|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפור גן העדן |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
מעקב אחר השתלשלות הסיפור חושף הקבלה בין מעשה האכילה מן העץ ובין תוצאותיו. אפשר לראות בכך קשר בין חטא לעונשו, בבחינת גישת עונשין חינוכית של "מידה כנגד מידה". ואולם אפשר גם לראות בתוצאות לא עונש, אלא השלכות טבעיות והכרחיות של מעשה אנושי מוטעה. במאמרו פורש נעם ציון את הקשרים בין המעשים לתוצאותיהם. הוא מנסה לענות על שאלות בסיסיות כגון מה מהות החטא? האם מדובר ב"נפילה" ובגירוש נצחי או שיש אור בקצה המנהרה? סיפור גן עדן, שנפתח באווירה של הרמוניה ושלמות, מסתיים במשבר ובטרגדיה – גירוש מפני האל והגן הקסום וניכור בין בני האדם. כיצד ראוי שאדם וחוה ואנו, צאצאיהם, נגיב לגזר הדין הקשה? קבלת העונש כפסיקה נחרצת עלולה ליצור אצל האדם מועקה קיומית של אשמה וייאוש, ואף תחושת תסכול ומרמור על השופט. אך האם הענשת אדם וחוה משמעם קביעת גורל בני האדם לעד? האם מדובר בכלל ב"עונש", או בהשתלשלות אירועים שיש ביניהם קשר סיבתי מהותי? את העונשים שבסיפור גן עדן אפשר להבין גם כשרשרת של תוצאות טבעיות שנובעות ישירות מהתנהגותם הרעה של בני האדם. מכאן שאם אתה מאמין שאפשר לקלקל – תאמין שאפשר גם לתקן. ראשית נסקור את הקשרים בין המעשים ובין תוצאותיהם. ניווכח לדעת כי מספר רב של "עונשים" באו על בני האדם מיד לאחר האכילה, לפני שהתערבה הסמכות האלוהית השופטת. לבסוף נצביע על נקודות האור המקלות על התחושה שהעונש כה חמור, ושמעניקות לנו, "בני האדם", תקווה לעתיד. ראוי לבחון כמובן אם באמת היינו מוכנים לוותר על חיינו כיום, על כל היבטיהם השלילייים והחיוביים, למען העולם שלפני האכילה, למען גן עדן.
עם האכילה מעץ הדעת נפקחו עיניהם של בני האדם, כמו שהבטיחם הנחש. אך ידיעת טוב ורע לא הוסיפה להם כוח אלוהי אינסופי, אלא להפך – עוררה בהם מודעות למגבלותיהם האנושיות. הם הפכו מעירומים תמימים, כתינוקות ביום היוולדם, לעירומים שמודעים להיותם חשופים ופגיעים. "ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירמם הם, ויתפרו עלה תאנה" (בראשית ג 7). לא רק גופם נחשף כעירום, נפשם הפכה ערמומית. במקום להיות "כאלוהים", התגלה שהם דומים יותר לנחש, שמטשטש את ההבדל בין אמת לשקר, שדרכו עקומה. הם הבינו כי ביכולתם לרמות את האחר ולשקר לו, ומכאן מתעורר הצורך לחשוד בו. עם האכילה נוצר הצורך (הנתפס בעינינו כיום כהכרח המציאות) להבחין בין הפומבי לפרטי, בין הגלוי לנסתר (פסוק 8) ובין אני לאתה (פסוק 12). שינוי זה בתפישתם העצמית של בני האדם הוא בבחינת תוצאה ישירה וטבעית של התנהגותם. יחד עם זה חשוב לזכור כי מודעות למגבלות אלו אינה חייבת לשתק את ההתפתחות האנושית ולהכשיל אותה. מודעות זו מציבה לאדם אתגרים, כגון הדחף ליצור תקשורת פתוחה וכנה עם הזולת האנושי והאלוהי. הכרה באדם על כל חולשותיו עשויה גם להמריץ אותו לשאוף מעבר למגבלותיו הטבעיות ולא להסתפק באפשרויות הנתונות. יתרה מזאת, התודעה המוסרית כולה מתחילה מן המודעות לפגיעות של ה"אני" ושל ה"אחר".
לא היה זה האל שהרחיק את בני האדם ממנו, אלא הבושה האנושית. בגלל הבושה התכסו בני הזוג בעלי תאנה והתחבאו בין עצי הגן, מפחד מעשיהם ויוצרם. באירוניה מסוימת חיפשו בני האדם מסתור והצלה על ידי היאחזות במקום חטאם – "ויתחבא האדם ואשתו... בתוך עץ הגן" (פסוק 8). הניסיון להתרחק מהאל הוליד גם הסוואה מילולית בצורת שקרים והתחמקות מאחריות. האל מחפש דווקא את האדם, שנמלט ונחבא, ודורש ממנו להיות נוכח – "ויאמר לו: איכה?" – מי אתה, איפה אתה? אך האדם לא נענה להזמנה האלוהית להתנער מצלו המסוכך של העץ. האדם ממשיך להתחפר ולברוח – הוא ממציא תירוצים. האדם, שלא פצה את פיו כששמע את דברי הנחש וכשנתנו לו לאכול מן העץ, הפך פתאום דברן, בעל תירוצים והסברים מסורבלים. זה ניסיון נואש של האדם לכסות על הבושה ועל הבלבול בדברים. אך מי שמרחיק את עצמו, מי שנחבא, אינו זוכה בקרבה אינטימית שבהכרח יש בה מן החשיפה. מי שמסתתר – האל נסתר מעיניו. כעונש ואולי כהגנה (על מי?) האל מעמיד כרובים וחרב מתהפכת ששומרים על שערי הגן ומונע מבני האדם את הגישה לעץ החיים. הגירוש הוא במובן מסוים תוצאה טבעית של אופיו של האדם, שהתגלה זה עתה כאדם שפועל בחשאי, מאחורי הגב; אדם שאין לתת בו אמון ואי אפשר לסמוך על המשמעת הפנימית שלו. ואולם שאלת הזהות והמשמעות – "איכה?" – עדיין מהדהדת באוויר העולם ומחכה לתשובה, כך שכל אדם יכול לבחור לצאת ממקום מחבואו, להידרש לאתגר, להיענות לקריאה.
הניכור בין בני הזוג, שפעם "היו לבשר אחד", מתגלה גם הוא בדו-שיח בין האדם לאלוהים. (שימו לב: בין בני הזוג אין אף דיאלוג ישיר לפני האכילה או לאחריה!). אמנם שניהם התחבאו בגן יחדיו, ומכאן שחשו שותפות גורל, אך מול הדרישה האלוהית לקחת אחריות על מעשיהם חל פיצול. האדם עונה לאל בלשון יחיד. בתשובתו הראשונה הוא מדגיש את ה"אני" – "כי עירם אנכי ואחבא" (פסוק 10), ובתשובתו השנייה הוא מאשים הן את אשתו והן את האלוהים במעשה שעשה – "האשה אשר נתתה עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואכל" (פסוק 12). האדם – שנוצר בודד, שהאל היה לו שותף בחיפוש אחר "עזר כנגדו", שחגג את איחודו עם האשה – אדם זה מתגלה כעת ככפוי טובה שמעדיף להישאר לבדו. הוא מאשים את יוזמת האל ליצור את האשה ואת יוזמת האשה לשתפו בחטא. הוא מציג את עצמו כאילו היה קורבן סביל ומתקומם בצדקנות נגד העוול שנעשה לו. נראה כאילו מרצונו בוחר האדם במצב הקשה של "לא טוב היות האדם לבדו". רק אחרי שהעמיד האדם חיץ בינו ובין האל ובינו ובין האשה, הוא יכול להודות במעשה. במילה אחת, ללא חרטה או שיפוט ערכי כלשהו, הוא אומר – "ואכל". והאשמה מתגלגלת הלאה, יורדת לה בהייררכיה... גם האשה מתחמקת מאחריות – "הנחש השיאני" – טרם הודאתה באשמתה – "ואכל". אך האשה איננה מאשימה את האדם (שלא התנגד בזמנו לאכילה) או את האל (שמלכתחילה הציב את העץ המפתה). היא לפחות ממעיטה בתירוצים. "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (פסוק 16) – האם דברי האל נובעים ישירות מהניכור שיצרו בני הזוג בעצמם? מבחינתה של האשה היה במתן הפרי לאדם מעין בגידה באמון ההדדי ביניהם, שהיה בו הבטחה לדאוג לשלמותו ולטובתו של האחר. האכילה נגרמה בגלל נהייה "עיוורת" של האשה אחר תשוקתה. עתה תצטרך ללמוד כיצד לדחות סיפוקים וכיצד להתחשב ברצונו של האחר. בכתב האישום נגד אדם נאמר – "כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר – לא תאכל ממנו" (פסוק 17). אל מול ההצעה להמרות את צו האל העדיף האדם להכפיף את עצמו לאשתו ולא להפעיל את סמכות שיפוטו האוטונומית. אין ספק כי בשל האכילה הופר האיזון, והשותפות בין בני הזוג נפגעה. על פי פרשנותה של חוקרת המקרא פיליס טריבל, השוויון הטבעי בין "איש ואשה" הפך לשליטת ה"בעל" באשתו, מתוך חששו שמא תחזור ותוליך אותו שולל. ההמשך הישיר לכפיפות האדם לאל, בסולם ההייררכי, הוא כפיפותה של האשה לאדם. כפיפות זו היא תוצאה של השבר בשוויון, באחדות ובאמון ששררו בעת יצירת האיש והאשה. לכן במאזן כוחות בלתי שווה זה אין לראות ביטוי לאידאל הראשוני של גן עדן, אלא תוצאה של החטא. השבת האמון ההדדי בין בני זוג על קנו תבטל את ההייררכיה.
הניכור של אדם וחוה מגופם הוא תוצאה מרחיקת לכת של החטא. עצם הבושה בגופם (בייחוד באיברי המין, לאור הקשר בין מודעות מינית לעץ ה"דעת") מבטא יחס של חוסר הרמוניה בין האדם ליצריו. במקום הכניעה לתענוגות הגוף שהובילה לחטא – "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה-הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל" (פסוק 6) – תהא האשה נתונה לממשלתו של בעלה בשעת סיפוק תשוקתה. במקום שהגוף ויצריו יהיו בסיס לאיחוד ("והיו לבשר אחד"), הם ייהפכו לגורם של ניצול ושליטה. בשעת ההריון והלידה יעיק הגוף על האשה ויסב לה כאב. כך למשל בספר צאינה וראינה – לקט של סיפורי המקרא ומדרשי חז"ל ביידיש לנשים, פולין 1590 – חוה מודה באשמתה ומקוננת על שלולא אכלה מן העץ, היתה יולדת ילדים בקלות, כתרנגולת שמטילה ביצים. האדם מגלה גם הוא שצורכי גופו, המזון שהוא זקוק לו למחייתו, יהפכו אותו לעבד של האדמה שנוצר ממנה. חמור מכול הוא כמובן הבגידה הסופית של הגוף באדם – המוות. לא ברור אם מראש היו בני האדם מיועדים להיות בני אלמוות, אך אין ספק כי כל תקוה לחיי נצח נגוזה סופית כשגירשם האל גם מ"עץ החיים".
נחלתו של האדם מחוץ לגן, עבודה חקלאית של גידול עשבי האדמה (חיטה, ירקות וכדומה), קשה לאין ערוך מטיפול בגן עדן, בפרדס פורח ורווי מים, מלא עצי פרי. האל אף מזהיר שהאדמה לא תשתף עם האדם פעולה, אלא תצמיח קוץ ודרדר. כמו בהולדת הצאצאים, רק מאבק עיקש יניב פרות. תם העידן שבו חי האדם כשכל צרכיו מסופקים. מי שקיבל הכול כמובן מאליו איבד את הכול ברגע של רשלנות וכפיות טובה. יתרה מזאת, האדם מודע כעת שעצם הניכור והמאבק המתמיד עם האדמה הוא אירוני, מכיוון שהוא יתאחד עמה במותו ("ואל עפר תשוב"). שמותיהם, "איש" ו"אשה", שציינו את איחודם לבשר אחד, הוחלפו בשמות "אדם" ו"חוה", שמציינים את תפקידם במלחמת הקיום: "אדם" עשוי מן האדמה, עובד אותה ומשועבד לה, ו"חוה" היא המולידה, אם כל חי. שניהם עובדים ב"עצב" ומתוך כאב פיזי – "בעצב תלדי בנים", "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (פסוקים 16, 17) – שתופסים את מקומה של השלווה ההרמונית של הגן. אך נוסף על הניכור מן האדמה יש ממד נוסף – הניכור מהתוצר שלה. חוקרת המקרא הפמיניסטית אליס באך מסבירה את השינוי שחל ביחס לאוכל מאז הגירוש מגן עדן:
,A. Bach, Women, Seduction and Betrayal in Biblical Narrative
האם יש סיכוי לרכך (לפחות באופן חלקי) את הניכור שהתגלה במערכות היחסים בין הדמויות? בתמונה קודרת זו של תוצאות האכילה, אפשר לציין שתי נקודות אור שנלמדות מיחסו של האל ומתגובת האדם. בטרם גורשו בני הזוג מגן עדן העניק להם האל "כותנות עור" כדי לכסות על בושתם מגופם. יש כאן דמיון מעניין לסיפור גירושו של קין. שם האל מעניק לקין אות הגנה מתוך רחמנות ופיוס למחצה עם מי שנידון, בגלל מעשיו, לגלות. בגדי עור עמידים יותר מבגדי העלים שתפרו אדם וחוה, והם מצביעים הן על דאגה מתמשכת לעתידם והן על התקדמות טכנולוגית. נקודת אור שנייה קשורה ליחסים בין בני הזוג. האדם מתגבר במקצת על הניכור מאשתו ומגלה שהיא עדיין "עזר כנגדו". היא מסוגלת לגאול אותו במידה מסוימת מחרדת המוות – "עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (פסוק 19). האשה היא דרכו היחידה של האיש להתגבר על היותו בן תמותה ולזכות בחיי נצח בזכות היותה "חוה" – "אם כל חי". האשה יכולה לשמש "עץ חיים" חלופי לזה שבגן, שהגישה אליו נאסרה בשל חטאם. לכן אדם מעניק לה שם חדש, שם של כבוד – "חוה", במקום השם "אשה" שציין בתחילת הסיפור את איחודם הנפשי והפיזי. ואכן, מיד לאחר הגירוש מן הגן נולד הבן הבכור קין, שתפקידו לסייע לאביו ולהקל עליו במעט את עבודת האדמה המקוללת ("וקין היה עובד אדמה"). בכך הוקל במקצת העונש, ולאדם הובטחה המשכיות גנטית. חוקרת האמנות ג'ו מילגרום מסבירה ששליטתו של האיש באשתו, שמודגשת במילים "והוא ימשול בך", מתערערת אף היא כשהאדם לומד שהוא ישוב אל עפר. לאדם אין סיבה להתגאות על אשתו אם מטבעו הוא עשוי רק מעפר ועתיד למות. היות שניהם פגיעים מאפשרת סוג חדש של שותפות. לסיכום, אם רעיון ראיית ה"עונשים" כתוצאות ישירות ו"הכרחיות" של החטא נכון, אף בחלקו, הרי התקווה גוברת. בידינו אפוא "לנכות" יותר משליש מהעונש על התנהגות טובה! שהרי שינוי במעשה ישפיע ישירות על התוצאה – התקווה איננה תלויה בחסד אלוהי שיוענק לאדם למרות "נפילה" גורלית וסופית. שיטת העונשין ה"טבעית" של מידה כנגד מידה מטרתה לחנך באופן מוסרי את האדם מתוך תקווה כי יתקן את דרכיו. יש להודות ששינוי בדפוסי ההתנהגות האנושיים, ובכלל זה נורמות חברתיות שנחשבות "טבעיות", אינו תהליך פשוט או מהיר. אך המסר של סיפור גן עדן חיובי – השינוי אפשרי, וזהו יעד אנושי רב חשיבות. יש להתעלות מעל מה שאנו רואים בו מגבלות "טבעיות" של המציאות, של החברה האנושית, של גופנו ושל אישיותנו. סיפור גן עדן בא אפוא להזכיר לנו כי אפשר לחיות בעולם אינטימי והרמוני, ולא מנוכר וזר. בשונה מהתפיש הנוצרית על אודות "נפילה" והשחתה של הטבע האנושי, היהדות טוענת כי איבדנו את גן עדן בגלל בחירה חופשית, שהיתה, ועדיין, בידינו. מכאן שהדרך לשיקום אנושי ואף לתיקון קוסמי עדיין פתוחה ונגישה.
הערות שוליים: נעם ציון – עמית חוקר במכון שלום הרטמן בירושלים, עוסק בהוראת מקרא ומדרש למורים ובהכנת תוכניות לימודים בנושא החגים. שוקד על הכנת גרסה עברית לספרו הלילה הזה – הגדה של פסח שמעודדת השתתפות פעילה ויצירתית בסדר פסח
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
