פרנץ יוזף היידן 1809-1732

פרנץ יוזף היידן 1809-1732
Franz Joseph Haydn

יצירות מומלצות

סימפוניה מס' 94 בסול מג'ור, "ההפתעה"
סימפוניה מס' 104 ברה מג'ור, "לונדון"
Philips 434 153-2PM
תזמורת הקונצרטחבאו/ קולין דייוויס
ניצוח מקורי ושובה-לב, נגינה שופעת דמיון וצליל מלא ומופשט עושים הקלטה זו לאחד הביצועים המענגים ביותר של הסימפוניות של היידן.

בריאת העולם
Deutsche Grammophon 425 077-2GGA2
גונדולה ינובץ (סופרן); כריסטה לודוויג (אלט); פריץ וונדרליך, ורנר קרן (טנור); ולטר ברי (בס); מקהלת זינגפראיין מוינה; התזמורת הפילהרמונית של ברלין / הרברט פון קריאן.
ביצוע הבולט בשמחת החיים שלו בין ההקלטות של קריאן, ומצטיין בזמרה יפה (ביחוד של פריץ וונדרליך) ובהעברה מוצלחת לתקליטור.

יצירות מייצגות

סימפוניות מס' 8-6, 49, 100, 101 ו-103
קונצ'רטו לחצוצרה
קונצ'רטי לצ'לו
עונות השנה
רביעיות מיתרים
שבע המלים האחרונות של ישו על הצלב
מיסת "נלסון" (מיסה "במיצר")

היידן נולד במרס 1732, בתקופה שבה עדיין שלטו באירופה שושלות חזקות - בית הנובר באנגליה, בית בורבון בצרפת ובית הבסבורג באוסטריה. משפחתו חייתה באזור הגבול שבין אוסטריה להונגריה. היידן הושפע מגיל צעיר מאהבתו של אביו למוסיקה העממית, ובהיותו בן שמונה הבחין בו מנהל המקהלה של קתדרלת שטפן הקדוש בווינה. הוא נלקח לווינה ושר במקהלה עד שקולו התחלף.

היידן קנה פסנתר משומש בכסף שלווה, והחל ללמד וגם ללטש את נגינתו ואת טכניקות ההלחנה שלו. תוך כדי כך הכיר אנשי קשר חשובים, כמו המשורר האופנתי פייטרו מטסטאזיו והמורה לזמרה ניקולה פורפורה, שלימד את היידן הלחנה.

פטרון מבני-האצולה, הרוזן מורצין, מינה את היידן ב-1759 לפקח על תזמורתו הפרטית ובאותה שנה כתב היידן את הסימפוניה הראשונה שלו. זו עוררה את תשומת-לבו של הנסיך פאול אסטרהאזי, והוא מינה אותו ב-1761 לתפקיד משנה לקפלמייסטר. היידן עבר לחצרה של המשפחה ההונגרית רבת-העוצמה באייזנשטט. הנסיך, שניגן בעצמו בכינור ובצ'לו, רצה לשפר את תדמית חצרו באמצעות טיפוח המוסיקה התזמורתית והאופראית, ואלה היו המשימות שהוטלו על המשנה לקפלמייסטר.

בתוך שנה מת הנסיך, ואת מקומו תפס אחיו, שטיפח רעיונות שאפתניים עוד יותר ודרש מהיידן לספק זרם רצוף של יצירות אופראיות וכליות. האח, ניקולאוס המפואר, ניגן בבריטון (כלי קשת בעל שישה מיתרים). היידן למד אף הוא לנגן בכלי, ובמרוצת השנים חיבר יותר ממאה וחמישים יצירות לנגינתו של הנסיך.

ב-1764 ביקר הנסיך ניקולאוס בארמון ורסאי, חוויה שהניעה אותו לבנות את ארמון אסטרהאזה המפואר. ארמון זה, שנבנה באזור ביצות קודר ליד אגם נויזידלר וכלל מאה עשרים ושישה חדרי אורחים וגנים רחבי ידיים, היה לביתו של היידן. עליית מעמדם של בני אסטרהאזי חייבה אותם לספק עוד ועוד מוסיקה - ארבע-עשרה יצירות בימתיות בארבע-עשרה שנים, נוסף על המוסיקה לצורכי יומיום ולאירועים מיוחדים. ב-1768 בנה הנסיך תיאטרון בן ארבע מאות מושבים, וציפה שתתקיים בו הופעה כלשהי מדי יום ביומו.
כעבור חמש שנים הוא הוסיף תיאטרון-בובות נפרד, שגם בו בוצעו האופרות של היידן. היידן נותר בינתיים הממונה היחיד על המוסיקה, לאחר שהקפלמייסטר הקודם מת ב-1766, ובשנה אחת בלבד נערכו במקום מאה עשרים וחמש הופעות של שבע-עשרה אופרות.

העובדים בשירות הנסיך חשו בהכרח מבודדים באזור הביצות הלח, רחוקים מבני משפחותיהם. ואכן, היצירות הקודרות שכתב היידן בין 1766 ל-1772 הושפעו מהסביבה, וכן מהתעוררותה של התנועה הספרותית הגרמנית שכונתה בהמשך "הסער והפרץ". רביעיות המיתרים רבות-העוצמה, המהוות את אופוס 20 של היידן, חוברו באותה תקופה. יצירות אלה ביססו את מעמדו כ"מייסדה" של רביעיית המיתרים הקלאסית. היצירות הבאות שכתב בצורה זו (אופוס 33) כה הרשימו את מוצרט, עד שהמלחין הצעיר הקדיש להיידן שש מרביעיותיו.

ב-1784 הוזמן היידן לכתוב שש סימפוניות ללשכה הפריסאית של הבונים החופשיים. הן נודעו בשם סימפוניות פריס (מס' 87-82), ובהמשך נוספו עליהן עוד שלוש (מס' 92-90). שמעו של היידן הגיע עד ספרד, והקתדרלה של קדיס הזמינה אותו לכתוב מוסיקה כלית ליום שישי הקדוש. אלה היו שבעת הפרקים התזמורתיים שבע המלים האחרונות של ישו על הצלב - יצירה ששכרה היה כנראה עוגת שוקולד גדולה שמולאה מטבעות זהב. היידן חזר ליצירה זו מאוחר יותר ועיבד אותה לרביעיית מיתרים, לפסנתר, וכקנטטה עם סולנים.

ב-1790 מת הנסיך ניקולאוס, בגיל שבעים ושבע. בעקבות המהפכה הצרפתית קיצץ בנו אנטון רבות מההוצאות החריגות של החצר ופיטר את התזמורת, אך להיידן ניתנה קצבה נדיבה כהכרה בשירותו הארוך והמצטיין.
בינואר 1791 נסע היידן ללונדון והתקבל שם כאישיות חשובה. אוניברסיטת אוקספורד העניקה לו תואר כבוד, והיידן הודה לה בחיבור סימפוניית אוקספורד (מס' 92). בעונות 1791-2 ו-1794-5 חיבר את תריסר הסימפוניות הידועות כסימפוניות לונדון. לכמה מהן יש כינויים (לא של היידן), שנועדו למשוך את הקהל: בסימפוניית ההפתעה (מס' 94) נשמע לפתע אקורד חזק בתחילת הפרק האיטי, ובסימפוניית השעון (מס' 101) נמשך תקתוק לכל אורך הפרק האיטי.

אחרי ההצלחה שזכה לה בביקורו השני בלונדון, ניסו רבים לשכנע את היידן להישאר באנגליה. אבל בינתיים מת הנסיך אנטון אסטרהאזי, והנסיך החדש, ניקולאוס השני, רצה שהיידן יעבוד אצלו כקפלמייסטר. בגיל חמישים ותשע שב היידן לאייזנשטט והחל לעצב את חיי המוסיקה בחצר החדשה. ב-1796 כתב קונצ'רטו לחצוצרה לידידו אנטון ויידינגר, חצוצרן בתזמורת-החצר של וינה. שלוש שנים קודם לכן המציא ויידינגר סוג של חצוצרה עם קלידים, והקונצ'רטו של היידן חקר את האפשרויות של הכלי החדש.

עם זאת, הנסיך החדש לא נטה חיבה יתרה למוסיקה כלית ולכן התחיל היידן לכתוב סדרה של מיסות, בהן שילב את כל ידיעותיו מתחום האופרה והסימפוניות. לכל מיסה היה נושא ושם: מיסה בעתות מלחמה, 1796; מיסת קודש, 1796; מיסה "במיצר" (מיסת "נלסון"), 1798; מיסת תרזה, 1799; מיסת הבריאה, 1801; ומיסת ההרמוניה (מיסה עם להקת כלי נשיפה), 1802.

האורטוריה הגדולה של היידן, בריאת העולם, בוצעה לראשונה ב-1798. בדומה למיסות, שימשה בריאת העולם להיידן אמצעי לביטוי אמונתו הדתית העמוקה. האורטוריה (הנפתחת בתיאור איטי ומסתורי של התוהו-ובוהו) נחלקת לשלושה חלקים - בריאת הארץ, בריאת החי ובריאת אדם וחווה - דיוקן אוהב של הטבע, שבו משמשת מוסיקה לחיקוי מעוף הציפורים וגלי הים. הקונטרבסון - כלי נדיר באותו זמן - מייצג שם את ההיפופוטם, הנדיר כמותו. בעקבות בריאת העולם באה האורטוריה החילונית עונות השנה, המבוססת על שיר של ג'יימס תומפסון, שבוצעה לראשונה בארמון שוורצנברג בווינה בשנת 1801.

היידן פרש מעבודתו אצל משפחת אסטרהאזי ב-1804, אחרי ארבעים שנות שירות. הוא השתתף בהופעה חגיגית של בריאת העולם לכבוד יום-הולדתו השבעים ושישה, וקבלת הפנים שזכה לה כה ריגשה אותו, עד שהיה צורך להחזירו הביתה לפני סוף ההופעה. לאחר מכן לא נראה עוד היידן בציבור. בזמן שכוחותיו הפולשים של נפוליאון הפגיזו את וינה שכב היידן בן השבעים ושבע על ערש דווי בביתו שבעיבורי העיר, וכמחווה אחרונה הציב נפוליאון משמר כבוד מחוץ לביתו בגומפנדורף.

The Classical Music Pages - אתר בו ניתן לשמוע קטעים מהסימפוניות של היידן