אתיקה עיתונאית

כל אחד מאתנו נתקל בבעיות אתיות (מוסריות). למשל: הכיתה קיבלה על עצמה לעבור "בחינת כבוד". למרות זאת מנצל שכנכם לשולחן את העובדה שהמורה עזב את המקום, ומנסה להעתיק מכם. האם תאפשרו לו להפר את ההבטחה שנתתם למורה?

מקרה אחר: חבר לכיתה מבקש להתחמק מבית הספר ליום שלם, והוא מציע לכם במתנה את העט היפה שלו, אם תסכימו לחפות עליו. האם תשקרו למענו?

בעיות אתיות מטרידות אותנו יום-יום. בתחומים רבים בא לעזרתנו ספר החוקים וקובע כללים של אסור מותר. במקרים אחרים אנו פועלים על-פי הבנתנו. כך פועל גם עיתונאי, בהבדל אחד: הנזק שעלול לגרום שיקול דעת מוטעה של עיתון או של עיתונאי גדול הרבה יותר מן הנזק שאנחנו עלולים לגרום לזולתנו. הסיבה לכך היא הכוח הרב הנתון בידי העיתון.

דמיינו לעצמכם, שעיתונאי מדווח, כי שר בממשלה השתכר במסיבה והתנהג בצורה מבישה. הידיעה מתפרסמת בעיתון בשעת בוקר מוקדמת, וכל הקוראים נדהמים. זוהי שיחת היום בחנויות, באוטובוסים ובמקומות עבודה. מי שלא קראו את הידיעה בעיתון, שומעים עליה מפי חבריהם. גם הרדיו והטלוויזיה מתעניינים בסקופ העצום ומיד מתחילים לשדר תגובות ודברי פרשנות. עד מהרה נודע הסיפור לכולם. יש אזרחים שצוחקים על חשבון השר, ויש אזרחים הזועמים עליו. כמעט כולם מביעים ספק לגבי עתידו הפוליטי של השר ומצפים להתפטרותו.
כעבור יום מתברר לפתע שהידיעה לא הייתה מדויקת. העיתון מתנצל, העיתונאי נענש, אבל את הנזק שנגרם לשמו הטוב של אותו שר יהיה קשה מאוד לתקן.

מאחר שלכל מילה הנכתבת בעיתון יש הד בקהל, עיתונאי עלול לגרום על נקלה נזק לשמם הטוב של אנשי ציבור ושל חברות מסחריות ואפילו לשמו הטוב של האזרח הפשוט. כוח זה מעמיד במבחן מתמיד את הגינותו, את מצפונו ואת שיקול דעתו של העיתונאי. דבר זה חשוב כל-כך, עד כי בספר החוקים יש הוראה מיוחדת, המחייבת את העיתונאי לומר אמת כאשר הידיעה שהוא מפרסם עלולה לפגוע בשמו הטוב של אדם. ככל שהדבר מפתיע, זה המקרה היחיד שבו החוק מחייב את העיתונאי לפרסם אמת.

עיתונאים, ואמצעי התקשורת המעסיקים אותם, מתאמצים מאוד שלא לחטוא לאמת גם בעניינים שהחוק אינו מתערב בהם. מדוע הם כה משתדלים לחקור ולברר שהם אכן כותבים דברים נכונים?

יש לכך שתי תשובות:
ראשית - כדי שלא לפגוע באמינותם בעיני הציבור. אם יתברר שכתבו דברי שקר או אפילו דברים לא מדויקים, הציבור לא יאמין להם עוד. העיתונאי ייפגע וגם העיתון ייפגע.
שנית - יש כללי אתיקה המגבילים את העיתונאים, את העיתונים ואת אמצעי התקשורת האלקטרונית.

כללי האתיקה

כללי האתיקה אינם מדברים על מה שאסור ועל מה שמותר לפי החוק האזרחי. הם קובעים מה הוגן ומה בלתי הוגן, מה ראוי לעשות ומה אין ראוי לעשות. במרכז כללי האתיקה עומד כבוד האדם. גם בדת היהודית, המעלה על נס את כבוד האדם, יש צווים וכללי אתיקה רבים, כגון "ואהבת לרעך כמוך", "את השנוא עליך אל תעשה לחברך". פגיעה בשמו הטוב של אדם נאסרת מפורשות בעשרת הדיברות: "ולא תענה ברעך עד שקר".

לאנשי מקצוע כמו רופאים, עורכי דין, שופטים ושוטרים, הנתקלים בבעיות מוסריות במסגרת עבודתם, יש מערכת חוקים ברורה, ועליהם לפעול על-פיה. רופא או עורך דין העוברים על כללים אלו, נענשים. במקרים חמורים במיוחד אף נשללת מהם הזכות להמשיך ולעסוק במקצועם. גם לעיתונאים יש תקנון אתיקה. זהו קובץ של כללי התנהגות אשר נועד לשמור על המוסר העיתונאי.

תקנון האתיקה קובע עקרונות התנהגות לעיתונאים.

לפי כללי האתיקה, העיתונאים הם משרתי הציבור, ובתור שכאלה עליהם לגלות ^אחריות^ רבה בכל צעד ושעל, כדי שלא למעול באמון שהציבור נותן בהם.

חובתם לשמור על דיוק ומהימנות במסירת המידע. עיתונאי המוסר מידע מתוך ידיעה ברורה שהמידע איננו נכון - מועל באמון. עיתונאי המעביר מידע מסולף במטרה לשרת צרכים פרטיים של אדם או של מוסד - מנצל לרעה את מקצועו ואת כוחו.

כללי האתיקה מדגישים את הגינות העיתונאי. פיתויים, סחיטות ואיומים הם דרכים בלתי כשרות, ואסור לעיתונאי להשתמש בהן להשגת מידע. באותה מידה אסור לעיתונאי לקבל מתנות מאנשים או ממוסדות שאתם הוא קשור בעבודתו, וזאת מחשש שהדבר עלול להטות את דעתו.

תפקיד העיתונאי הוא להגן על חופש העיתונות ועל חירות הביטוי. כלומר: לשמור על הזכות היסודית של כל אדם בחברה דמוקרטית להביע את דעתו, להגיב, לתמוך או להתנגד, ולדון בכל נושא.

חובתו של העיתונאי לספר לאזרח מה קורה סביבו: מה מתרחש בממשלה, בכנסת ובכל אחד מתחומי חיינו. חובתו לבקר עיוותים ולהוקיע גילויי שחיתות. עם זאת, העיתונאי חייב לשמור על צנעת הפרט. עליו להגן על כבודו של האדם, ולהישמר מפגיעה ברגשותיו. אסור לעיתונאי לפלוש לחייו הפרטיים של אדם, ולגלות לציבור את ענייניו וסודותיו רק כדי לספק את יצר הסקרנות של קוראיו.

כללי האתיקה מגינים על אדם ששמו הטוב נפגע. למשל: אין לפרסם בעיתון האשמה מבלי לתת לאדם המואשם אפשרות להגיב על כך. סעיף מיוחד בספר החוקים מצווה על העיתונאי לנהוג זהירות מיוחדת כאשר מדובר באדם העומד למשפט. חוק "סוב יודיצה" ("תחת שפיטה", כלומר בעת מהלך המשפט) קובע, שברגע שנפתח משפט נגד מישהו, מותר לעיתונאי לפרסם רק את הדברים הנאמרים בבית המשפט. אסור לעיתונות לפרסם וידויים ועדויות, העלולים להשפיע על העדים, על דעת הקהל או על החלטות השופטים.

אחד מחוקי האתיקה החשובים ביותר הוא החובה להימנע מלשון הרע, כלומר מהוצאת דיבה על אדם. הוצאת דיבה היא פרסום של דבר שקר הפוגע בשמו הטוב של אדם כלשהו. חוק לשון הרע מעניש עיתונאים ועיתונים העוברים עברה כזו ואף מבטיח פיצוי לנפגע.

נזכיר מקרה מפורסם, שאירע בשנת 1937 בצרפת. הפרשה, שהסתיימה במותו של אדם ששמו הטוב נפגע, ממחישה היטב את החשיבות הרבה שיש לשמירה על כבודו ועל שמו הטוב של אדם. באותה שנה כיהן כשר הפנים של צרפת אדם ששמו סאלאנגרו. במפלגות הימין חשבו, כי המצב המדיני בצרפת קרוב לאסון, והעיתונות הפוליטית של מחנה הימין ראתה בסאלאנגרו את האחראי למצב זה.

העיתונאים החלו למרר את חייו ולטפול עליו השמצות ועלילות. הם פרסמו פרשיות, אשר לא היה בהן כל דופי מבחינה מוסרית, אך עצם גילוין שם ללעג את חייו הפרטיים של השר. הם נטפלו גם לשמו ומצאו שהוא מורכב משלוש מילים, סאל-אנ-גרו, שפירושן בצרפתית: "מלוכלך גדול". העיתונאים לא פסקו ללגלג לשר ולרדת לחייו, והוא היה לצחוק בפי כל. מצבו נעשה בלתי נסבל עד כדי כך, שבסופו של דבר שם קץ לחייו. זו הייתה הדרך היחידה שבה הצליח סאלאנגרו לבלום את פיהם של מוציאי דיבתו. למחרת התאבדותו הופיעו בעיתוני הימין מאמרים שהביעו חרטה וצער.

בדרך כלל עיתונים אינם ששים להסתבך במשפטים של לשון הרע. משפטים כאלה עלולים לפגוע באמינות של העיתון עצמו, ומשום כך הם זהירים מאוד בנושא זה ובודקים היטב כל ידיעה העלולה לפגוע בשמו הטוב של מישהו.

לפרסם או לא?

חוקי האתיקה אינם חדים וברורים תמיד. הדבר טבעי, כיוון שעיתון חייב לשקול ולהחליט בכל מקרה ומקרה מה חשוב יותר: זכותו של אדם לפרטיות והגנה על שמו הטוב או זכות הציבור לדעת על מעשיהם ועל התנהגותם של אנשים ידועי שם - בין שהם פוליטיקאים, בין שהם אנשי עסקים או שחקני כדור-רגל. מקרים רבים מצויים ב"תחום האפור" שבין מותר לאסור, גם מבחינת החוק וגם מבחינת הנוהג. גם החוק וגם הנוהג משתנים מפעם לפעם: הכנסת מתקנת חוקים שהתיישנו ואינם מתאימים עוד לצרכים. העיתונות ואמצעי התקשורת האלקטרונית משנים את הכללים שלהם לפי השינויים בחוק ובטעם הקהל.

את השינויים בטעם הקהל משקפים היטב התצלומים המופיעים בעיתונים. פעם היה מקובל לפרסם רק תמונות "יפות" של ראשי ממשלה ושל אישים אחרים. הם צולמו יושבים בזקיפות קומה, מדברים במתינות ומחייכים. אם הצליח צלם עיתון "לתפוס" שר מפהק או נרדם בעת ישיבה חשובה במליאת הכנסת, היה העורך מניח את התמונה הזאת בצד ומפרסם את דיוקנו של השר נואם על הדוכן. במשך הזמן גילו העיתונים, שהתצלומים היפים והרשמיים האלה משעממים את הקהל. אז התחילה אפנה הפוכה: כל הצלמים התבקשו להביא תמונות שבהן פוליטיקאים או אנשים מפורסמים אחרים נראים במצבים "מעניינים" יותר - כועסים, צועקים, רוקדים, ואפילו - מועדים ונופלים. העיתונים בישראל אינם שונים בכך מעיתונים בכל העולם, והשינוי בהצגת אנשים ידועים נובע לא במעט מ"התפשטות" הטלוויזיה: רשתות טלוויזיה מסקרות בשידור חי אירועים חשובים בכל פינות העולם, והן מנציחות במהלכם גם רגעים מרגשים וגם מצבים מצחיקים או מביכים. ההתלבטות בשאלה "אסור או מותר?" היא נחלתם היומיומית של כתבים ושל עורכים. החוק אוסר, למשל, לפרסם את שמם של קטינים (ילדים ובני נוער עד גיל 18) הנאשמים במעשה פלילי, אבל מתיר לפרסם שמות נאשמים מבוגרים יותר. נניח, שצעיר בן 18 וחודש הורשע בעברה כלשהי. האם לפרסם את שמו ולהדביק לו לכל חייו תווית של עבריין?

הנה דוגמות אחרות:
עובד בנק נתפס במעילה גדולה. הידיעה מסעירה את הרוחות, והציבור רוצה לדעת מיהו. משפחתו של העובד מתקשרת אל מערכת העיתון ומתחננת שלא יפרסמו את תמונתו, מפני שהדבר יפגע קשה במשפחה כולה. האם לפרסם את התמונה או לא?

ביום גשם קרתה תאונה קטלנית. הקהל רוצה לראות מה קרה וכיצד. תמונת התאונה מוסיפה ממד חשוב לפרטים הכתובים, ויש לה ערך חינוכי מפני שהיא יכולה לזעזע את הקהל ולהשפיע על הנהגים לנסוע בזהירות רבה יותר. ואולם התמונה חושפת בפני הקהל הרחב את כאבה של המשפחה, שאחד מבניה נהרג, וזוהי פגיעה בפרטיות של אותה משפחה. ובכן: האם לפרסם את תמונת הנפגעים או לפרסם תמונה של כלי הרכב הפגועים לאחר פינוי הנפגעים?

נתגלה שבתו של פוליטיקאי מסוים הייתה מעורבת בעברה על חוקי מס הכנסה, ושילמה קנס. המעשה של הבת אינו קשור לאופיו של הפוליטיקאי או לדרך שבה הוא ממלא את תפקידו הציבורי. אם יפורסם המקרה, עלול להיגרם נזק לשמו של הפוליטיקאי ולמעמדו. האם לפרסם את הידיעה הפיקנטית הזאת או להעלימה מעין הציבור? עיתונאי המתנגד לפרסום כזה יאמר, שהפרסום פוגע בצנעת הפרט של הפוליטיקאי, לעומתו, עיתונאי התומך בפרסום יטען, כי אנשים הבוחרים בקריירה ציבורית חייבים להביא בחשבון מראש, שהציבור ירצה לדעת כל דבר הקשור בהם. שניהם, גם המתנגד וגם המחייב, יצטרכו לשאול את השאלה הזאת גם לגבי הבת. עברות מס מתגלות לעתים קרובות. לא בכל פעם שאיש עסקים נתפס בעברה כזו, הדבר מתפרסם בעיתונים.
הידיעה הזאת מעניינת בעיקר משום שמדובר בבתו של פוליטיקאי ידוע. הבעיה היא, שאותה בת אינה "אישיות ציבורית" כמו אביה, אלא אדם פרטי. האם מותר לפגוע בצנעת הפרט שלה, רק משום שכולם מכירים את שם אביה הפוליטיקאי?

בדוגמות שהובאו כאן יש התנגשות בין זכויות: מצד אחד - זכותו של האזרח לדעת מה מתרחש סביבו, וחובתה של העיתונות לספר לו זאת, מן הצד שכנגד - זכותו של אדם לשמור על שמו הטוב ועל פרטיותו. במילים אחרות: יש כאן מאבק בין זכויות בסיסיות של האזרח במדינה חופשית: בין הזכות לדעת, חופש העיתונות וחירות הביטוי, מחד גיסא, לבין הזכות לשמור על צנעת הפרט מאידך גיסא.

כאשר יש התנגשות בין זכות הציבור לדעת (וזכות העיתון לפרסם) לבין זכות האזרח לפרטיות, נוהגים העיתונים להחליט לפי כמה שיקולים. השיקול החשוב ביותר הוא העניין הציבורי: כאשר מדובר בנבחרים או באנשים בעלי מעמד בכיר שעברו עברה, המקרה יפורסם בדרך כלל בהרחבה ובהבלטה. השיקול השני בחשיבותו הוא השיקול המסחרי: העיתונים ואמצעי התקשורת האלקטרונית מתחרים זה בזה על הקוראים, על המאזינים ועל הצופים. אם העורך חושב שהמתחרים שלו יפרסמו ידיעה מסוימת, ירצה גם הוא לפרסם אותה. התחרות בין אמצעי התקשורת גורמת לריבוי המקרים של פגיעה בצנעת הפרט, אך היא גם מבטיחה, שמידע, בעל חשיבות ציבורית, לא יועלם מעיני הציבור בלחץ של גורמים פוליטיים או כלכליים.

איך לפרסם?

הגינותו של העיתונאי מתבטאת גם בצורה שבה הוא מספר את הדברים.

מעשה בכומר שהגיע יום אחד לניו-יורק. מכיוון שהיה כומר רם-מעלה, ציפו לו בנמל התעופה עיתונאים רבים. אך ירד מכבש המטוס, החלו העיתונאים "לירות" לעברו שאלות מכל מין ומכל סוג, כשהם מתחרים ביניהם מי ישאל את השאלה המקורית ביותר. לפתע חמד לצון אחד העיתונאים ושאל את הכומר, מה דעתו על מועדוני הלילה של ניו-יורק. הכומר שהיה מופתע משאלה זו, שאל בתמימות או אולי בחיוך: "מה, יש מועדוני לילה בניו-יורק?" למחרת הופיעה באחד העיתונים כותרת ענק בזו הלשון: הכומר ירד מהמטוס ושאל: "יש מועדוני לילה בניו-יורק?"

יושר אישי

סיפור זה מראה עד כמה קל לשנות את רוח הדברים מן הקצה אל הקצה, ועד כמה דבר כזה עלול להיות פסול.

עיתונאי אחד החליט להתגנב למשחק כדור-רגל בין נבחרת ישראל לנבחרת זרה. הוא השיג לו תלבושת של שחקן כדור-רגל, שעל חולצתה היה רקום שם הקבוצה הזרה. כשהגיע למגרש העמיד פנים כאילו היה אחד מחברי הקבוצה הזרה. הוא פנה אל הסדרנים באנגלית והם הניחו לו להיכנס בלי כרטיס. למחרת פרסם העיתונאי את סיפור "גבורתו" בעיתון, וגילה כיצד הצליח להערים על הסדרנים ועל הסדר הטוב.

מצחיק? אולי, אך בהחלט לא אתי. קוראים אחדים, במיוחד צעירים, עלולים ללמוד מקטע כזה, שבמקרים מסוימים מותר לעבור על החוק.

יושרו של עיתונאי עומד למבחן כל העת - הן בתוקף תפקידו כעיתונאי, הן בתוקף היותו אדם. התנהגות לא אתית, גם "מחוץ לשעות העבודה", עלולה לחסל את עתידו המקצועי.

האתיקה העיתונאית דורשת מן העיתונאי להיות אובייקטיבי. זוהי משימה קשה, משום שגם לעיתונאי יש דעות פוליטיות והעדפות אישיות. בכל מקרה חייב העיתונאי להימנע מניגוד אינטרסים בין עבודתו המקצועית לחייו הפרטיים. למשל: למבקרת אמנות אסור לפתוח גלריה לתמונות. לכתב כלכלי המסקר את הבורסה אסור לרכוש מניות הנסחרות בה, ולא בריא שעל החידושים בשוק המחשבים האישיים ידווח עיתונאי, שאשתו או בנו מנהלים עסק למחשבים. כל האיסורים האלה נועדו למנוע מצב שבו עיתונאי יתפתה וינצל את הכוח שבידיו לקידום ענייניו האישיים, בכוונה ושלא בכוונה. אפשר לומר, כי בעניין הזה העיתונאי הוא סנדלר שחייב ללכת יחף.

פעם התגלה כי כתב באחד העיתונים היה מעורב במעשה לא כשר. אמנם, לאותו מעשה לא היה כל קשר לעבודתו של העיתונאי, אך למרות זאת פוטר מעבודתו בעיתון. הנימוק לפיטוריו היה העובדה, שעקב אותו מעשה נפגעה אמינותו של הכתב, והעיתון שוב לא היה יכול לסמוך עליו בעבודתו העיתונאית.

מקרים כאלה קורים מדי פעם, אבל לשמחתנו - רק לעתים רחוקות ביותר. הנהלות העיתונים נזהרות מאוד בבחירת הכתבים שלהן. העיתון גם מקיים בירור פנימי עם הכתב כאשר מתקבלת עליו תלונה כלשהי מאנשים או מגופים שונים. ברור שברוב המקרים מתלוננים אלה שהכתב חשף מעשים שליליים שלהם, אולם יש גם תלונות צודקות. עיתונאי, ככל אדם אחר, שוגה לפעמים בעובדות או בשיקול הדעת, ולפעמים עלול גם לנצל את כוחו לרעה.

לסיכום:
העיתון הוא כלי רב-עצמה, ככתוב בספר משלי: "מוות וחיים ביד לשון". עיתונאי אחד מסוגל להשפיע לפעמים על גורל של מדינה שלמה. עיתון שאינו בוחל באמצעים של השמצה והסתה, עלול להרוס פוליטיקאי נערץ, ועיתון שאינו נרתע ממאבק ציבורי חריף, עשוי לחולל שינוי בעמדת הציבור כולו. למרבה המזל, ברוב המקרים העיתונים עושים שימוש ראוי וטוב בכוחם, ורוב העיתונאים נוהגים אחריות רבה בהחלטותיהם. עם זאת, בעת קריאה בעיתון עלינו להיות מודעים לכך שהוא עלול לשרת מטרות פסולות או לנהוג בניגוד לכללי האתיקה. בשעת הקריאה, כדאי תמיד לשאול את עצמנו כמה שאלות: האם בגילוי מסוים העיתון פוגע בפרטיותו של אדם? האם יש לנו הרגשה שהוא מסתיר פרטים מן הקורא? האם הוא מנסה לנקום באדם או בארגון כלשהו? חובתו של כל עיתון לבקר את התנהגותם ואת מעשיהם של פוליטיקאים ושל גופים ממשלתיים, פוליטיים או עסקיים. חובתנו, כקוראים, לבקר את התנהגותו של העיתון. עלינו לזכור שאמינותם של העיתונאים תלויה במידה רבה גם בנו. העיתון, כמשרת הציבור וכעסק מסחרי, רגיש מאוד לתגובות הציבור כלפיו. אם אנו, כקוראים, נגיב באופן פעיל ונתריע בפני העיתון על פגיעה כלשהי בכללי האתיקה, נתרום בכך את תרומתנו למוסר העיתונאי ולשמירה על מעמדה של העיתונות.

לעמוד הקודם

לעמוד הבא