|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי כדור-הארץ והיקום > גיאולוגיה > מבנה כדור-הארץ > תנועת הלוחות |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|
כאשר האורתודוקסיה הדארוויניסטית החדשה שטפה את כל אירופה, בא יריבה המזהיר ביותר, האמבריולוג המזדקן קארל ארנסט פון בר, וציין בלעג מר כי כל תיאוריה מנצחת עוברת דרך שלושה שלבים: תחילה פוטרים אותה כלא-נכונה; אחר-כך דוחים אותה כנוגדת את הדת; לבסוף מודים בה כדוגמה, וכל מדען טוען כי הכיר זה מכבר בנכונותה. פגשתי לראשונה בתיאוריה של נדידת היבשות בעת שזו התפתלה תחת האינקוויזיציה של השלב השני. קנת קאסטר, הפאליאונטולוג האמריקאני החשוב היחיד שנועז לתמוך בה בפומבי, בא להרצות בקולג' אנטיוך שבו למדתי. קשה לומר שהיינו מפורסמים בשמרנות מחופרת, אבל רובנו דחינו את רעיונותיו כאילו היו מחוץ לגבול השפיות. (מכיוון שאני מצוי כיום בשלב השלישי של פון בר, הריני זוכר היטב שכבר אז זרע קאסטר במוחי את ראשיתו הנכבדה של הספק. כעבור שנים מעטות, כאשר עמדתי בלימודי התואר השני באוניוורסיטת קולומביה, זוכר אני את יחסו המזלזל מראש של הפרופסור הנודע שלי לסטראטיגראפיה ל"חסיד-נדידה" אורח מאוסטראליה. הוא ניצח כמעט על מקהלה של נשיפות בוז בתוך קהל חנפני של סטודנטים נאמנים. (ושוב, מנקודת-התצפית שלי בשלב השלישי, הפרשה הזאת זכורה לי כמשעשעת אבל סרת-טעם.) לזכותו של הפרופסור שלי ייאמר, שהוא שינה את דעתו מקצה לקצה ובמהירות כעבור שנתיים והקדיש את שנותיו הנותרות לעיבוד מחדש, ברוח טובה, של כל עבודת חייו. כיום, כעבור עשר שנים בדיוק, הסטודנטים שלי עצמי מוכנים לדחות בלגלוג נמרץ עוד יותר כל מי שכופר באמת המובהקת של נדידת היבשות - משוגע שרוח נבואה נזרקה בו הוא לפחות משעשע; פטפטן שאבד עליו הכלח מעורר חמלה ותו לא. אבל איך התחולל שינוי כה מעמיק בפרק-זמן כה קצר, בן עשר שנים בלבד? רוב המדענים טוענים - או לפחות מצהירים בפומבי - שמקצועם צועד לקראת האמת באמצעות צבירה של עוד ועוד נתונים, בהנחייתו של הליך הקרוי "השיטה המדעית", שאינו טועה לעולם. אילו היתה זו אמת, כי אז לא הייתי מתקשה כל עיקר להשיב על שאלתי שלי. העובדות, כפי שהיו ידועות לפני עשר שנים, דיברו נגד נדידת היבשות; בין הזמנים הוספנו דעת ושינינו את השקפותינו בהתאם לכך. ברצוני לטעון, מכל מקום, שהתסריט הזה אינו מתאים בדרך-כלל, ולא-מדויק לגמרי, בקשר לפרשה זו האחרונה. במשך התקופה של הדחייה הכמעט מוחלטת נמצאו לנו ראיות ישירות לנדידת יבשות - לאמור, ראיות שנאספו מסלעים, שנחשפו על היבשות שלנו - טובות בדיוק כמו אלו שיש לנו כיום. הן נדחו משום שאיש לא הגה מנגנון פיסיקאלי שיתיר ליבשות לנוע ממקום למקום, על-פני קרקעית אוקיאנוס שנראתה מוצקה לכל דבר. בהעדר מנגנון מתקבל על הדעת, הרעיון של נדידת היבשות נדחה כאבסורד גמור מכול וכול. תמיד היה אפשר למצוא הסבר אחר לנתונים שתמכו בו, אפשר שההסברים הללו נשמעו מלאכותיים או מאולצים, אך הם היו סבירים בהרבה מן החלופה - ההודאה בנדידת היבשות. במשך עשר השנים האחרונות צברנו מערכת חדשה של נתונים, והפעם מאגני האוקיאנוס. מן הנתונים הללו, ביחד עם מנה הגונה של דמיון יוצר, ומתוך הבנה טובה יותר של פנים כדור-הארץ, הפקנו תיאוריה חדשה של דינאמיקה פלאנטארית. על-פי התיאוריה הזאת של מבנה הלוחות, נדידת היבשות היא מסקנה שאין ממנה מנוס. הנתונים הישנים מסלעים יבשתיים, שנדחו לפנים בתוקף, נחשפו מחדש והועלו על נס כהוכחה מכרעת לנדידה. בקיצור, עכשיו אנו מודים בנדידת היבשות לפי שהיא עונה על הציפיות של אורתודוקסיה חדשה. נראה לי כי הסיפור הזה טיפוסי לקדמה המדעית. רק לעתים רחוקות קורה שעובדות חדשות, שנאספו בדרכים ישנות, בהנחייתן של תיאוריות ישנות, מחוללות שינוי מהותי בהלך-חשיבה. העובדות אינן "מדברות בעד עצמן"; הן נקראות לאור התיאוריה. במדע, כמו באמנויות, חשיבה יצירתית היא המניע של ההשקפות המשתנות. המדע הוא פעילות אנושית צרופה ביותר, לא צבירה מכאנית, מעשה-רובוט, של מידע אובייקטיווי, המוליכה בתוקף חוקי ההיגיון לפירוש שאין מנוס ממנו. אנסה לאייר את ההנחה הזאת בשתי דוגמאות שנשאבו מן הנתונים ה"קלאסיים" לנדידת היבשות. מדובר בשתי מעשיות ישנות שהיה צורך לערערן כל זמן שנדידת היבשות נדחקה הצדה.
ואולם נדידת היבשות מציעה פתרון מדהים. בימי הקאמבריון היו אירופה וצפון-אמריקה מופרדות זו מזו: טרילוביטים אטלאנטיים שכנו בתוך הימים מסביב לאירופה; טרילוביטים מהאוקיאנוס השקט שכנו בתוך הימים מסביב לאמריקה. אז התחילו היבשות (שכיום מוצאים בהן משקעים המחזיקים מאובני טרילוביטים) לנדוד זו לקראת זו עד שהתחברו לבסוף יחדיו. לימים שבו ונתפצלו, אבל לא בדיוק לאורך קו האיחוי הקודם שלהן. רסיסים מפוזרים של אירופה העתיקה, הנושאים טרילוביטים אטלאנטיים, נשארו בקצה הגבול המזרחי של צפון-אמריקה, ואילו פירורים מעטים של צפון-אמריקה הישנה נדבקו לשוליים המערביים של אירופה. כיום מרבים לצטט את שתי הדוגמאות הללו כ"הוכחות" לנדידה, אך קודם לכן דחו אותן בתוקף, לא משום שנתוניהן היו מושלמים פחות, אלא משום שאיש לא הגה מנגנון סביר להעתיק יבשות ממקום למקום. כל חסידיה הראשונים של הנדידה חשבו שהיבשות מפלסות להן דרך בתוך קרקעית אוקיאנוס יציבה ועומדת. אלפרד וג'נר, אביה של נדידת היבשות, טען בראשית המאה שלנו כי הכבידה לבדה יכולה להניע יבשות. למשל, יבשות נודדות מערבה באטיות מפני שכוחות המשיכה של השמש והירח מושכים אותן כלפי מעלה בשעה שכדור-הארץ חג מתחתן. הפיסיקאים נענו בלעג והראו, באמצעות משוואות מתמטיות, שכוחות הכבידה חלשים מדי מכדי לגרום נדידה כבירה כזאת. לפיכך בא אלקסיס דה טויט, תומכו של וג'נר מדרום-אפריקה, וניסה דרך שונה. הוא העלה את הסברה שהיתוך ראדיואקטיווי מקומי של קרקעית האוקיאנוס בגבולות היבשות איפשר ליבשות לגלוש ממקום למקום. השערה אד הוק זו לא הוסיפה שום יסוד של סבירות לניחושיו של וג'נר. כיוון שהנדידה נראתה אבסורדית, בשל העדר המנגנון שיסבירה, באו גיאולוגים אורתודוקסים והציגו את הראיות המרשימות לקיומו כשרשרת צירופי-מקרים ללא קשר הדדי. בשנת 1932 התאמץ ביילי ויליס, הגיאולוג האמריקאני הנודע, ליישב את הראיות של הקרחונים עם היבשות היציבות. הוא קרא לעזרתו את "דאוס אקס מכינה"1 של "קשרי מצרי-יבשה" - גשרי יבשה צרים שהוטלו באקראיות נועזת על-פני 5,000 קילומטרים של אוקיאנוס. גשר אחד כזה הציב בין בראזיל המזרחית ואפריקה המערבית, גשר שני יצא מאפריקה והגיע עד הודו, דרך האי מאדאגאסקאר, וגשר שלישי נמתח מוייטנאם, דרך בורניאו וניו-גיניאה, לאוסטראליה. עמיתו, הפרופסור צ'ארלס שוצ'רט מאוניוורסיטת יל, הוסיף גשר מאוסטראליה לאנטארקטיקה ועוד גשר מאנטארקטיקה לדרום-אמריקה, והשלים אגב כך את הבידוד של האוקיאנוס הדרומי משאר האוקיאנוסים בעולם. אוקיאנוס כה מבודד יכול לקפוא לאורך שוליו הדרומיים, מה שיתיר לקרחונים לזרום על-פניו אל החלק המזרחי של דרום-אמריקה. מימיו הקרים נועדו להזין גם את הקרחונים של דרום-אפריקה. הקרחונים של הודו, הממוקמים מעבר לקו המשווה, כ-5,000 קילומטרים מצפון לכל קרח דרומי, הצריכו הסבר נפרד. ויליס כתב: "לא סביר להניח שיש קשר ישיר כלשהו בין התרחשויות. יש לשקול כל מקרה על יסוד הגורם הכללי והתנאים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים המקומיים." מוחו עתיר התושייה של ויליס היטיב להתמודד עם המשימה: הוא קבע בפשטות שהטופוגרפיה היתה גבוהה כל-כך עד שרוחות חמות לחות מן הדרום שקעו בצורת שלג. ברצותו להסביר את העדר הקרח באזורים הממוזגים והארקטיים של חצי-הכדור הצפוני, שיחזר ויליס מערכת של זרמי אוקיאנוס שהתירה לו להניח "זרם תחתון חם שנע צפונה, מתחת למים עיליים קרים יותר, ועלה באוקיאנוס האטלאנטי כמו מערכת חימום של מים חמים." שוצ'רט היה מרוצה מאוד מהפתרון שסיפקו לו הקשרים של מצרי-יבשה: תן לביוגיאוגראף הולארקטיס, גשר-יבשה מצפון-אפריקה לבראזיל, גשר-יבשה שני מדרום-אמריקה לאנטארקטיס (גשר כזה כמעט קיים כיום), עוד גשר מהיבשה הקוטבית הזו לאוסטראליה, וממנה, על-פני ים אראפורה, לבורניאו וסומאטרה, וכן הלאה לאסיה, והוסף את אמצעי התפוצה המקובלים לאורך מדפים ימיים, וזרמי רוח ומים, ועופות נודדים, והרי לו כל האפשרויות הדרושות להסביר את תפוצת החיים ואת ממלכות היבשה והאוקיאנוס במרוצת הזמן הגיאולוגי על יסוד המערך הנוכחי של היבשות. התכונה היחידה המשותפת לכל גשרי-היבשה הללו היתה מעמדם ההיפותיטי המובהק. אף אחד מהם לא נסמך ולוא על שמץ של ראיה ישירה. עם זאת, וכדי שלא יתקבל הרושם שעלילת הקשרים באמצעות מצרי-היבשה היתה מין סיפור פיות מעוות, פרי אמצאתם של אנשי דוגמה, המבקשים לתמוך באורתודוקסיה נטולת-יסוד, עלי לציין כי ויליס, שוצ'רט, וכל גיאולוג ישר-דרך משנות השלושים של המאה הזאת, ראו דבר אחד, ומטעמים טובים, כאבסורדי שבעתיים מכל גשר-יבשתי דמיוני שאורכו אלפי קילומטרים - נדידת היבשות בכבודה ובעצמה. מאנשים בעלי דמיון פורה כל-כך לא נבצר להתמודד בהצלחה גם עם בעיית הטרילוביטים מתקופת הקאמבריון. המחוז האטלאנטי ומחוז האוקיאנוס השקט התפרשו כסביבות שונות, לאו דווקא כמקומות שונים - מים רדודים במחוז האטלאנטי, מים עמוקים יותר במחוז האוקיאנוס השקט. הגיאולוגים יכלו להתוות לאגני האוקיאנוסים בתקופת הקאמבריון כל גיאומטריה היפותיטית שעלתה על דעתם, וכן עשו - הם ציירו מפות שנחצבו על-פי האורתודוקסיה שלהם. נדידת היבשות, שנכנסה לאופנה בשלהי שנות הששים, לא הועידה שום תפקיד לנתונים הקלאסיים שהופקו מסלעי-יבשה: הנדידה נישאה על כתפיה של תיאוריה חדשה ונתמכה בראיות שונות וחדשות. האבסורדים הפיסיקאליים בתיאוריה של וג'נר התבססו על השקפתו שהיבשות סללו להן דרך בתוך קרקעית האוקיאנוס. אך כלום יש דרך אחרת לנדידה? קרקעית האוקיאנוס, היא הקרום של כדור-הארץ, צריכה להיות יציבה. ככלות-הכול, לאן תוכל ללכת, אם תנוע חלקים חלקים, מבלי להותיר בורות פעורים בכדור-הארץ? אין לך דבר ברור מזה. האומנם? "בלתי-אפשרי" מוגדר בדרך-כלל על-פי התיאוריות שלנו, שאינו נתון מן הטבע. תיאוריות מהפכניות סוחרות בלא-צפוי. אם היבשות אמורות לחתור בתוך האוקיאנוסים, ממילא אין קיום לנדידה; נוכל להניח, מכל מקום, שהיבשות צמודות לבלי הפרד לקרומי האוקיאנוס ונעות באופן סביל בעת שחלקי הקרום זזים ממקום למקום. אבל זה עתה הצהרנו שהקרום אינו יכול לנוע בלי להותיר חורים. כאן הגענו למבוי סתום, שיש לגשר עליו בדמיון יוצר, לאו דווקא בעוד עונת מחקרים בהרי האפאלאצ'ים המקומטים - עלינו לעצב את כדור-הארץ בתבנית יסודית שונה בתכלית. אפשר להתגבר על בעיית החורים באמצעות הנחה נועזת, הנראית כתקפה. שני קטעים של קרקעית אוקיאנוס, המתרחקים זה מזה, לא ישאירו שום חור, ובלבד שחומר חדש יעלה מתוך פנים כדור-הארץ וימלא את הפרצה. נוכל להמשיך ולהפוך את ההשתמעויות הסיבתיות של הקביעה הזאת על פיהן: אפשר שהעלייה של חומר חדש מקרביו של כדור-הארץ היא הכוח המניע הדוחק קרקעית-ים ישנה ממקומה. אך היות וכדור-הארץ אינו מתרחב, ממילא יהיו לנו גם אזורים שבהם צוללת קרקעית-ים ישנה לתוך פנים כדור-הארץ כדי לשמור על שיווי-משקל בין בריאה והרס. אדרבא, כיום נראה שפני כדור-הארץ מתפצלים לפחות מעשרה "לוחות" גדולים, הגובלים מכל צדדיהם באזורים צרים של בריאה (רכסים אוקיאניים) והרס (תהומות). היבשות צמודות ללוחות הללו ונעות ביחד אתם כאשר קרקעית-הים מתפשטת לצדדים מאזורי בריאה ברכסים האוקיאניים. נדידת היבשות שוב אינה תיאוריה גאה בזכות עצמה; היא היתה לתוצאה פאסיווית של האורתודוקסיה החדשה שלנו - מבנה הלוחות. עכשיו יש לנו אורתודוקסיה חדשה, מוביליסטית, מוגדרת ולא-מתפשרת בדיוק כמו הסטאטיות שאת מקומה תפסה. ולאור כל אלה, הכרזנו על הנתונים הקלאסיים כהוכחה חיובית לנדידת היבשות. אך הנתונים הללו לא מילאו שום תפקיד באישוש הרעיון של היבשות הנודדות; הנדידה נחלה ניצחון רק כאשר נעשתה לתוצאה המתחייבת מתיאוריה חדשה. האורתודוקסיה החדשה צובעת את התרשמותנו מן הנתונים כולם; אין "עובדות טהורות" בעולמנו המורכב. לפני חמש שנים, לערך, מצאו פאליאונטולוגים באנטארקטיקה זוחל מאובן הקרוי ליסטרוזאורוס. היצור הזה חי גם בדרום-אפריקה, וכנראה גם בדרום-אמריקה (באזור זה האחרון לא נמצאו סלעים בגיל המתאים). לו היה מישהו מנפנף בטיעון כזה בזכות הנדידה בפניהם של ויליס ושוצ'רט, לבטח היו משתקים אותו בשאגות - וטעמם עמם. שכן כיום, אנטארקטיקה ודרום-אמריקה כמעט מחוברות במחרוזת של איים, ובתקופות שונות בעבר לבטח היו גשרי-יבשה שקשרו אותן זו לזו. (די בהורדה קלה של מפלס הים כדי ליצור גשר-יבשה כזה גם כיום.) ייתכן מאוד שליסטרוזאורוס פסע לו בנחת בטיול קצר על גשר כזה. אבל הניו-יורק-טיימס כתב מאמר-מערכת שהכריז, על סמך הממצא הזה לבדו, כי נדידת היבשות אכן הוכחה. אפשר שקוראים רבים לא יראו בעין יפה את טיעוני בזכות הבכורה על התיאוריה. האין היא מובילה לדוגמאטיות ולזלזול בעובדות? אפשר, כמובן, שיקרה כדבר הזה, אך לא בהכרח. הלקח של ההיסטוריה מלמד אותנו שתיאוריות נופלות בפני תיאוריות יריבות, לא שאין לערער את האורתודוקסיות. ובינתיים, אינני נבהל מפני הלהט הצלבני של תורת מבנה הלוחות, וזאת משני טעמים. האינטואיציה שלי, שמקורה, למען הדיוק, בתרבות מסוימת, אומרת לי שתורת מבנה הלוחות נכונה ביסודה. לבי אומר לי שהיא מסעירה להפליא - יותר מן הדרוש להוכיח שהמדע המקובל יכול להיות מעניין כפליים מכל דבר שהפון-דניקנים המציאו מאז ומעולם ומכל משולשי ברמודה שקנו את לבם של פתאים בדור הזה ובדורות קודמים. 1. אלוהים היוצא מתוך המכונה (ביוונית) ופותר לפיכך את כל הבעיות מאליהן (המתרגמת). קראו עוד: התיאוריות של כדור-הארץ : כוכב-הלכת הקטן והמזוהם של הכומר תומאס
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
