איוב באספקלריה של דרשות חז"ל

בפרשנות הדרש של חז"ל מבחינים בין דרשות העוסקות בחוקי התורה, במצוותיה ובדיניה, והן הנקראות: הלכה, לבין דרשות העוסקות בחלק הסיפורי והמוסרי שבמקרא והן הנקראות: אגדה.¹

האגדה, שאין עניינה הלכה למעשה, נותנת לדרשנים-פרשנים למיניהם אפשרויות נרחבות של יצירה, וממילא חופש גמור בהבנת פסוקי המקרא ופירושם.

את מהותה זו של דרשנות האגדה כבר סיכם בזמנו רבי נחמן קרוכמאל במילים פסקניות: "(מדרש האגדה)... היא המלאכה להוצאת הכתובים מן הכוונה הפשוטה ולהסמיך עליהם עניין זר ורחוק מהם, אך ורק כדי להכניס באוזן ובלב השומע מה שהוא באמת, טוב ומועיל בפני עצמו".²

ובימינו כותב על חופש פרשני זה שמעון דונסקי: "כשבעל האגדה רוצה להביע לפני שומעיו את הערכתו למאורעות החיים של זמנו או לנטוע בלבם נטייה למידות טובות ומעשים טובים... המובן הפשוט והראשוני של הכתוב אינו חשוב בשבילו באותה שעה... הדרשן מפעיל על ידי הכתוב המשמש לו יתד לתלות בו את רעיונותיו וחוויותיו, מבלי שיהיה לכאורה קשר פנימי וארגוני בין אלה ובין הכוונה הראשונית והמקורית של הכתוב".³

דרישות חז"ל על איוב

דרשות חז"ל הנוגעות לאיוב הדמות ולספר איוב, תואמות את ההגדרות הנ"ל של האגדה. יותר מזה, חז"ל, בהארתם את דמותו של איוב, מעלים השערות מהשערות שונות לגבי מהותו ולגבי תקופתו, בלי שמצאו כל מקור מקראי לדבריהם. ברבות מדרשותיהם מעלים חז"ל את סברותיהם בדרכי היקש והשוואה בין פסוקים, גם אם אין ביניהם כל קשר רעיוני, אלא צורני-לשוני. אבל תכלית ההארה של חז"ל את הפסוקים היא בסופו של דבר, כמו שהגדיר זאת רנ"ק, להסמיך על הכתובים רעיונות שלדעת אומריהם הם "אמת טוב ומועיל בפני עצמו".

להלן יובאו דרישות אחדות על דמותו של איוב ופירושים דרשנים לפסוקים אחדים בספר עצמו:

1. מי היה איוב?

תשובות רבות ומגוונות אפשר למצוא בדרשות חז"ל לשאלה זו: "ר' ישמעאל אומר: איוב מעבדי פרעה היה ומגדולי פמל"א שלו היה".⁴

ודעה דומה נוספת של ר' חייא בשם רבי סימון: "ג' היו באותה עדה (= של פרעה נגד ישראל) בלעם ואיוב ויתרו".⁵ בדרישה זו ניתנת תשובה לשאלה אפשרית בדבר תפקידם של אישים נוכריים בתורה, הקשורים בצורה זו או אחרת לעם ישראל בתקופתו.

במסכת בבא בתרא⁶ בתלמוד הבבלי, אנו מוצאים דעה שאיוב היה נביא: "שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם ואלו הן: בלעם ואביו⁷ ואיוב, אליפז התימני ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי, ואליהו בן ברכאל הבוזי". ודעה נוספת שם: "איוב חסיד אומות העולם היה, ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו. הביא הקב"ה עליו יסוריו – התחיל מחרף ומגדף. כפלו לו הקב"ה שכרו בעולם הזה, לטרדו מן העולם הבא".

דרישה זו מלמדת אותנו כמה דברים:

יש חסידי אומות העולם ואף הם מקבלים שכר בעולם הזה על פועלם החיובי בו.
ייסורים הבאים על אדם באים עליו כדי לשלם לו שכר הרבה בעולם הבא.⁸
מי שחוטא בעולם הזה ואינו חוזר בתשובה אפילו הוא חסיד אומות העולם – אין לו חלק בעולם הבא.⁹

2. באיזו תקופה חי איוב?

גם לשאלה זו יש תשובות רבות ושונות בדרשות חז"ל, ורובן נמצאות במסכת בבא בתרא. ¹⁰ נביא כאן את הדעות השונות לפי סדרן הכרונולוגי של התקופות המוזכרות¹¹:

בר קפרא אומר: איוב בימי אברהם היה.
יש אומרים: איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא.
ר' לוי בר חמא אומר: איוב בימי משה היה.
רבא אומר: בימי מרגלים היה.
ר' נתן אומר: איוב בימי מלכת שבא.
חכמים אומרים: איוב בימי כשדים.
רבי יהושע בן קרחה אומר: איוב בימי אחושרוש היה.
רבי יוחנן ורבי אליעזר אומרים: איוב מעולי הגולה ובית מדרשו בטבריא היה.

ב"מורה נבוכים" של הרמב"ם (חלק ג', פרק כ"ג) מוצאים אנו דעה המיוחסת על ידי הרמב"ם לתלמוד – ואין היא מצויה בנוסח התלמודי שבידינו – שאיוב היה בימי דוד.

ויש גם דעות השוללות בכלל את קיומו של איוב: "ההוא מרבנן בישיבתו של ר' שמואל בר נחמני: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה". רש"י במקום מפרש את הביטוי "משל" ואומר: "ללמוד ממנו תשובות למקטרגים על מדת הדין, ושאין אדם נתפס על צערו". לאמור: איוב לא היה דמות היסטורית, והספר על שמו לא בא אלא ללמד את הקוראים מוסר השכל. דעה דומה מצאנו בתלמוד ירושלמי¹²: רבי שמעון בן לקיש: "איוב לא היה ולא עתיד להיות". בקשר לשאלה אם איוב מישראל היה או לא, מסכמת הגמרא כי כל התנאים, פרט למי שאמר שאיוב היה בימי יעקב, מסכימים כי מישראל היה.¹³

ראינו אם כן שחכמים רבים הציבו את איוב בתקופות קדומות בטווח של אלף שנים בערך, החל בתקופת האבות ועד תקופת שיבת ציון, ואפשר בהחלט להסיק מעובדה זו כי עיקרו של ספר איוב, בתפיסתם של חז"ל, אינו בעובדות היסטוריות, אלא בהיותו מצע ללימודי אמונה ומוסר.¹⁴

3. דמותו של איוב כאיש ירא שמיים

דרשות למיניהן יש בספרות חז"ל על דמותו של איוב. יש מהדרשנים הרואים אותו כירא שמיים אמיתי, ויש שרואים אותו, לפחות בתחילתו, כרשע. יש מי שרואה אותו כמי שעבד את אלוהים מתוך אהבה, ויש מי שרואה אותו כמי שעבד את אלוהים רק מתוך יראת העונש.

על דברי איוב "ארץ נתנה ביד רשע" (ט', כד), יש מחלוקת התנאים¹⁵:

רבי אליעזר אומר: "ביקש איוב להפוך קערה על פיה", לאמור: איוב כינה את האל בכינוי "רשע" וזה דבר שלא ייעשה. הוא חטא גדול כלפי האל. ורבי יהושע אומר: "לא דבר איוב אלא כלפי שטן". איוב לא כינה את האל בשם זה אלא הוא כינה כך את השטן.¹⁶

יש מי מחז"ל שאומר כי "אילו (איוב) לא קרא תגר – כשם שאומרים עכשיו בתפילה¹⁷ 'אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב' – כך היו אומרים 'ואלוהי איוב". לפי דעה זו היה איוב איש צדיק שהגיע במעלתו הדתית-אמונית למעלת אבות האומה הישראלית. אלא שבקוראו תגר על האל – ירד ממעלתו, ואין מזכירים אותו בתפילה. והאמורא רבי יוחנן מעלה את דרגתו האמונית של איוב אפילו מעל זו של אברהם: "גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, שאילו באברהם כתוב: "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה', ובאיוב כתוב: 'איש תם ירא אלוהים וסר מרע'". בדברי האל מיוחסת לאברהם רק יראת אלוהים, בעוד לאיוב מיוחסות תכונות נוספות מהאמונה והדת: "תם וישר וסר מרע". חכם זה גם אמר על איוב: "אין לך צדיק באומות העולם יותר מאיוב...".¹⁸ בעניין זה של מעלתו האמונית של איוב מצאנו חילוקי דעות נוספים בין שני תנאים.¹⁹ רבי יהושע מוסר בשם רבי יוחנן בן זכאי שהיה דורש על איוב "שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה",מדאגת הפורענות שלא תבוא עליו; ורבי יהושע בן הורקנוס דרש: "לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה שנאמר: 'הן יקטלני לא (לו – קרי) איחל' (י"ג, טו). ועדיין הדבר שקול: לו אני מצפה או איני מצפה? תלמוד לומד: "עד שאגוע לא אסיר תומתי ממני' (כ"ז, ה), מלמד שעשה מאהבה".²⁰

4. רעיונות ודינים הנלמדים מספר איוב

ראינו לעיל כי תוך כדי העלאת קווים לדמותו הדתית של איוב, העניקו חז"ל לשומעי דרשותיהם גם דעות כלליות בענייני דת ואמונה, כמו את עניין ההבחנה בין עבודת ה' מאהבה לעבודתו מתוך יראה, או את תכליתם של ייסורים הבאים על האדם. אך מתוך התבוננות בפסוקי מקרא מסוימים, מצאו חז"ל בדרשותיהם גם עוגן בפסוקים אלה להעלאת לימודים בענייני מוסר ואורח חיים. למשל את הפסוק: "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו" (ל"ה, 11) מפרש רבי חייא כפשוטו, ומרחיב אותו כדי ציווי ללמוד מוסר מהחיות: "אמר להם הקב"ה לישראל: 'למדו למדו רק מפרו של אליהו" (מלכים א, י"ח). יש ללמוד מן הפר הזה על קידוש שם השם, שהרי הפר הלך להישרף לעיני נביאי עבודה זרה לפי פקודתו של אליהו הנביא. ועוד: "אמר הקב"ה למדו מן העורבים שהיו מכלכלים את אליהו" ובנוסח משולב: "אמר להם הקב"ה לישראל: למדו מן הפר ומן העורבים ואל תפנו אל האלילים להסתכל בהם".²¹

דרשה זו מעלה על הדעת דרשה דומה לזו, של רבי יוחנן: "אלמלא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מהחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול..." ²².

בדרשה אחרת²³ משמשת דמותו של איוב דוגמה להארתו של פסוק. על הפסוק בקהלת: "עשר שמור לבעליו לרעתו" (ה', 12) רבנן אמרי: "זה איוב דהוה עתיר (=עשיר) ונתמסכן וחזר למה דהוה". בפירוש של "בעל כהונה": "זה איוב שאבד עושרו – לכפר עוונותיו, ואם כן העושר ההוא היה שמור לימי רעתו". דרשה זו מלמדת אותנו מוסר, שלפעמים העושר הניתן לאדם, שמור לו דווקא לרעה ולא לטובה, משום שהוא גורם לו לצרות, כמו שקרה לאיוב.

נוסף על רעיונות בענייני אמונה ומוסר שמעגנים חז"ל בפסוקים מספר איוב, מוצאים הם באלה גם יסוד לכל מיני דינים בתחום התנהגות אבלים. למשל: מהמסופר על איוב, שבשמעו על האסון שקרה לילדיו "ויקם איוב ויקרע את מעילו" (א', 20) ואחר כך, להזדהות עם אסונו גם חבריו "קרעו איש את מעילו" (ב', 14), למדו חז"ל הלכה למעשה דין וקריעת בגדים לאות אבל או צער, מנהג הקיים עד ימינו במסורת ישראל ומופיע בספרי ההלכה.²⁴ או למשל: מהפסוק "אחרי כן פתח איוב את פיהו" (ג', 1) לומד רבי יוחנן,²⁵ ש"אין המנחמים רשאים לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו", ואף מנהג זה נוהג עד ימינן.²⁶

הערות ומראי מקומות

ראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ח', ערך: תנ"ך, פרשנות, עמ' 647-642. מ"מ סגל, פרשנות המקרא, קרית ספר, ירושלים תשי"ב, עמ' י"ג.
רבי נחמן קרוכמאל (רנ"ק) מורה נבוכי הזמן, אררט, לונדון תשכ"א, עמ' רמ"ב. רנ"ק מקדיש בספרו שער מיוחד לאגדה, שער י"ד – "האגדה ובעלי האגדה" (עמ' רל"ח-רנ"ו). כמו רנ"ק היו בכל הדורות הוגי דעות ופרשנים שעסקו בהרחבה בעניין מהותה של האגדה ובדרכי פרשנותה, כמו למשל הרמב"ם במורה נבוכים, ריה"ל בספר הכוזרי, ובעת החדשה: יום טוב ליפמן צונץ בספרו הקלאסי הדרשות בישראל; לוי גינצבורג בספרו האנגלי Legends of the jews, וביאליק-רבניצקי בספר האגדה. ראה: אנציקלופדיה עברית, כרך א', הערך "אגדה" עמ' 365-353.
שמעון דונסקי, מדרש שיר השירים רבה, מדרש חזית, דביר ירושלים/ת"א 1980, עמ' 8-7.
תלמוד ירושלמי, סוטה פרק ה' הלכה ו'.
מדרש שמות רבה, פרשה א' סעיף ב' בהוצאת לוין-אפשטיין, ירושלים תש"ט.
מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמ' א'. במקור זה בבבלי, ובתלמוד ירושלמי מסכת סוטה, פרק ה', הלכה ו', יש לדיון במיהותו של איוב ובתקופתו, ויש דעות שונות לעניין אמונתו של איוב.
"אמר עולא: כל מקום ששמו או שם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא" – מסכת מגילה דף ט"ו עמ' א.
כבר במקרא מוצאים אנו דעה חיובית על הייסורים: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו" (תהלים צ"ד, 12). ויש דרשות חז"ל רבות לעניין זה, כגון: "יסורים ממרקין עוונותיו של אדם" (מסכת ברכות דף ה' עמ' א'), או: "אמר רב הונא כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורים" (שם, שם).
עניין זה נתון במחלוקת תנאים: "ר' אליעזר אומר שחסידי אומות העולם אין להם חלק בעולם הבא, ור' יהושע אומר שיש להם" (ראה: תוספתא סנהדרין, פרק י"ג, משנה ב', במהדורת שטיינזלץ עמ' 506). והרמב"ם פוסק כר' יהושע: "כל המקבל שבע מצוות (=שבע מצוות בני נוח)... הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא" ("הלכות מלכים", פרק ח', הלכה י"א).
ראה לעיל הערה 6.
על כל אלה ראה: אנציקלופדיה אוצר ישראל, העורך יהודה דוד אייזענשטיין, כרך א' פרדס, ניו יארק תש"ב, בערך "איוב", עמ' 255.
ירושלמי מסכת סוטה, פרק חמישי, הלכה ו'.
על היות ספר איוב ספר יהודי ראה: נ"ה טור סיני, ספר איוב עם פירוש חדש, מהדורה חדשה ומנופה, ראובן מס, ירושלים תשל"ב, עמ' 386.
על היסטוריה ואגדה בספר איוב ראה: נ"ה טור סיני, כנ"ל בהערה 13, עמ' 394-391. וראה: יוסף רוט-רותם, "היחס אל ספר איוב בתחום התרבות היהודית והנוצרית", בית מקרא ג (מ) ניסן – סיון תשל"ב, עמ' 309-306.
ראה לעיל הערה 6.
ראה פירושו של עמוס חכם לפסוק זה בדעת מקרא והערה 23 שם.
הכוונה לתפילת "שמונה עשרה" הנאמרת שלוש פעמים ביום חול ופותחת במילים: "ברוך אתה ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, אלוהי אברהם ואלוהי יצחק ואלוהי יעקב". והיא תפילה מרכזית בסדר התפילה כולה, לימי חול שבת וחג.
מדרש דברים רבה, דפוס ראם פרק ב' אות ד'.
מסכת סוטה דף כ"ז עמ' ב'.
שם, שם. על שתי דרשות אלה ועל הערכת דמותו הדתית של איוב, ראה: א"א אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, מאגנס, ירושלים תשמ"ג, עמ' 355 ואילך.
מדרש תנחומא, פרשת מסעי, הוצאת לוין-אפשטיין, ירושלים תשכ"ז, עמ' 97.
מסכת עירובין, דף ק', עמ' ב'. אך ראה את דעתו של ר' שמעון בן אלעזר על לימוד זה מבהמות. הוא שלל אותו מכל וכל ובמילים חריפות: "עלוב הוא אדם זה שצריך ללמוד מן הנמלה. אלו למד ועשה – עלוב היה, אלא צריך ללמוד מדרכיה ולא למד" [מדרש ספרי, פרשת האזינו, מהדורת מאיר איש שלום [צילום המהדורה משנת תרע"ה) פסקה ש"י, דף ק"ל, עמ' 4].
מדרש בראשית רבה, פרשה נ' סעיף י"ז. בהוצאת לוין-אפשטיין, ירושלים תש"ט.
ראה למשל: הרב חיים דוד הלוי, מקור חיים השלם, ירושלים תשמ"ו, כרך ה' עמ' 359 "הלכות קריעה".
מסכת מועד קטן דף כ"ח עמ' ב'.
ראה למשל: ר' שלמה גאנצפריד, קיצור שולחן ערוך, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"א, סימן ר"ז, סעיף א' "דיני ניחום אבלים".