט מחבר: חן גלילי

חזרה3

בתחילת שנות החמישים "בלע" הענק הסיני את שכנתו הדרומית, טיבט, כדבר מובן מאליו; כארבעה מיליון טיבטים אכלסו שטח "מבוזבז" של כ-3.5 מיליון קמ"ר, שלפי ההיגיון הסיני הם חלק בלתי נפרד מסין. הטיבטים "לא אהבו" את הסיפוח שביטל, למעשה, את הישות הטיבטית.

ב-10 במארס 1959 התקומם העם הטיבטי נגד שלטונה הצבאי של סין, לאחר תשע שנים שבהן התערבה סין בהנהגתו של מאו-טסה-טונג בענייניה הפנימיים של טיבט. הסינים הגיבו ביד קשה ביותר והטיבטים, שתגברו את צבאם הקטן באזרחים בלתי מיומנים, נאלצו להיכנע לצבא הסיני האדיר, שכבש את בירתם, להסה, והשתלט על המדינה כולה ועל ארבעה מיליון טיבטים שהיו פזורים במרחביה העצומים באמצעות מעצרים, דיכוי והרג המוני. למעלה מעשרת אלפים טיבטים נרצחו, חלקם הגדול נזירים. מתנגדים אחרים עונו או נשלחו למחנות עבודה, ויותר מ-1,500 מנזרים, מתוך כ-1,700 שפעלו ברחבי טיבט עד אז נבזזו והושמדו כליל.

בעקבות הכיבוש והשלטת הטרור הסיני ברח מארצו הדלאי-לאמה ה-14, מנהיגו הרוחני והפוליטי של העם הטיבטי, זו הייתה אחת מהחלטותיו הראשונות כמנהיג צעיר, והוא עשה זאת בידיעה שתחת שלטון סיני קומוניסטי הוא לא יוכל לקיים את הדת והמסורת הטיבטית. הדלאי-לאמה עזב את ארמונו שבלהסה עם קבוצה של מנהיגים, נזירים ומאמינים. לאחר מסע רגלי בן כמה שבועות הגיע אל צפון מזרח הודו (מדינת סיקים), לפני שהצבא הסיני יספיק לעצור אותו או להתנקש בחייו. מאז הדלאי-לאמה מקיף עצמו באנשי ביטחון טיבטים מחשש לחייו. בהשפעתו היגרו כשמונים אלף טיבטים, שברחו אל צדם הדרומי של הרי ההימליה: להודו, לנפאל ולסיקים. זה היה הגל הראשון של ההגירה הנמשכת עד היום.

אירועי מארס 1959 היו תחילתה של תקופה טרגית עבור העם הטיבטי. מאז ועד היום מוחים הטיבטים בדרכם השקטה נגד הכיבוש, פרט לכמה התפרצויות אלימות שהגדולה שבהן הייתה בלהסה בשנת 1987 ודוכאה בתקיפות: אנשי ביטחון סינים הציפו אז את העיר, וצלפים הוצבו על גגות הבתים. המטיילים ואנשי התקשורת המערביים סולקו מהעיר בברוטליות, לא לפני שהספיקו להעביר מספר קטן של ידיעות על פעולות הדיכוי. אחת לעשר שנים חוגגים הסינים את יום "הצטרפותה מרצון של טיבט אל הרפובליקה העממית של סין". מן הסתם, אין אפילו טיבטי אחד שמשתתף בחגיגות. בתקופה זו זרים לרוב אינם מורשים להיכנס לטיבט.

רומה של טיבט, הגבוהה בארצות העולם נע בין 3,500 מטרים מעל פני הים בעמקים, ועד 8,848 מטרים בשיא האברסט, ההר הגבוה ביותר בעולם, הנמצא בגבולה של טיבט עם נפאל. האוויר הדליל ברום שמעל ל-4,000 מטרים מקשה על התפקוד הבסיסי בתקופת הסתגלות הגוף אל הגובה. הטמפרטורה הממוצעת ברוב האזורים היא 10 מ"צ בחודש יולי ו-9 מ"צ מתחת לאפס בחודש ינואר.
בגלל הגובה הרב, דלילות וצחות האוויר, לכל גורם יש השפעה על הבדלי הטמפרטורות במהלך היום עצמו. ענן, המסתיר את השמש יכול לגרום לנפילה של מספר מעלות בתוך מספר דקות.

לזרים, פרט לקשיים האלה נוספת העובדה, שרוב התושבים אינם דוברים שום שפה פרט לטיבטית, ולסינית באזורים היותר מיושבים. התנועה כאן קשה מאוד. המרחקים בין יישוב ליישוב עצומים ובקצב תנועה ממוצע של כ-30 קמ"ש, נסיעה בין שני יישובים עלולה להימשך כשבוע ימים. רק כלי רכב מעטים, בעיקר משאיות מיושנות, נעים באזורי הספר של טיבט. במהלך מסעי בטיבט נאלצתי לא פעם להמתין מספר ימים למשאית חולפת, בתקווה שנהגה יסכים להסיע אותי. הסינים אוסרים על נהגי משאיות לאסוף זרים, שאינם מורשים לנוע בצורה עצמאית במרחבי טיבט, ולכן נהג משאית שאוסף זר מסתכן בעימות אפשרי עם המשטרה הסינית. אולם הנהג יודע שיוכל לגבות הרבה יותר כסף מזרים מאשר ממקומיים, ולכן הוא מוכן להסתכן.

במרכז טיבט, אזור הכולל את הערים להסה ושיגצה ומספר כפרים נוספים, ריכוזי הצבא מעטים יחסית לאזורים הנידחים, וזרים מורשים בדרך-כלל להימצא שם. מעת לעת יוצאות הנחיות חדשות, המאפשרות או מונעות כניסת מבקרים לטיבט, הכל לפי המצב הפנימי שם ומצב-הרוח בבייג'ין. רוב האוכלוסייה מתרכזת במרכז טיבט ובמזרחה שם תנאי מזג האוויר נוחים יותר, האדמה פורייה יותר ויש שם אפילו תחבורה ציבורית.

המבנה הגיאומורפולוגי של טיבט נוצר לפני כמאתיים מיליון שנה: תת-היבשת ההודית התנתקה מיבשת אפריקה של היום, ונעה לכיוון צפן-מזרח. המפגש עם דרום יבשת אסיה גרם ללחצים שהרימו את הרי ההימליה ואת הרמה הטיבטית. רוב נהרות מרכז אסיה ומזרחה נובעים בטיבט ובפרט במערבה, כשהעיקריים שביניהם הם נהר ההינדוס, הזורם דרך פקיסטן אל האוקיינוס ההודי, ונהר הגנגס, שעובר בצפון הודו וחובר אל הברהמפוטרה, שנובע גם הוא במערב טיבט. הנהרות האחרים, המקונג, הינג-צה והנהר הצהוב נובעים במזרחה של המדינה.

ההתוודעות הראשונה של העולם המערבי עם התרבות הטיבטית המסוגרת הייתה בשנת 1774, כשמשלחת דיפלומטית מסחרית בריטית מטעמו של וורן היסטינגס, איש חברת הודו המזרחית הבריטית, חצתה את שרשרת הרי ההימליה מהודו, אל תוך טיבט. כל ניסיונותיה של המשלחת לשכנע את הטיבטים לאפשר להם להתקרב ללהסה נכשלו כמו גם הניסיונות שנעשו מאוחר יותר. רק בשנת 1904 הצליח כוח בריטי לפרוץ את הדרך אל הבירה, וזאת לאחר כמה חודשי מסע וקרבות. הבריטים ביקשו באמצעות מעורבותם בטיבט, להרחיק את ההשפעה הרוסית מהודו העלולה להגיע דרך גבולה הדרומי של טיבט. הם גם רצו לפתח קשרי מסחר, ולבחון מקרוב את אופייה של שכנתם הפסטורלית.

ההסכמים עם הבריטים חיזקו את מעמדה של טיבט, אך לאחר שאלו עזבו את הודו בשנת 1947, שבו הסינים לטיבט (בשנת 1950) ע כוחות המהפכה הקומוניסטיים של מאו-טסה-טונג. אמנם הוסכם אז שהטיבטים ינהלו את ענייניהם הפנימיים אך הסינים לא עמדו בהסכם, ובמארס 1959 החלו כאמור המהומות, השלטון הטיבטי הופסק, והחל תהליך של דיכוי הדת והמסורת הטיבטית.

רק כשנמצאים בטיבט מבינים מה מחפשים הסינים ברמה הנידחת הזאת. שליטה סינית באזור פירושה גישה לאוצרות טבע רבים כמו זהב, עופרת, אורניום, טורקיז ויהלומים. טיבט המכונה "גג העולם" מאפשרת שליטה אסטרטגית על אזורים נרחבים בדרום אסיה ובדרום-מערבה. על-מנת להצדיק את כיבוש טיבט טענה ההנהגה הסינית שהכיבוש הוא "כוח מתרבת", כוח שפועל לשחרורו של העם הטיבטי מתרבותו הפרימיטיבית, וחותר להבאת הקדמה והשוויון החברתי של הקומוניזם במקומה.

אולם ההתנהגות הבוטה והאלימה כלפי הטיבטים לא הסתיימה בגמר ההשתלטות על טיבט בשנת 1959, ומחנות העבודה והעינויים קיימים גם היום. במהלך השנים מאז הכיבוש החל המשטר להעביר צעירים טיבטים לחינוך מחדש בסין, ואפילו לבצע ניתוחי עיקור כפויים והפסקות היריון. חשוב לציין, שפעולות הדיכוי לא מתרחשות רק בטיבט, אלא גם בחבלים אחרים ברחבי סין, דוגמת חבל קסינג'יאן (על גבול פקיסטן מצפון לטיבט), שבהם חיים מיעוטים בני תרבויות שונות מהתרבות ההאנית השלטת בסין. בתקופת שהותי בטיבט לא הרגשתי בפעולות האלה, כפי הנראה בהשפעתו של מסע האיומים, שמנהל המשטר הקומוניסטי בקרב הטיבטים, שמטרתו לשמור על חופש פעולה הרחק מעיני המערב. בשם המטרה הזאת נוקט המשטר בפעולות כגון צמצום חופש תנועתם של אנשי תקשורת ומטיילים מערביים בטיבט, ואפילו בהצמדת מעקב או ליווי. רק טיבטים בודדים אוזרים אומץ ומספרים לזרים על פעולות הדיכוי. רוב האינפורמציה נמסרת על-ידי טיבטים שחיים מחוץ לטיבט, רחק מצילם המאיים של הסינים.

במקרים רבים, אנשי תקשורת מערביים מפרסמים ידיעות על הנעשה בטיבט תוך חשיפת זהותם של המקורות הטיבטיים. פרסום כזה גורר בעקבותיו סנקציות רשמיות או בלתי רשמיות של המשטר נגד אותם טיבטים, החל מפיטוריהם או כליאתם באשמת פעילות נגד הממשל ועד להעלמתם. רק לעתים רחוקות מצליחים טיבטים שסבלו מנחת זרועם של השלטונות לברוח מכלאם, לחצות את הגבול ולספר על הנעשה. מקרה כזה התרחש באפריל 1994: נזיר טיבטי שהצליח לברוח מן הכלא ולחצות את ההימליה בהליכה עד צפון הודו, הביא עמו כמה מאמצעי העינויים בהם משתמשים כוחות הביטחון הסינים. אותו נזיר הגיע לכפר מקלאוד-גנז' שבמורדות ההימליה ההודית, שמשמש כמרכז הפעילות הרוחנית והפוליטית של המנהיג הטיבטי הגולה, הדלאי-לאמה ה-14, לשחרור עמו וארצו.