החינוך בישראל הצעירה

הזרמים בחינוך

כאשר קמה מדינת ישראל הייתה לה כבר מערכת חינוך, אולם היא הייתה מפוצלת ל"זרמים".
תנועות בעלות השקפות עולם שונות ומנוגדות – חילוניות ודתיות, בעלות גישה מעמדית ובעלות גישה אזרחית – השתתפו בבניין הארץ, וכל אחת רצתה לחנך את הדורות הבאים לפי דרכה וערכיה.

במוסדות "המזרחי" לימדו ברוח המסורת וקיום המצוות, ל"אגודת ישראל" היו מוסדות חינוך דתי משלה, בבתי הספר "הכלליים" לימדו ברוח חילונית, ובבתי הספר של "זרם העובדים" לימדו ברוח ההגשמה החלוצית וערכי תנועת העבודה. לכל אחד מהזרמים הייתה נציגות במערכת החינוך ומערכת פיקוח שהייתה קשורה למפלגות.

חוק חינוך חובה (1949) הכיר בקיומם של הזרמים השונים ואפשר להורים להחליט על הזרם החינוכי שבו ילמדו ילדיהם. אך לאחר שבעיית החינוך פגעה ביציבות השלטון, נקבע חוק החינוך ההמלכתי (1953), שניסה לבטל את התלות של החינוך במנגנונים המפלגתיים.

מחינוך לפי זרמים לחינוך ממלכתי

הממשלה הזמנית (1948) המשיכה בסדרי החינוך שהיו נהוגים בזמן המנדט.

ההסתדרות הכללית המשיכה לדאוג לבתי הספר של זרם העובדים, שלימדו ברוח ההגשמה החלוצית וערכי תנועת העבודה.
ארגון המזרחי דאג לבתי הספר של הציבור הדתי-ציוני, ו"אגודת ישראל" דאגה לבתי הספר של האוכלוסייה החרדית.
הוועד הלאומי דאג לבתי הספר החילוניים שלא השתייכו לזרם העובדים. כל אחת מארבעת הזרמים רצה לחנך את הדורות הבאים לפי דרכיו וערכיו.

משרד החינוך והתרבות הוקם במארס 1949, ובראשו הועמד השר זלמן שזר. בסוף השנה התקבל חוק לימוד חובה. החוק ביטא את הפשרה שבין חלקי האוכלוסייה שונים. הוא הכיר בקיומם של הזרמים השונים ואפשר להורים להחליט על הזרם החינוכי שבו ילמדו ילדיהם. בעקבות העלייה והתחושה שהחינוך מהווה מכשיר פוליטי, נוצרה תחרות בין הזרמים השונים על הזכות לחנך את ילדי העולים.

בעקבות מצב זה נקבע חוק החינוך הממלכתי (1953), שניסה לבטל את התלות של החינוך במנגנונים המפלגתיים.

וועדת פרומקין לבדיקת הכפייה האנטי דתית במחנות העולים

מוועדת פרומקין למשבר מדיני (1951-1950)

ועדת פרומקין, שמונתה כדי לבדוק את שאלת הכפייה האנטי-דתית במחנות העולים בשנת 1950, חקרה את הנושא במשך כשלושה וחצי חודשים.

ב-33 ישיבות שמעו חברי הוועדה 101 עדים. חברי הוועדה סיירו גם במחנות עולים מאוכלסים כמו ראש העין, עיר שמר, בית ליד ובאר יעקב. הוועדה מצאה שאמנם לא הייתה כפייה אנטי דתית במחנות, אבל שהייתה שגיאה בכך שחינוך העולים הופקד בידי מחלקת התרבות של משרד החינוך. זו ניסתה לסגל את העולים במהירות לחיים בארץ, תוך כדי התעלמות ממנהגיהם מדרך חייהם שהיו קשורים לערכי הדת והמסורת.
הוועדה מונתה כדי לשמור על הקואליציה של הממשלה הראשונה (1949), אולם המשבר רק נדחה בשנה. הוויכוח בשאלת הזרמים בחינוך התחדש, ובן גוריון ועמו הממשלה כולה התפטרו.

בן גוריון קיווה, כי בבחירות לכנסת השנייה תקבל מפלגתו רוב וכך יוכל להרכיב ממשלה ללא התחייבויות למפלגות שותפות. אולם הבחירות לכנסת השנייה לא שינו באופן מהותי את המצב מבחינת ההרכב המפלגתי.

מתוך עדויות לפני ועדת פרומקין (1950):

"כמה עדים סיפרו על טיול בשבת שנערך בהדרכתו של המדריך יפת חשאי, על ידי חניכי מחנה הנוער בבית-ליד. הביאו אותם עד לפרדס ושם נקטפו תפוחי-זהב. הרב שרעבי מספר: "הילדים הלכו לטייל בשבת. באו הילדים למחנה ותפוחים בידיהם. אמרתי להם: זה אסור, אמרו: המורה אמר שמותר לקטוף".
שאול שרעבי שהשתתף בטיול מעיד:
"היה טיול בשבת וכשהגענו לתחום שבת אמרתי שאסור ללכת הלאה. המדריך יפת אמר לנו: אין שבת בארץ-ישראל. המשכנו ללכת לפרדס, אמר לילדים: תקטפו תפוחים. הילדים לא רצו לקטוף. אמר להם: למה אתם מפחדים? קטף הוא תחילה והילדים אחריו..."

© מתוך: צמרת, צבי. (1993). ימי כור היתוך: ועדת חקירה על חינוך ילדי העולים (1950).
קריית שדה בוקר: המרכז למורשת בן גוריון, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מסקנות ועדת פרומקין (1950)

מסקנות ועדת פרומקין (1950)

"לבדוק כל האשמות על כפייה דתית במחנות העולים"
(סעיף א' של כתב הסמכות).

1. הכפיה במחנות

ביחס לכפייה הדתית במחנות הגיעה הועדה למסקנות אלה:
א. לא היתה מצד הממשלה כל כוונה לכפייה דתית.
ב. היתה שגיאה פטלית למסור את חינוך ילדי המחנות בכלל, ויוצאי ארצות המזרח בפרט, וביחוד את יוצאי תימן, טריפוליטניה ומרוקו לידי "המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית בקרב העולים". מפני סיבות אלה:

הרכב המנגנון של המחלקה הנ"ל הבנויה מלכתחילה על טיפול במבוגרים, לא היה מיועד לחינוך ילדים. ...
הרכב המנגנון לא היה מותאם לצרכי אלמנט אשר הוא דתי ביסודו..

ג. הוא הדין גם בנימוסי חברה שאין בהם משום חילול דת אולם קיימת סכנה חמורה כי כשמטילים נימוסים כאלה לפתע עלולים הם לערער יסודות מוסר כלליים.
ד. מכאן – אי-התאמת המנגנון הן ביחס לחינוך והן ביחס למנהגיהם ודרכי חייהם של העולים – השטחיות בטיפול בבעיות הדתיות של העולה והילד.

המנגנון ראה כתפקיד ראשון סיגול הילד להווי הארץ-ישראלי כפי שהוא מצוי בקרב החברה שלו, ... והטעות היסודית היתה שמדד לו במידה שמודדים לעולים מארצות אירופיות. על כן בחר בדרך שנראתה לו קלה ופשוטה. יחד עם זה יש לציין כי עבודה כבדה רבצה על גבי העובדים בתנאים די קשים, והם גילו מסירות רבה בתפקידם הכללי.

הממשלה ודו"ח פרומקין (1950)

עמדות השלטון לגבי דו"ח ועדת פרומקין:

"דו"ח ועדת פרומקין הוגש לממשלה ביום 9 במאי 1950. ביום 19 ביוני 1950, נערך דיון קצר בכנסת על הצעות לסדר-היום שהגישו חברת הכנסת ממפ"ם פייגה אילנית וחבר הכנסת ממפא"י מאיר גרבובסקי (ארגוב), בנוגע למסקנות הדו"ח. שניהם, ..., ביקרו בחריפות את הדין-וחשבון.

ביקורתם העידה על המבוכה הגדולה שבה התקבל הדו"ח בחוגי תנועת הפועלים. ח"כ אילנית הבהירה את עמדת סיעתה שהתנגדה מראש לוועדת החקירה. היא טענה, כי 'עיון ראשון במסקנות הוועדה מוכיח שהוועדה לא מילאה את המוטל עליה'. אילנית פסקה נחרצות כי 'אין איש בציבור שיאמין, כי בזדון וכשיטה גזזו פאות' ותבעה בשמם של מאות עובדי המחלקה לתרבות שתהיה חקירה חדשה ש'תּוּצָא האמת לאור השמש!'. ... גרבובסקי הזהיר כי 'המסקנות יועברו מחר לכל קצווי העולם – [וכי] ניאשם כולנו על מעשים אלה, כתוצאה מאי-זהירות במסקנות'. הוא קבע ש'הסמכות העליונה היא הממשלה והכנסת, ולא הוועדה שנתמנתה כוועדת חקירה בלבד' והדגיש, ש'הוועדה אינה יכולה להוציא פסק-דין סופי, כי פסק-דין סופי יכולה להוציא רק ממשלת ישראל או הכנסת'. ....
באותה עת החליטו במפא"י שאין להילחם חזיתית בדין-וחשבון ושהפתרון הקל והנבון ביותר הוא פשוט לעקפו, להטמינו במגירה.
ברוח זו השיב למציעים ראש הממשלה דוד בן-גוריון. הוא קבע: "זו היתה רק ועדת חקירה, ואין היא מחייבת שום איש. היא רק מבררת ומגישה מסקנות'."

לימוד השפה והתרבות העברית

אחת הדאגות בתהליך קליטת העלייה, הייתה לספק לילדי העולים חינוך: שפה עברית, היסטוריה ציונית ועוד נושאים כדי להביא להשתלבותם בחברה הישראלית.

תפקידיה של השפה העברית
העברית יש לה, ונועד לה, תפקיד מכריע הרבה יותר ממה שמקובל לייחס בדרך כלל ללשון של תרבות לאומית:

"לאומה ולתרבותה... היא מצווה מוקדים של זהות והזדהות, התמצאות גֵאוגרפית והיסטורית, עמוד שִדרה ואבן גביש, תעודת אזרחות ושטר קניין, מגילת יחש ומפתח קסם לגנזי העבר, נכסי ההווה ואוצרות העתיד."

התיאטרון למען גיבוש חברתי (1951)

ב-1951 מכריז דוד בן-גוריון, כי מדינת ישראל לא תטפח ולא תפתח את הפולקלור המזרחי, אלא תפעל לשינוי ולשילוב עולי המזרח בתרבות הישראלית.

ביטוי לתפישה זאת מצוי בדבריו של זאב יוסיפון, מייסד התֵּאטרון למעברות – תל"ם. יוסיפון, שהקדיש מאמצים אדירים להביא להקות תאטרון אל ריכוזי העולים החדשים, פעל מתוך אהבה ורצון לבדר אותם, לשמח את לִבּם ולהקל עליהם את התהליך המכאיב של הקליטה.

אולם בבואו לתאר את קהל העולים שלו מדבר יוסיפון על "אוסף של שברי אדם", על פער, שעומקו כתהום, בין היישוב הוותיק לבין העולים החדשים, אשר לדבריו: "רק שטיפה מתמדת תגאל אותם מן השממה הרוחנית, ולמשימה החשובה הזו – לביעור השממה התרבותית – מתגייס התאטרון."

תאטרוני ישראל יוצאים למעברות ולמחנות העולים, אל ערי הפיתוח, כדי להפיץ את העברית, להציג לפני העולים את הנושאים העומדים על סדר היום הלאומי ולוודע אותם אל מערכת הסמלים החברתיים של היישוב הוותיק...

קראו עוד:

עליה וקליטה - קיבוץ גלויות
עלית יהודי תימן – "על כנפי נשרים" / "מרבד הקסמים"
מבצע עזרא ונחמיה – עליית יהודי עיראק
העליה ממזרח אירופה
העליה מצפון אפריקה
מחנות העולים והמעברות
התיישבות העולים בראשית שנות החמישים
החינוך בישראל הצעירה (פריט זה)