![]() |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
עמוד הבית > טכנולוגיה ומוצרים > אנרגיה |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
היכולת המותקנת של טורבינות הגז מהווה כיום כ- 30% מהיכולת הארצית הכללית, אך הן מייצרות רק כ- 4% מצריכת החשמל. מעבר לגיבוי שהן נותנות לתחנות-הכוח הקיטוריות, יש להן לא מעט יתרונות סביבתיים.
בעת פעולת טורבינת הגז, האוויר הנשאב מהאטמוספרה למיתקן עובר סינון ודחיסה המביאים אותו לטמפרטורה של 350 מעלות צלזיוס וללחץ של 14 אטמוספרות. האוויר החם והדחוס מועבר לתא השריפה שלתוכו מוזרק בצורה מבוקרת גם דלק (כיום משתמשים בסולר). התערובת ניצתת ונוצרים גזי שריפה בטמפרטורה של כ-1300 מעלות צלזיוס. גזי השריפה עוברים מתא השריפה לטורבינה, ובמעברם דרך כפותיה - מסובבים אותה. הטורבינה המסתובבת מפעילה את הגנרטור לייצור חשמל. לאחר המעבר יורדת טמפרטורת הגזים לכ-550 מעלות צלזיוס, והם נפלטים בארובה. לטורבינת הגז מספר יתרונות בהשוואה לטורבינת הקיטור:
לצד היתרונות ישנס גם מספר חסרונות:
מערכת החשמל בישראל, מתפקדת כ"אי חשמלי", משום שאיננה מחוברת למערכות חשמל בארצות שכנות, ואין לה גיבוי חיצוני בעת צריכת שיא או תקלה. לכן עליה להיות בנויה כך שכושר הייצור הכולל והזמין, יוכל לתת מענה לכל רמת צריכה, תוך שמירת גמישות תפעולית, שפרושה, יכולת הדממה וגיוס מהיר של יחידות ייצור בהתאם לביקוש לחשמל. גמישות זו מושגת על ידי הפעלת טורבינות גז ב-16 אתרים הפזורים ברחבי הארץ. רובם בפנים הארץ, ומיעוטם צמודים לתחנות-הכוח הקיטוריות לאורך החופים. כושר הייצור הכולל שלהן מגיע ל-2650 מגאוואט, המהווים 30% מכושר הייצור הכללי של חברת החשמל. הספקן של טורבינות הגז נע בין 40 מגאוואט ליחידה (טורבינות גז 'סילוניות'), ועד ל-150 מגאוואט ליחידה (טורבינות גז 'תעשייתיות'). באתר ברמת חובב מותקנת מערכת "מעגל משולב", ובה פועלות טורבינות גז וטורבינות קיטור במעגל אנרגיה משותף (ראה ירוק כחול לבן גיליון 20). במערכת זו, הגזים הנפלטים לאחר הפעלת טורבינת הגז, משמשים לחימום מים ולייצור קיטור המפעיל טורבינה נוספת (קיטורית). טכנולוגיית "המעגל המשולב" מאפשרת להגיע לרמות הגבוהות ביותר של נצילות יחידות הייצור. כאמור, ייצור החשמל במדינת ישראל נעשה בעיקר על-ידי תחנות הכוח הקיטוריות. כשהביקוש לחשמל עולה, נכנסות לפעולה גם טורבינות הגז, למרות שעלות החשמל שהן מייצרות גבוהה יותר.
לטורבינות הגז, מעצם דרך פעולתן, ישנם מספר יתרונות סביבתיים. כמו כן, מתקנים ומערכות בקרה מיוחדים שהורכבו בהן - מפחיתים עוד יותר וממזערים את הפגיעה בסביבה.
גזי הפליטה הנפלטים לאוויר מארובות תחנות הכוח מכילים:
מקור נוסף לתחמוצות החנקן הוא הדלק, שתמיד נלוות אליו גם תרכובות המכילות חנקן. שרפתן גם היא תייצר תחמוצות חנקן שייפלטו מהארובה. ניתן להקטין את ריכוז תחמוצות החנקן הנוצרות, על-ידי הנמכה מבוקרת של הטמפרטורה בתא השריפה. בטורבינות גז משתמשים להשגת מטרה זו בשתי שיטות, הכרוכות בהשקעה כספית נוספת ניכרת: השיטה היבשה: התקנת מבערים מיוחדים בתאי השריפה, הפועלים על עקרון של הפרדת תהליך השריפה לשני שלבים כך שחלק הארי של תערובת דלק/ אוויר, יוצת בשלב מאוחר יותר וקרוב מאוד לטורבינה, ובלא שתפגע הנצילות. חסרונה של שיטה זו הנה במורכבותה הטכנולוגית ובעלותה הגבוהה. השיטה הרטובה: הזרקת מים או קיטור למבערים בזמן השריפה, וערבובם עם גזי השריפה העוברים דרך הטורבינה ונפלטים מארובה. הקיטור מקרר את גזי השריפה וכך מקטין את התרכבות החמצן והחנקן. חסרונה של שיטה זו הנו בכמות המים הגדולה הנדרשת להזרקה. חברת החשמל השקיעה עשרות מיליוני דולרים בהתקנת מערכות להפחתת ריכוז תחמוצות החנקן ב"שיטה היבשה" בטורבינות הגז "התעשייתיות הגדולות". מערכות כאלה לשרפת דלק נוזלי (סולר) הנן ייחודיות מאוד ומעטות כמותן מורכבות בעולם. בבדיקות שנערכו עם הפעלתן, כמו גם מנתונים שוטפים המתקבלים מתחנות הניטור הפזורות סביב האתרים, הוכח כי ריכוז תחמוצות החנקן הנמדדות באזור, נמוך בהרבה מהתקנים הסביבתיים. כמו כן, הותקנו מערכות להזרקת מים ב"שיטה הרטובה" בטורבינות הגז "התעשייתיות הקטנות", הנדרשות להפעלה בשעות עבודה מועטות יחסית. יתרונות הפעלת טורבינות הגז בסולר, שהוא דלק קל, אם גם יקר יותר, נובעים מכך שתכולת הגופרית בו אינה עולה על 0.4%, ואינו מכיל מקטעים 'כבדים' כמו אספלטנים. מסיבות אלו, ריכוז תתמוצות הגופרית (SOx) הנפלטים, נמוך מהרף הנדרש בתקנות, וכן אין יצירת פיח וחלקיקים. סביב אתרי טורבינות הגז חברת החשמל מקימה תחנות ניטור לבדיקת ריכוזי גופרית דו-חמצנית (SO2) תחמוצות חנקן ו-(NOx), אוזון (O3). נתוני הניטור הנם זמינים לידיעת הציבור.
מכלי הדלק להפעלת הטורבינות והמיתקנים, מותקנים כמאצרות שנפחם עולה ב- 10% על נפח המכל שבתוכן, כך שבמקרה של דליפה, תוכל המאצרה לקלוט את כל הדלק שבמיכל. בנוסף, כל הנגר העילי המתנקז מאזורים בעלי פוטנציאל זיהום על-ידי שמנים ודלקים, מועבר למתקן מפריד שמן. לאחריו, המים המטוהרים מוזרמים אל מחוץ לאתר ואילו השמנים/דלקים המופרדים מוחזרים אל מיכל האיסוף. כל השפכים התעשייתיים נאספים במיכל אגירה, ומופנים לאתרי אחסון פסולת מאושרים.
פעילותה של טורבינת הגז כמו כל ציוד סובב אחר, גורמת לרעש. על-מנת להקטין את 'זיהום הרעש', כוסו החלקים הבעייתיים באמצעי השתקה. כתוצאה מכך, מפלס הרעש הנובע מפעולת הטורבינות נמוך מהרמה המותרת בשעות היום והלילה, ("הרמה המותרת" נקבעה בתקנות למניעת מפגעים סביבתיים כרעש בלתי סביר שעוצמתו הוגדרה ברמות דציבלים).
בהשוואה לתחנות-הכוח הקיטוריות, טורבינות הגז פרוסות על שטחי קרקע קטנים יחסית. בתכנון המוקדם מושם דגש על השתלבות מרבית שלהן בנוף. לאחר השלמת ההקמה, מטופלים שטחי האתר וסביבתו בגינון מתאים.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|