מלכות חזקיהו (698-727) מחבר: חנוך רביב

חזרה3

נראה כי אחז ותגלת פלאסר ג' נפטרו באותה שנה עצמה (עיין יש' יד: כח), אבל מועד עלייתו של חזקיהו בן אחז למלוכה שנוי במחלוקת לפי ששנות מלכותו נמנות על פי שתי שיטות ספירה, ואף קשה לקבוע בן כמה היה כשהומלך. לפי הסינכרוניזמים במל"ב יח: א, ט, י, הומלך חזקיהו בשנה השלישית להושע בן אלה, שלמנאסר ה' החל לצור על שומרון בשנה הרביעית להושע, וחורבן שומרון אירע בשנת מלכותו השישית. יוצא אפוא, כי חזקיהו הומלך בשנת 727 לפסה"נ. אבל, במל"ב יח: יג, נקבעה עלייתו למלוכה ארבע-עשרה שנה קודם למסע סנחריב (701), כלומר לשנת 715/4. כדי לתאם בין הסינכרוניזמים הנוגדים יש מתקנים וגורסים שם: עשרים וארבע, תחת ארבע עשרה.

בעשור הראשון למלכותו המשיך חזקיהו במדיניות הכניעה של אחז אביו. הוא נמנע מלהתערב במלחמתה האחרונה של ישראל, ולא השתתף במרידה הגדולה שפרצה בסוריה ובארץ-ישראל ודוכאה על-ידי סרגון ב' מלך אשור, בשנת 720 לפסה"נ . שומרון, שמרדה אף היא, אורגנה כפחווה, תושביה הוגלו ובמקומם הושבו זרים. לכך כנראה כוונת הכתוב במל"ב יז: כד, אף ששמות הגולים שנושבו בשומרון מתיחסים להגליות מתקופות שונות. בהקשר זה הזכיר סרגון את הכנעתה של "יהודה השוכנת רחוק" באחת מכתובותיו.
שאלה נכבדה היא אם בתקופה מאוחרת יותר חל מיפנה בעמדתה של יהודה, ואם לקחה חלק במרד של אשדוד שבראשה עמד אוכף המלוכה ימני, ושאר ערי פלשת יחד עם אדום ומואב ובתמיכת מצרים, נגד אשור (713 לפסה"נ). בשנת 712, היא שנת "בוא תרתן אשדודה בשלוח אתו סרגון מלך אשור, וילחם באשדוד וילכדה" (יש' כ: א) דוכא המרד. ואין במקורות ידיעה כלשהיא על עמדת יהודה בקשר למרד ועל השלכותיה של פעילות אשור על מדיניות חזקיהו.

ההפסקה שחלה במסעות האשוריים למערב אחרי שנת 712 איפשרה את התחזקות מעמדה של יהודה שהיתה לכוח צבאי ומדיני חשוב בארץ-ישראל, הודות לשורה של פעולות בעלות משמעות מדינית-פנימית וחיצונית. בדה"ב כט הן מיוחסות לשנתו הראשונה של חזקיהו, ואין ממש בדבר; אפשר שבעל הספר ראה צורך כלשהו ליחסן לראשית מלכותו של המלך. אף סדר המאורעות ורציפותם שנויים במחלוקת. לפי התיאור, התקדשו המקדש וסגל הכהונה וחודשה עבודת ה' במתכונתה הישנה ברוב טקס וחגיגיות. מטרת מעשים אלה היתה, לפי הדעה המקובלת, ליכוד העם סביב המלוכה והבירה ערב הכרעות חשובות. שלב נוסף בפעילות היה קירוב האוכלוסיה הישראלית בשטחים שנכבשו ביד אשור, כדי לחזק את זיקתה ליהודה ואולי גם כדי להגשים שאיפה עתיקת ימים לפרישת חסותה של יהודה על ההר המרכזי. בני ישראל הוזמנו לחגוג בירושלים את הפסח שנדחה בחודש ונחוג לפי המסורת הצפונית העתיקה חודש מאוחר יותר מאשר ביהודה. מובן כי מעשה מדיני זה, נומק על-ידי בעל ספר דברי-הימים בנימוק פולחני "כי הכוהנים לא התקדשו למדי, והעם לא נאספו לירושלים" (דה"ב ל: ג ואילך). פניית חזקיהו לאוכלוסי ישראל נענתה רק בחלקה. לירושלים עלו מבני אפרים, מנשה, יששכר וזבולון וחגגו את הפסח יחד עם בני יהודה. הוחל בטיהור פולחני שהקיף את יהודה, וגם את בנימין, אפרים ומנשה, והוא עדות להגברת השפעתו של חזקיהו בפחוות האשוריות שבהר המרכזי.

במקביל פעל חזקיהו למען התרחבות טריטוריאלית של הארץ ולביסוס הכלכלי של יהודה. ראויה לציון ההתרחבות מערבה לעבר פלשת: "הוא היכה את פלשתים עד עזה ואת גבוליה ממגדל נוצרים עד עיר מבצר" (מל"ב יח: ח). וברור, הפעולה נתאפשרה הודות להחלשת האחיזה האשורית בפלשת. גם בנגב ניכרה התפשטות דומה שבעקבותיה חלה תזוזה של משפחות שמעון לארץ גרר (לפי נוסח תרגום השבעים) ולהר שעיר (דה"א ד: מא ואילך).
מצבה הכלכלי של הממלכה שופר עם הפיקוח שהופעל על עורקי התחבורה הבינלאומיים מערבה ומזרחה לירדן. ואין תימה כי נקשרו קשרים עם שבטי הערבים, מנושאי הסחר העיקריים בעת ההיא, שנזקקו לדרכים פתוחות ובטוחות.

המעיין בכתובים שעניינם מלכות חזקיהו יעמד על נקלה על התרוממות הרוח הלאומית והדתית ביהודה. החלום של איחוד ישראל ויהודה המתגשם והולך הפיח רוח חדשה שזכתה לעידודו של השלטון בירושלים. המעמד המדיני של יהודה, שנראה איתן ויציב. עורר תחושת בטחון בכוח העם ובעוצמת חצר המלך. אין ספק כי מעשי חזקיהו בתחום הפולחן ובהיכל ה' היו חוליה חשובה מאד בשרשרת של אירועים מרוממים. אך במובן הוא כי בעת ההיא החלה פעילות רוחנית וספרותית מוגברת: בספרים ההיסטוריים שבמקרא משוקעת תפיסת הנצחיות של מלכות בית דויד, והאדרת המקדש ומקומו בחיי האומה וירושלים בירת הארץ. תפיסות אלה שמקורן עוד בימי דויד ושלמה, התחזקו והתגבשו בקרקע הפורה של תקופת חזקיהו. בזכות הרוח החדשה שפעמה בלב החוגים המקורבים למלך, הסופרים והחכמים, הוקדשה תשומת לב ליצירה הספרותית ולליקוט ספרות החכמה כעדות המצויה במש' כה: א. "וגם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה".
המעמד הבינלאומי של יהודה, ההתפעמות הרוחנית שנלוותה לצעדים המדיניים, התחושה כי הממלכה בהנהגת חזקיהו, הנצר לבית דויד, עומדת בשעריה של תפנית מדינית, ולפני התחדשות לאומית מוצאים את ביטויים בנבואה ישעיהו בן אמוץ, העד להתרחשויות:
"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (יש' ב: ב-ד; והשווה מיכה ד: א-ד).

מעשי חזקיהו, שמשתמעת מהן השאיפה לאי-תלות ולעצמאות מבטאים למעשה גם את פריקת עולה של אשור. הם השתלבו היטב בהילכי הרוח במרחב הסורי-הארץ-ישראלי. התסיסה נגד אשור באזור כולו גברה ביתר שאת עם הזעזועים שפקדו את האימפריה האשורית בסוף ימי סרגון ב' והביאו למותו, כשניסה לדכא את המרידות בבבל (705). עליית סנחריב בנו לכס המלוכה ומלחמותיו בבבל הותירו לשליטי הארצות הנכנעות שהות מספקת לשקול את דרכם המדינית. על הכיוון הברור של המגמות הרוחות ביהודה מורים הכתובים במקרא וכן הכתובות שהותיר סנחריב מלך אשור. נראה כי באותה עת נתהדקו הקשרים בין חזקיהו לבין צדקא מלך אשקלון שנועדו לשתף פעולה נגד אשור. אף שליט מצרים בן שושלת כ"ה, הצטרף כמשוער לתכנון פריקת עול אשור, והבטיח את סיועו. גם נוצרו מגעים עם מרודך בלאדן הכשדי, שמלך בבבל בשנים 722-709 לפסה"נ מרודך בלאדן הודח על-ידי סרגון ב', ובראשית מלכותו של סנחריב ניסה לחדש את שלטונו. נסיונו לא עלה יפה ובבל נכבשה על-ידי מלך אשור בשנת 703 לפסה"נ.
לפי סדר הכתובים הגיעה משלחת בבלית לירושלים אחרי ההצלה הפלאית של יהודה (מל"ב כ: יב ואילך, יש' לט: א-ח, לפי דה"ב לב: לא, באו מליצי שרי בבל לדרוש המופת אשר היה בארץ). אולם, מתקבל יותר על הדעת כי אנשי מרודך בלאדן שהתקבלו בלבביות יתירה בירושלים, נשאו ונתנו עם חזקיהו על שיתוף פעולה נגד אשור. ההשתלטות האשורית על בבל מחייבת את קביעת מועד המשלחת לפני שנת 703, היינו בתקופת ההכנה למרד בארץ-ישראל. ונחלקו הדעות בדבר המועד המדוייק של המשלחת.
אכן, חזקיהו הכין את ממלכתו לקראת התגובה הבלתי נמנעת לפריקת עול אשור. ירושלים בוצרה (יש' כב: ח-יא; דה"ב לב: ג-ו); הגבעה שממערב לעיר דויד הוקפה חומר עבה, כעדות החפירות; בבירה הוכנו כלי נשק ואורגן הפיקוד הצבאי (דה"ב לב: ו); במבצע הנדסי מורכב ללפי מושגי הזמן ההוא, אשר פרטי ביצועו אינם נהירים עד היום, הוזרמו מימיו של מעין הגיחון הנובעים בסמוך לנחל קדרון אל בין החומות במינהרה חצובה בסלע שארכה למעלה מחמש מאות מטרים. תעלה זו ידועה כיום בכינויה 'נקבת השילוח'. בסמוך למוצא המנהרה שבקצהו הדרומי של הרכס עליו שכנה עיר דויד התגלתה כתובת, המתארת את הפגישה בין שתי קבוצות החוצבים, שחצבו מכיוונים שונים להשלמת הכרייה (השווה מל"ב כ:כ; דה"ב לב: ג-ד). בו בזמן אורגנה מחדש החלוקה המינהלית של יהודה. רמז לחלוקה זו אפשר למצוא, לפי אחת ההנחות, בקנקנים שעליהם הטביעו בטביעות-חותם דגם של חיפושית בעלת ארבע כנפיים או גלגל-חמה מכונף; הטביעות מלוות בכתובת 'למלך' ושמו של אחד מארבעת היישובים הבאים: חברון, זיף, שכה, ממשת. תפוצתן של אלה רבה באזורי ממלכת יהודה. משמעות החותמות הללו ותכליתן אינן מחוורות, ומקובל היה להניח כי סמל החיפושית בעלת ארבע הכנפיים קדם לחמה המכונפת, ויש שיחסו את הראשון לימי חזקיהו, קודם שנת 701, ואת השני לאחריה; אחרים הקדימו את ראשית שימושן לימי עוזיהו או איחרו אותו לימי יאשיהו. ברם, לאחרונה התברר כי שני הדגמים שייכים לאותו פרק זמן. יש שהניחו כי התיבה 'למלך' מציינת מידת קיבול ממלכתית, הזהה עם תכולת הכלי עליו נחרטה. ואילו אחרים מצדדים בדעה כי הערים והתיבה הזו ציינו בתי-מלאכה מלכותיים לייצור הקנקנים. לפי אחת הדעות, נועדו הקנקנים לגביית מסים וארבע הערים הן בירות מחוזיות או מרכזים וערי מסכנות. דעה אחרת רואה בציוני ארבע הערים ארבעה אזורי הגנה של ערים מבוצרות שנקבעו לפי צרכים צבאיים: לחלוקת אספקה לשעת סכנה. אף שאי-הבהירות רבה, אפשר שיש מקום לסברה כי החותמות 'למלך' קשורות אמנם בהכנות המינהליות בימי מלכות חזקיהו.

סנחריב התפנה לדיכוי המרידה רק בשנת 701. שיחזור מעשיו בארץ-ישראל נתקל בקשיים רבים בשל אי-התאמות בין המקורות האשוריים לבין הכתוב במקרא.  הזיקה בין המתואר במקרא למאורעות 701 אינה מחוורת לכל פרטיה, בעיקר משום הזכרתן של שתי משלחות אשוריות לירושלים. הבעיות הענייניות והכרונולוגיות החמורות עוררו מחלוקת בין חוקרים המצדדים בייחוס המקורות כולם לשנת 701, לבין אלה הדוגלים בהשקפה לפיה היו שני מסעות אשוריים לארץ בימי סנחריב, האחד בשנת 701 והשני בשנת 689/8 או לאחריה. עיקר המחלוקת נסבה סביב הזכרת תרהקה מלך כוש במל"ב יט: ט (ויש' לז: ט), אשר יצא להילחם לכאורה במלך אשור ולתמוך בחזקיהו. בהסתמך על חישובים כרונולוגיים נהוג היה לחשוב שתרהקה, מפרעוני השושלת הכ"ה במצרים, היה צעיר לימים בשנת 701. על כן רווחה הדעה כי לא נטל חלק במלחמה באותה השנה, והזכרתו התפרשה כאנאכרוניזם וכעדות מובהקת למסע אשורי שני לארץ-ישראל. ברם, לאחרונה התברר, שתרהקה היה בוגר אותה העת, והיה עשוי לפקד על צבאות מצרים בשרות אחיו השליט. לפיכך קיימת אפשרות, לדעת חלק מן החוקרים, כי כל הכתובים המקראיים המספרים על מסע אשור מתיחסים למאורעות בשנת 701. יצויין כי גם במקורות האשוריים אין כל זכר למסע שני. יתירה מזו, השנים המוצעות כמועד למסע נמנות, לפי חישוב כרונולוגי, עם ימי מלכותו של מנשה בן חזקיהו.
לפי המקורות האשוריים (שתוכנם מתאים כללית רק למל"ב יח: יג-טז), נערך מסע לעבר החוף הפיניקי, שאחריו הדרים הצבא האשורי בדרך אכזיב ועכו אל יפו שבגבול ממלכת אשקלון, וכבש את יפו, בית דגון, בני ברק ואזור, אף הן ערי צדקא מלך אשקלון. זרוע אחת של הצבא פנתה לעבר עיר זו וזרוע אחרת חדרה לפנים הארץ והביסה ליד אלתקה חיל משלוח מצרי שחסם את דרכה, וככל הנראה עמד תרהקה בראש הצבא המצרי.
תמנה ועקרון, העיר שמרדה במלכה והסגירה אותו לחזקיהו, נכבשו בתהליך ההתקדמות. לפי הכתובות האשוריות כבש סנחריב 46 ערים בצורות ביהודה וערי שדה שבסביבותיהן והגלה מתוכן 200,150 תושבים. חזקיהו, שנלכד "כצפור בכלוב", נכנע אחרי שצבא אשור צר על עירו. הוא התחייב לשלם מס שנתי כבד ושלח לנינוה מנחה ובני ערובה. כאן מסתיים המידע מן המקור הכתוב. מהתבליטים המפורסמים שהקדיש סנחריב להנצחת כיבושה של לכיש ומעדות החפירות בלכיש, נמצאנו למדים כי גם עיר מרכזית זו נפלה ונבוזה ביד אשור ותושביה הוגלו. מאז היתה לכיש לאחד המרכזים של השלטון האשורי בארץ, ולפי אחת הדעות הוצב בה חיל מצב פלשתי.

אם נכונה הסברה לפיה כל התיאורים, המקראיים והאשוריים, משקפים את מאורעות שנת 701, הרי שאת ההמשך למקורות האשורים יש לבקש במל"ב יח: יז ואילך, ובמקבילותיו. ירושלים לא נפלה וחזקיהו המשיך למלוך. סנחריב שיגר משלחת רמת דרג אל מלך יהודה, שדרשה את כניעת ירושלים. בנאום נמלץ פנה רבשקה (שר בכיר) אל חזקיהו, שריו ויושבי הבירה, וניסה לשכנעם כי אין בכוחה של יהודה ובני בריתה ללחום באשור, ורק טובה תצמח לעם אם יחיה בצל סנחריב וילך לגולה שאינה נופלת בתנאיה מארץ-ישראל. לפי המסופר, התרשמו השומעים מדברי רבשקה, אך ישעיהו הנביא הפיח בהם בטחון והבירה לא פתחה את שעריה. בעוד המשלחת שוהה בשערי ירושלים, העתיק סנחריב את מושבו מלכיש ללבנה (מל"ב יט: ח; יש' לז: ח). משלחת נוספת שוגרה לבירת יהודה, כדי להזהיר את חזקיהו מפני טיפוח תקוות שווא (מל"ב יט: ט-יד; יש' לז: ט-יד). רקעם של הכתובים הללו אינו מחוור. אפשר שסנחריב נאלץ להלחם בלבנה שמרדה, ואפשר שחשש מפני מתקפה מצרית חדשה. על כל פנים, עניין המשלחת האחרונה פורש כעדות למסע נוסף לארץ יהודה. מן הכתובים מתברר, כי סנחריב עזב בבהילות את ארץ-ישראל מסיבות לא ידועות. היה בכך יסוד לאגדה על הישועה הפלאית של יהודה בידי מלאך ה' (מל"ב יט: לה-לו; יש' לז: לו-לז; דה"ב לב: כא); יש שפרשו את הנס כמגיפה שפקדה את מחנה אשור. מסורת דומה שהשתמרה אצל הרודוטוס מתארת את כירסום מיתרי הקשתות של חיילי סנחריב על-ידי עכברים במבואות מצרים. יש הרואים במסורת זו עדות נוספת למסע שני. אולם אפשר שהאגדה אצל הרודוטוס קשורה בכוחות אשוריים, שהדרימו בשנת 701 כדי לקדם את חיילי מצרים, ואין מקום להנחת המסע השני ולו רק בשל העובדה כי מסע כזה לא נזכר בכתובות האשוריות. במקרא נקשרה העזיבה הפתאומית למות סנחריב. אולם, ידוע כי סנחריב מת למעלה מעשרים-ושמונה שנה מאוחר יותר.
על המאורעות ביהודה אחר שנת 701 לא מסופר במקרא. יהודה ניצלה מידי אשור, אך נשארה חלשה ומדולדלת. יישובים רבים נהרסו, לרבות ערים דרומיות כבאר-שבע, ששרידי חורבנה התגלו בחפירות. טרם צאתו מן הארץ הספיק סנחריב לקרוע ממנה שטחים ולחלקם לאשדוד, עזה ואשקלון. הכניעה לאשור התחדשה אחרי שנים של פריחה לאומית.