הצלת ירושלים מידי סנחריב : הרקע לסיפור הנס מחבר: פרופ' בוסתנאי עודד

חזרה3

מחזור סיפורי חזקיהו וישעיהו (מל"ב, י"ח, יג-כ; ישעיהו ל"ו-ל"ט) מורכב משלש פרשיות, כאשר כל פרשה חותמת בענין הקשור לדברי ישעיהו. הסיפור הראשון, מסע סנחריב, מסתיים במעשה נס המכוון לדברי ישעיהו במל"ב י"ט, לב-לד. מלאך ה' הכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף איש, וסנחריב נרצח ע"י שנים מבניו (מל"ב י"ט, לה-לז). הסיפור השני, מחלתו של חזקיהו, נגמר בתופעה מופלאה של הצל ששב אחורנית עשר מעלות ב"מעלות אחז" (מל"ב כ', יא). הסיפור השלישי, ביקור משלחת מרודך בלאדן, מסתיים בתגובת חזקיהו על נבואת התוכחה של ישעיהו (מל"ב כ', יט). המקום המרכזי שתופס ישעיהו בסיפורים אלו בא לידי ביטוי בעובדה שהמחזור נמצא, כמעט מלה במלה, גם בספר ישעיה. חקר תולדות עריכת הטכסטים הכלולים במחזור זה, ובחינת המאורעות מימי חזקיהו וסנחריב העלו ספקות ביחס לאותנטיות של הסיומות הללו, לימי חזקיהו וישעיהו, והביאו להשערות שונות בדבר זמן חיבורן של המסורות המעוגנות בסיומות הללו ואופן שילובן.¹

במאמר זה נתרכז בנאמר על סופו של מסע סנחריב וננסה לברר את הרקע להיווצרות המסורת המעוגנת בקטע המסיים את סיפור המסע².

נסיגת הצבא האשורי מיהודה נגרמה, על פי הספור, בעקבות מעשה נס, ונצמד לסיפור הנס ענין רצח סנחריב ע"י בניו אדרמלך ושראצר. אשר לרצח עצמו ידוע שהוא נתרחש בשנת 681 לפנה"ס, 20 שנה לאחר מסע סנחריב לארץ ישראל³. לעומת זאת, הנס שהתחולל בשערי ירושלים⁴ אינו ענין לחקירה היסטורית שכן ההיסטוריון אינו דן בניסים ונפלאות. לפיכך, אין הכוונה במאמר זה לדון בשאלה אם התרחש נס ומהו הנס, אלא בשאלה מהו הרקע להיווצרות האמונה בנס, וכיצד נשזר, מבחינה היסטוריוגרפית, סיפור הנס.

לית מאן דפליג שהאימפריה האשורית בימי סנחריב עמדה במלוא כוחה. בעזרת כלי המלחמה ושיטות הלחימה, כולל שיכלול כלי המצור, היא יכלה לגבור על כל אוייב ומתמרד (ראה ישעיהו פרקים ה', י'), וכל שכן בסדר גודל של ממלכה כמו יהודה, לו רק רצתה והתעקשה⁵. אי-מימושה של עצמה זו במסע סנחריב ליהודה, היא לדעתנו הבסיס והמקור להיווצרות האמונה בנס. ההחלטה של סנחריב לכבוש את יהודה בכל מחיר, להפכה לפחוה אשורית, חוסר הרצון מצידו להתפשר עם חזקיהו ולהסתפק בכניעה, התעקשותו להבקיע את הבירה ולכובשה (השוה דהי"ב ל"ב, ב "ופניו למלחמה על ירושלם") – כל אלה מונחים ביסוד האמונה שאי-כיבושה של ירושלים בידי הכוח המאיים של אשור, המכוון להשמיד ולהכרית גויים לא מעט (ישעיהו ט', ז), בהכרח אינו אלא תוצאה מהתערבות אלהי ישראל, שבקנאתו לכבודו ולירושלים (מל"ב י"ט, לא) היכה במחנה אשור וגרם לנסיגתו הפתאומית.

לכאורה האמונה שהתרחש נס תמוהה, שהרי כבר היו דברים מעולם שבירה לא הובקעה, לא נכבשה, ותושביה לא הלכו לגולה למרות שמלכה התמרד במלך אשור, עריו נתפסו ובירתו הושמדה במצור ע"י מלך אשור. האשורים שמו מצור על דמשק בימי שלמנאסר ג' ובימי אדניררי ג', אבל דמשק לא נכבשה, מלכה לא הוחלף אלא מלך אשור הסתפק בכניעה ובגביית מס⁶. וכך היה הדבר בצור בימי תגלת פלאסר ג'⁷. ולגבי ירושלים – כבר כמה פעמים באה העיר במצור, נכנעה, שלמה מס ובכך היא ומלכה ניצלו. מקרים אלו לא שימשו רקע וסיבה להיווצרות סיפור על התרחשות נס שהושיע את ירושלים⁸. לכאורה, כך היה בימי חזקיהו. ערי יהודה נפלו בזו אחר זו, ירושלים הושמה במצור⁹, מלכה נכנע ושילם מס כבד כדי שמלך אשור יתפייס ויחזור לארצו. אם אכן כך היה הדבר, וחזקיהו נכנע ברגע הנכון וע"כ ירושלים לא נכבשה, מה הבסיס להתפתחות האמונה שאירע נס ישועה?¹⁰.

למעשה, סנחריב יצא למסע מלחמה נגד חזקיהו בהחלטה נחושה ובלתי מתפשרת להפוך את יהודה לפחוה אשורית "כאשר עשיתי לשמרון ולאליליה כן אעשה לירושלם ולעצביה" (ישעיהו י', י-יא). מראש לא היה סיכוי כלשהו שסנחריב יסתפק בכניעה בלבד. הוא עלה "על הארץ הזאת להשחיתה" (מל"ב י"ח, כה). וכל כך למה?

חזקיהו הגדיש את הסאה. הוא "עמד בכל הקריטריונים" הדרושים כדי שיוסר מכסאו, ממלכתו תחרב, עמו ילך לגולה וארצו תיהפך לפחוה. הוא היה מלך ואסאל שהתמרד¹¹ וכשמרד הוא הפר שבועת ברית ודינו מות. וזאת לאור המנהג האשורי במלכים משועבדים שהתמרדו והמרידו (השוה ישעיהו י', יג). ברור היה מה יהיה גורל המלך וארצו¹². יתירה מזו, חזקיהו היה הכוח הראשי והמרכזי בברית שעמדה בפני אשור. הוא קשר עם האוייב הגדול של אשור, הלא הוא מרודך בלאדן (מל"ב כ', יב-יג)¹³, קשר עם מדינות שכנות¹⁴ ואף פנה למצרים לעזרה (ישעיהו א', ה; ל"א, א-ג). ולא רק זאת, הוא פגע בבן-ברית נאמן לאשור, הוא פדי מלך עקרון ואסר אותו בירושלים. פגיעה בבן-ברית היא סיבה ליציאה למלחמה בפוגע, להענישו ולחלץ את בן החסות. הוא תמך באנשי עקרון "הפושעים" ובצדקא מלך אשקלון, אוכף מלוכה, שפרק את עול אשור. זאת ועוד, הרפורמה הפולחנית שביצע חזקיהו לא הצטמצמה לגבולות יהודה אלא חרגה אל מעבר לגבול יהודה צפונה, אל ליבה של פחוות שומרון האשורית (ואולי גם לפחות מגידו שהשתרעה גם על הגליל, ראה דהי"ב ל', ה-יח). לאור המגמות הפוליטיות הטבועות ברפורמה הפולחנית¹⁵, כרוכה היתה פעולה זו בפגיעה בריבונות אשור בחבלים שמצפון ליהודה. כל "הפשעים" הללו המיוחסים לחזקיהו משמשים בכתובות מלכי אשור עילה מוצהרת ליציאה למלחמה¹⁶. נוכח חטאים רבים אלה לא היה סיכוי כלשהו שמלך אשור יבליג או יסלח. לא קשה היה לאנשי יהודה לנחש מה יהיה גורל הממלכה לאור גורלן של ארפד, חמת, דמשק, שומרון, כרכמיש ועוד (השוה מל"ב י"ח, לד; י"ט, יא-יג) שהפכו לפחות אשוריות.

סנחריב, במסעו ליהודה, הפגין בפעולותיו השונות והנמרצות את החלטתו הנחושה לבצע את המשימה של הפיכת יהודה לפחוה ועל פי מיטב השיטה האשורית – כבוש הוצאה להורג (או הגליה) של המלך ושל הנכבדים, הגליה המונית, הפיכה לפחוה, הבאת גולים מ"ארצות כבושות" ויישובם¹⁷. הוא תופש את ערי יהודה הבצורות ומחריבן¹⁸. הוא מגלה את האוכלוסיה מן הערים הכבושות. עדות מאלפת לכך – התבליט המתאר את כבוש לכיש¹⁹. מוטיב חשוב בתבליט – הגליה של אוכלוסית העיר, איש ואשה גדול וקטן. העיר לכיש חרבה וכנראה לא נבנתה מחדש אלא בימי מנשה או יאשיהו. סנחריב קרע מיהודה שטחים וסיפחם לערי פלשת²⁰. הוא סגר את דרכי היציאה והכניסה לירושלים²¹. אנשי ירושלים הנצורים ידעו בודאי על ההרס הרב וכפי שאומר ישעיהו "אדמתכם לנגדכם זרים אכלים אתה ושממה כמהפכת זרים" (א', ז. וכן מיכה א', ט). כן ידעו על ההגליה השיטתית וההמונית המתבצעת בארצם. מלך אשור מספר שהגלה 150,200 נפש. מספר מוגזם, קרוב לודאי, אבל היתה הגליה רבתי כצעד מקדים למשימה המרכזית להפיכת יהודה לפחוה²².

מגמתו של סנחריב לא הוסתרה מפני אנשי ירושלים, שכן רבשקה אומר בגלוי ובמפורש "עד באי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש" וגו'. הוא מזכיר את גורל גוזן, חרן ובני עדן, ארפד חמת ושומרון כמקרים ידועים ומפורסמים. שיירות הגולים שהשתרכו בדרכי יהודה צפונה אל מקומות היעד לא נסתרו מעיני אנשי ירושלים וסביבותיה, ואם לא ראו במו עיניהם אזי ודאי שמעו על כך מפי פליטים שברחו מערי השדה ומצאו מקלט בירושלים הבצורה²³. אכן, אנשי ירושלים היו ל"שריד" (ישעיהו א', ט) ו"פליטת בית יהודה הנשארה" (מל"ב י"ט, ל)²⁴.

חזקיה לא יכול היה לעמוד מול העוצמה האשורית. הוא ניסה למנוע את הקץ לעצמו ולממלכתו ע"י הבעת כניעה. הוא שולח מלאכים אל סנחריב לאמור "חטאתי שוב מעלי את אשר תתן עלי אשא". סנחריב אינו סולח, כמצופה. חזקיהו שולח כסף וזהב למלך אשור, סנחריב אינו מתפייס. מלך אשור דורש כניעה מוחלטת וללא תנאים. בכוונתו להעניש את חזקיהו ולהגלות את תושבי ירושלים. חזקיהו עושה צעד נוסף, הוא משחרר את פדי מלך עקרון מתוך ירושלים, בן בריתו של מלך אשור²⁵, אבל סנחריב אינו מתרצה. הוא מוסר את בנותיו, פלגשיו, זמרים וזמרות – סנחריב אינו מתרכך²⁶. סנחריב מתכוון להעניש את חזקיהו בכל חומרת הדין, כשם שהעניש את המורדים האחרים. ואכן כל המתמרדים ב-701 הורדו מכסאותיהם או נענשו – לולי מלך צידון, צדקא מלך אשקלון, שרי עקרון וחוריה. במצב של "יום צרה ותוכחה ונאצה" (י"ט, ג) לא נותר לחזקיהו אלא לקרוע את בגדיו, להתכסות בשק, לבוא אל בית ה' להתפלל לאלהי ישראל ולבקש ישועה. הוא שולח את הנביא ישעיהו לשאת תפילה, וכפי שנאמר "ונשאת תפילה בעד השארית הנמצאה" (מל"ב י"ט, ד). למשפט כזה ולמשפטים נוספים (ראה למשל מל"ב י"ט, ג; ישעיהו א', ה-ט; מיכה א', ט-יב) אין משמעות אלא על רקע של תחושה של שעה גורלית הרת אסון, של הרס טוטאלי, של הגליה המונית, של התקרבות הקץ. לא נותר אלא לצפות לישועה בדרך נס. דבר דומה קרה לזכור מלך חמת ולעש, מראשית המאה ח' לפסה"נ²⁷. גם זכור היה במצוקה גדולה ונשקפה לו סכנת כליה. בן הדד בן חזאל וכל המלכים עוזריו שמו מצור על חדרך והרימו דייק ("שר") וחפרו "חריץ" כדי לפרוץ אל תוך העיר הנצורה (כתובת זכור, שורות ט-י). לא נותר לזכור אלא לשאת ידיו אל אלהיו בעל-שמים, ובעל שמים ענה לו ביד חוזים וביד נביאים ("עדדן" או "עררן") לאמור "אל תדחל" (אל תירא)²⁸ שכן בעל-שמים יקום עמו ויחלצהו מכל המלכים הצרים עליו (שורה יא-יד). הצלתה של חדרך, בניגוד לכל שיקול צבאי המבוסס על מאזן כוחות ריאלי נתפרשה, אם כן, כנס ישועה, פרי התערבות מצד כוחות עליונים. נלמד מכאן, שהאמונה בהתרחשות נס ישועה אינו פרי שגיון ודמיון של עורך מאוחר או מוצר של איזה רעיון תיאולוגי ערטילאי בדבר חסינות העיר אלא מתוך אירוע של ממש וסמוך לו. כך הוא הדבר ביחס לירושלים בימי חזקיהו. תשובת הנביא לחזקיהו היתה "כה אמר ה' אל תירא" (מל"ב י"ט, ו). העובדה שירושלים לא נפלה, בניגוד לערים אחרות שהתמרדו באותה עת, העובדה שיהודה לא הפכה לפחוה בניגוד לארפד, דמשק ושומרון, העובדה שלא הובאו גולים "מארצות כבושות" ליהודה ולירושלים בניגוד לשומרון, והעובדה שחזקיהו "החוטא" הגדול (בעיני אשור), דמות מרכזית וראשית במרד נגד אשור בשנת 701, נשאר יושב על כסא מלכותו בניגוד למלכים שכנים, ושושלת בית דוד ממשיכה למשול ביהודה – כל אלה דים כדי להעיד שמשהו בלתי צפוי ובל יאומן התרחש, וכדי לנטוע בלב אנשי הדור את האמונה שנתרחש נס²⁹. אי כיבוש ירושלים עמד בניגוד בולט לגורל שומרון ואוכלוסית ממלכת הצפון. אם למרות החורבן וההרס שהמיט סנחריב על ארץ יהודה היתה שמחה בירושלים (ישעיהו כ"ב, ב) נראה שהסבה נעוצה בכך, שהאסון הכבד הצפוי לא פקד את יהודה וירושלים (השוה ישעיהו א', ט). זכור, שנזכר לעיל, סתם ולא פירש כיצד ניצל³⁰, וכנראה שאין זה חשוב בעיניו מיהו המושיע האמיתי. על פי אמונתו – הינצלות העיר והממלכה באופן בלתי צפוי היא מעשה נס מבעל שמים ונס זה ראוי להנציח על מצבת זכרון.

כך גם לגבי ירושלים בימי חזקיהו. אנשי הדור לא החשיבו את הנסיבות הריאליות שהביאו לנסיגתו הפתאומית של הצבא האשורי, והן גם לא נמצאו ראויות להישמר למזכרת לדורות הבאים. חשוב שאירע הבלתי-יאומן וזה בהכרח נתפרש כנס הראוי להנצחה. נס הוא שסנחריב נאלץ להפסיק את המלחמה באופן פתאומי (ומסיבה שלא נשתמרה) ולחזור אל אשור מבלי שהמסע יסתיים בכיבוש ירושלים ובכניעה סופית של חזקיהו (המלווה בטכס המתאים). נס הוא שסנחריב נאלץ לחזור על עקבותיו מבלי שיתפייס ויתפשר עם חזקיהו המורד³¹. הכניעה שסנחריב סירב לקבלה והמס שהעלה חזקיהו, הנזכרים הן במקרא והן באנאלים של סנחריב, ארעו בעצם ימי המלחמה והמערכה על ירושלים, ולא בסופה ואין הם סוף פסוק של המסע. כך הוא סדר הענינים המובא במקרא. הסופר האשורי, מטעמים מובנים הזכיר את הכניעה ואת המס, שלמעשה ארעו תוך כדי המערכה כמוסבר לעיל, רק בסוף תיאור המסע, כדי לסיים את התיאור בניצחון ועל פי הקונבנציה של ההיסטוריוגרפיה הרשמית האשורית³². מפלת האוייב הראשי היא נקודת שיא של העלילה וראוי לסיים אותה בקצו של האוייב, גם אם המפלה הכניעה התרחשה כבר בראשית המסע או תוך כדי מהלך המלחמה³³.

החומר הרב המצוי במקרא על מסע סנחריב מעיד שיחסו למאורע זה חשיבות מרובה. תשועת ירושלים בימי חזקיהו היא ציון דרך חשוב בתהליך הארוך והממושך של עלית מעמדה של ירושלים מעיר יבוסית בראשית ימי מלכות דוד ועד לבירה הנצחית של עם ישראל לאחר חורבן הבית הראשון. אבל עוד לפני חורבן ירושלים ע"י הכשדים נשמעים הדיה של האמונה שנשתרשה בקרב אנשי יהודה וירושלים בדבר חסינותה של ירושלים המוגנת ע"י אלהי ישראל (ירמיהו ז', א-טו; כ"ו, ט; איכה ד', יב וכן במזמורי תהילים כמו מ"ו, מ"ח, ע"ו)³⁴. קרוב לודאי שאמונה בחסינות ירושלים נסמכה בין השאר על הסיפור המופלא שהתהלך בעם בדבר הצלת ירושלים מידי סנחריב באורח נס, וכן על מסורות שונות שטופחו בחצר המלוכה בדבר הבחירה הנצחית של בית דוד, של ירושלים ושל בית המקדש שאלהי ישראל שוכן בתוכה.

הזכרת רצח סנחריב בידי בניו במל"ב י"ט, לה-לז מלמדת, שסיפור הנס לא חובר סמוך למאורע אלא נשזר אחרי מות סנחריב, דהיינו לאחר 681 ³⁵. מחבר הסיפור המקראי שניסה לצקת תוכן עלילתי באמונה הערטילאית בדבר הצלת ירושלים בדרך נס נסמך, ככל הנראה, על הכתוב "הנני נתן בו רוח ושמע שמועה ושב לארצו והפלתיו בחרב בארצו" (מל"ב י"ט, ז)³⁶ ועל מסורות שונות בדבר מסעותיו של סנחריב וסופו המר. מסורת מובאת אצל הירודוט ואצל יוסף בן-מתתיהו על נסיגה פתאומית של סנחריב ממצרים. המחנה האשורי נאלץ לסגת לאחר שעכברים כירסמו את הקשתות ואת המגינים. את מכת העכברים הביא האל על מחנה אשור³⁷.

ביחס לסופו של סנחריב התהלך הסיפור על רצח סנחריב בידי בנו (הכרוניקה הבבלית). פרשנות למות סנחריב מצויה בכתובת נבונאיד, שבה הוסבר רצח סנחריב בידי בנו כעונש על שהחריב את העיר בבל³⁸. הסופר המקראי, שהצלת ירושלים באורח בלתי-צפוי מראש עוררה את דמיונו, כרך את הדן של שתי מסורות אלו – נסיגת הצבא האשורי מפלוסיום ורצח סנחריב בידי בניו – למעשה אחד: נס הצלת ירושלים בידי מלאך ה'³⁹ ועונש על שסנחריב איים על ירושלים, התכון להחריבה וחרף את אלהי ישראל. באופן זה, למסורת על נסיגת צבא אשור מגבול מצרים, למעשה רצח סנחריב בידי בניו – ישנה זיקה לסיפור הנס המקראי, אבל לא זיקה היסטורית או כרונולוגית אלא היסטוריוגרפית-ספרותית. נס הצלת ירושלים מצטרף איפוא לשורה של נסים ונפלאות הקשורה בדמותם של ישעיהו ושל נביאים אחרים.