אביר במקרא מחבר: גשר מפעלים חינוכיים

חזרה3

אֲבִיר הוא כינוי פיוטי לה' - שם עצם ושם תואר של ה', הבא בצירוף 'אביר יעקב' (בראשית מט 24, ישעיהו מט 26; ס 16; תהלים קלב 2, 5) או 'אביר ישראל' (ישעיהו א 24).

הצירוף מביע אדנות ורוממות.

כאשר מופיע השימוש אביר ביחס לאדם או לבהמה (בדרך כלל לשור) - הוא מנוקד באופן שונה: אַבִּיר.

אביר בא בהוראת רם, נכבד, ולכן נקראו אנשים גאים ורמי-לב בשם 'אבירי-לב', וקצין נקרא בשם 'אביר הרועים'.

מוצא השם מהמילים אבר ואברה, שמשמעותם כנף.