הן ספרות המדרש הן ספרות הפיוט מתארות בפירוט רב את שעותיו האחרונות של משה.¹
מבין המוטיבים הרבים, בולט סירובו של משה להיפרד מן החיים. סירוב זה, שאינו נזכר במקרא,² עולה כבר בספרות התנאים: בספרי מושמעת מפי משה השאלה – 'למה אני מת', ובפיו של הקב"ה ניתנת התשובה – 'גזירה היא מלפני שהיא שוה בכל אדם' (ספרי לדברים שלט). אמנם, כאן אין משה מתווכח ואין הוא בא בטרוניה כלפי קונו.³ אולם במקורות מאוחרים יותר הולך ומתפתח מוטיב הסירוב: משה אינו מוותר בנקל. הוא מנסה לשכנע את בוראו בראיות שונות. הוא מגייס לעזרתו את הבריאה והבריות כולם.⁴ כך הולכות ומתגבשות המסורות ליצירות ספרות עצמאיות, המוקדשות כל כולן לפטירת משה.⁵ כך נוצר, מן הסתם, גם הסוג הספרותי החדש – הקינה על פטירת משה.⁶

התפוצה הרבה והנרחבת של מסורות ומדרשים אלה חדרה גם אל תחומים הקשורים לקריאת הפסוקים האחרונים שבתורה. לאמור: תחום התרגום מזה ותחום הפיוט מזה.⁷ זה האחרון בא לידי ביטוי כבר אצל יניי בקרובה שחיבר לדב' לא, יד,⁸ ומכאן ואילך התחברו פיוטים רבים על מות משה שהשתלבו הן בתפילה⁹ הן בקריאת התרגום. דוגמה מובהקת לשילוב תרגום ופיוט בקריאה בתורה נמצאת במחזור מנהג רומא, שבו שולבו פיוטים רבים בקריאת התורה, שלוותה גם בתרגום אונקלוס.¹⁰

בין הפיוטים הרבים שנכתבו על פטירת משה,¹¹ יש גם פיוטים שהתחברו בארמית,¹² חלקם זכה להתפרסם,¹³ וחלקם נשאר עדיין טמון בכתבי-יד.¹⁴ במאמרנו זה אנו מבקשים לפרסם שני פיוטים ארמיים עלומים שגנוזים היו בכתבי-יד, ואשר תוכנם מוסב על נסיונותיו של משה לבטל את גזירת המוות שנגזרה עליו. הפיוט האחד – שנכנה כ"י א – מצוי בכ"י Ox.Bod.2071/9 ,¹⁵ והפיוט האחר – שנכנה כ"י ב – נמצא בכ"י קולומביה X893Z8V.In.14.¹⁶ בכ"י ב צוין במפורש כי הקטע הוא 'תוספתא עלי... פסוק "ויעל משה",והפיוט אף מסתיים בנוסחה השכיחה, המקשרת בין ההרחבה לבין הפסוק שבמקרא – 'דהכן כתיב ומפורש וקראן לעילא "וסליק משה ממשרא" '. כפי שנראה להלן, קרוב כ"י א לכ"י ב ועל כן אפשר להניח כי שני הקטעים הם תוספתות תרגום לפסוקים האחרונים של ספר דברים.

שתי התוספתות בנויות במתכונת של אקרוסטיכון אלפביתי:¹⁷ כ"י א בנוי מ-22 טורים,¹⁸ המסתיימים כולם בחרוז 'X תה';¹⁹ כ"י ב בנוי ממספר טורים דומה (אך קשה לאמוד את מספר השורות המדויק, בשל מספר ההטעמות והתיבות השונה), חלקם מרובע, אך ללא חרוז. בשני הקטעים, תוהה משה על שנגזרה עליו הגזירה למות, והוא הולך ופונה אל אדם הראשון וחוקרו על מעשיו, שהמיטו אסון על בני-האדם. כ"י א מוקדש כולו לדו-שיח והתנצחות בין משה לאדם הראשון, ואילו כ"י ב מגבב נושאים שונים הקשורים לסירובו של משה למות. נשווה תחילה את המוטיבים המשותפים לשתי תוספתות התרגום, ולאחר-מכן נעיין בנפרד בנושאים הכלולים בכ"י ב.

שתי התוספתות פותחות בפניית משה לאדם, כ"י א פותח בפנייה ללא כל רקע והסבר. רק מתוך טיעוניו של משה אפשר ללמוד על המניע לפנייתו לאדם. לעומתו, פותח כ"י ב בדברי ה' למשה, שבהם הוא מכריז כי מות משה הוא בבחינת גזירה (שורה 3).²⁰ או אז הולך משה אל מקום קבורתו של אדם – לחברון²¹ – ושואלו מדוע הוא עבר על מצוות בוראו בגן עדן. המשכם של שני הקטעים עניינו בתגובותיו של אדם לדברי משה: אדם בא בטרוניה למשה על שזה העז לעורר מתים משנתם. בכ"י ב אין ניסוח הדברים רומז לבאות – 'מן את ובר מן את דמתיער שוכבי עפרא מקבריהון' (שורה 6), ואילו בכ"י א רואה אדם בפעולתו של משה סימן רע – 'סימן קשה הוא דן דעוררת יתי מן שנתה'.²² אך מיוחדת ומעוררת תמיהה היא תשובת אדם למשה לשאלה המרכזית – מדוע נגזר מוות על בני-האדם. בשני הקטעים, קשורה התשובה לעובדה שמשה קיבל את התורה בסיני. אדם מבקש ממשה לעיין בתורה זו: 'צער דתרין אלפין שנין קדמת יתי אוריתה רשים הוא שמי למותה ולי למה אוכחתה' (כ"י א, שורות 20-19) או: 'זיל ואסתכל באוריתא דמורך די קבלתא על טורא דסיני דאית כתיב בה מן דאתברי עלמא מותא לרבא ולזעירא' (כ"י 4, שורה 7).
תשובה זו מבוססת על מסורת האמוראים, המקדימה את התורה אלפיים שנה לבריאת העולם.²³ אולם השימוש שנעשה בה יש בו מן הפרדוכסאליות: קדמות התורה נוטלת למעשה את חופש הבחירה מן האדם. אדם הראשון מטיל כאן, כמו במקרא, את האחריות למעשיו לא על עצמו אלא על זולתו, ובמקרה דנן – על כותב התורה ונותנה.

תפיסה זו, שיש בה יותר מאשר שמץ רעיון על החטא הקדמון הטבוע באדם מראשיתו, מוצאת את מקבילתה המדויקת בקטע ממדרש תנחומא, שעל חשיבותו הצביע כבר א"א אורבך.²⁴ הקטע מפרש את ירידת בני ישראל למצרים בתור תוצאה הכרחית של רצון ה' לקיים את דבריו לאברהם. לחיזוק הרעיון, נזקק המדרש לדוגמאות נוספות, ובין השאר אף לגורלו של אדם הראשון:

בא וראה כשברא הקב"ה את העולם מן היום הראשון ברא מלאך המות... ואדם נברא בששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המתה לעולם... כך אמר אדם לפני הקב"ה רבונו של עולם עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה היתה תורה אצלך... אלולי שהתקנת מות לבריות היית כותב בה כך אלא באתה לתלות בי את העלילה...
(תנחומא וישב ד; דפוס ראשון, קושטא ר"ף-רפ"ב, עמ' יט).

מעניין כאן כי תפיסה אחת²⁵ חודרת אל תחום התרגום והופכת כמעט לנחלת הכלל. העובדה כי בשתי התוספתות באה תפיסה זו (אף כי לא מן הנמנע כי הניסוח שבכ"י ב מעודן יותר) מעידה כי לפנינו מסורת תרגום בסיסית שמתגלגלת ומתנסחת ניסוחים שונים.

כאן מסתיימת התוספתא שבכ"י א, משה אינו ממשיך להתווכח, ואף אינו מנסה לבטל את הגזירה. לעומת זאת, התוספתא שבכ"י ב הולכת ומפרטת את שאר מעשיו של משה ותגובותיו השונות. היא מרבה לתאר את תגובותיו הרגשיות של משה: 'ילילא סגי ילל משה' (שורה 9), 'נהים משה כנהים אריון' (שורה 13). 'מטריף ובכי על ינקותיה' (שורה 18), 'וי לי ולנשמתי' (שורה 19). חוסר אונו של משה בא לידי ביטוי בפניותיו הרבות הן לשליטי המדינות (שורה 12) הן ליוכבד אמו ולציפורה אשתו (שורות 19-18).²⁶ בין הפניות האלה מקונן משה על מר גורלו: הוא לא שבע נחת בחייו ולא נקרא על שם סבים קדמונים;²⁷ ענוותנותו ועלבונו אינם עומדים לזכותו בשעה זו; התפילה והבקשה, שהיו אמצעיו המובהקים ביותר, נלקחו ממנו וניתנו ליהושע משרתו.²⁸ ואף קומתו וכושר דיבורו ניטלו ממנו (שורות 17-14).²⁹ משה מסיים את קינתו בדברי צער על גורל נשמתו העתידה לירד לארץ (השווה: קהלת ג, כא) וקורא לה לחזור.³⁰ שני הקטעים מסתיימים בקריאת עידוד המופנית אל נפש משה: 'תתניח נפשך עם כל אבהתה' (כ"י א).³¹ 'תניח נפשך משה עם צדיקיא בגן עדן' (כ"י ב).³²

ההבדל הרב בין שתי תוספות התרגום ניכר אפוא, על אף עיסוקן באותו נושא. בכ"י א יש קטע קצר יותר, הסובב סביב עניין אחד ומתאר תמונה סטאטית: משה מתנצח עם אדם הראשון ומקבל עליו, בסופו של דבר, את הדין. לעומת זאת, בכ"י ב מתחלפות התמונות, ודמויות שונות עולות ומשמשות את הפייטן-המתורגמן: משה ואדם הראשון; משה ומלאך המוות; משה ושליטי העולם; משה ויוכבד וציפורה. זו אף זו: בכ"י א מתוארת תגובתו של משה בצורה מאופקת ועדינה למדי: 'שמע משה ונזלת ביה דמעתה' (שורה 21); ואילו בכ"י ב, הפעלים המתארים את משה יש בהם עוצמה גדולה יותר: 'צוח ובכי' (לעומת המקבילה בכ"י א: 'וזעק וקרא'), 'ילילא סגי ילל משה', 'נהים משה כנהים אריון', 'מטריף ובכי על ינקותיה' ולבסוף – 'וי לי ולנשמתי'. דומה אפוא כי התוספתא שבכ"י ב משקפת צירופן של מסורות שונות על מאמציו של משה לביטול הגזירה, ואילו התוספתא שבכ"י א משמרת מסורת אחת ויחידה. כל זאת מוביל אותנו למסקנה כי כ"י א משקף יצירת תרגום קדומה יותר, המגלה זיקה רבה אל יצירותיהם של המתורגמנים הקדומים.³³ לא רק הסממנים הספרותיים שעליהם הצבענו לעיל מגלים קירבה זו, אלא גם סממני תוכן ולשון. בתור יצירות קדומות גם זו בנויה על ויכוח ודו-שיח בין שניים,³⁴ ואף משקפת שימוש בשם היווני 'קיריס' (=Κύριος ) ככינוי לאל,³⁵ שימוש המאפיין את התרגומים הארצישראליים הארמיים³⁶ ואת יצירות התרגום האמורות.³⁷

ההבדלים הגדולים בין שתי התוספתות יש בהם כדי להצביע על היעדר נוסח רשמי וקבוע: יש מי שגרע ויש מי שהוסיף. אך דווקא היעדר הקביעות מעיד על חיוניותו וחיותו של תחום התרגום בכלל, ושל התרגומים והפיוטים על מות משה בשמחת תורה בפרט. אך חשיבותן של תוספתות התרגום אינו מצטמצם בכך. הן תורמות להכרתן של מסורות נשכחות. הן – ורק הן – משמרות מסורת מדרשית שלפיה מתנצח משה עם אדם הראשון. מסורה זו נשתכחה בספרות המדרש, אך המשיכה לחיות, ואף לצמוח, בתחום התרגום. ואם כ"י ב משקף אמנם מסורת תרגום חיה, הרי לפנינו עדות על חיותה של מסורת נשכחת עד לראשית המאה השש-עשרה

נספח

כ"י א

כ"י 2701/9 Ox.Bod. עמ' 64ב

5 10 15 20

אמר קיריס למשה מן גו שכינתה: בגין מה את דחיל מן מותה: גזרית על כל ביריתה: דע דתמן אינון אבהתה: הלא משה כד שמע מלתה: ובהיא שעתה אזל לחברון רבתה: וזעק וקרא לאדם מן גו קבורתה: חמי לי למה חטיתה בגו גנתה טעית (?) ואכלת מן אילץ דעתה: יהבת לבניך בכיתה ואליתה: כל גנתה הוות קודמיך ולא שבעתה: למה בפ קודוי דקיריס מרדתה: מן אתאמר ליה אדם בחוכמתה: נדע אין אית בך דעת בינתה: סימן קשה הוא דן דעוררת יתי מן שנתה: ענה ואמר אנה הוא משה דקבלית אוריתה: פתח פמה ואמר ליה אתבונן מה קריתה: צער דתרין אלפין דשנין: קדמת יתי אוריתה קביל עליך משה דא(?) מותה: רשים הוא שמי למותה ולי למה אוכחתה: שמע משה ונזלת ביה דמעתה: תתניח נפשך עם כל אבהתה: ס:

 כ"י ב

כ"י קולומביה X893Z8V. In.14 עמ' 8ב-10א

8ב 9א 9ב 10א

5 10 15

אזל משה למערתיה דאדם קדמאה צוח ובכי וכן אמר בבעו מנך אדמ קדמאה על מא אתגזרתא עלנא מיתתא1 הדין גזירתא אתת לעולמא בדילך ומותא סגי אשתליט2 בעולמא הדין דאילו את עבדת3 מא דאמר לך מורך איפשר4 דלא יגזר עלנא מיתתא הדין5 הא אד תמה בקבריה כד שמע אדם קדמאה מא דאמר משה נבייא ואמר ליה אדם למשה נבייא מן את ובר מן את דמתיער שוכבי עפרא מקבריהון זיל ואסתכל באוריתא דמורך די קבלתא על טורא דסיני6 דאית כתיב בה מן יוצא דאתברי עלמא מותא לרבא ולזעירא טוריא ורמיא זעו כד יהב יוי אוריתא בכן סליק משה בשעתא די שמע מילתא מן אדם קדמאה ילילא סגי ילל משה בשעתא / די חזא מלאך מותא בעיטא כלילא דמשה נפל לארעא כמלכא די נופל תגיה מן רישיה בכן אמר משה לאן אזיל ולא איתי ומן בר אנוש דבכי עלי מלכין ושולטינין ורישי מדינתא בען עלי רחמים דלא אמות בכן נהים משה כנהים אריון בשעתא די שמע עלי ומות בהר אמר משה סיבת לא טבעית בעולמא הדין ולא אתקריתי בשום סבין קדמאין ענותנותי לא קמת לי ועלבנותי לא אשכחת לי צלותי ובעותי נפלא מני וקבלה יהושע7 משומשמני קמתי דרמא כימין נפלא לארעא ושועי כמאן8 דלא רישיה מטריף ובכי על / ינקותיה מן ייזיל9 ויימר ליוכבת אמי שלחו איגרין לות צפרה איתתי10 מי כען ולה' לא חזית בעליך עוד אמר משה וי לי ולנשמתי דמתפרשא מני ונחתא לארעא שובי נפשי בעולמא הדין מן יומא הדין עד יומא דעתיד למיתי דצדיקיא אמ' יוי11

תנוח נפשך משה עם צדיקיא בגן עדן דהכן כתיב ומפורש וקראן לעולא וסליק משה ממשרא תם.

הערות שוליים למאמר:

* תודתי לעובדי המכון לתצלומים של כתבי-היד העבריים שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, שהעמידו לרשותי את התצלומים של כתבי-היד.

1. השווה לכך את תיאור מותם של אדם הראשון, אהוד ודוד. ראה: ל' גינצבורג, אגדות היהודים (תרגם וערך מ' הכהן), א, רמת-גן תשכ"ו, עמ' 65-63; ד. רמת-גן תשכ"ח, עמ' 184-182; ה. רמת-גן תשל"ה, עמ' 72.
2. אפשר שמוטיב זה הוא פיתוח של תחינותיו של משה להיכנס לארץ, ואמנם יש יש ששני המוטיבים נקשרים כאחת.
3. וכן במדרש תנחומא בובר, שבו מצוי מוטיב הסירוב ברמז בלבד, בצד הדרשה על נכונות משה לקבל עליו את הדין. יצוין כי אצל יוסף בן מתתיהו לא נזכר הנושא כלל וכי בחיבור 'קדמוניות המקרא' (יט, יד ואילך) מיוחסת למשה תפילה לא על עצמו אלא על ישראל.
4. ראה: גינצבורג (לעיל, הערה 1). ד. עמ' 241-239.
5. כגון, 'מדרש פטירת משה רבינו ע"ה': א' ילינק, בית המדרש, ירושלים תרצ"ח, חדר ראשון, עמ' 128-115; חדר שישי, עמ' 78-71 (נוסחה ב); 'פטירתו של משה רבינו' מתוך 'ספר מנורת המאור' של ר' נתן; ש"א ורטהימר וא"י ורטהימר, בתי מדרשות. א. ירושלים תשי"ב, עמ' רפו-רפז. נוסחאות נוספות אצל: י"ד אייזנשטיין, אוצר מדרשים, ב. ניו-יורד תרפ"ח, עמ' 383-368.
6. השווה: א' יערי, תולדות חג שמחת-תורה, ירושלים תשכ"ד, עמ' 384-383.
7. אין לשלול מראש את האפשרות כי המדרשים אף הם שימשו את הקריאה בתורה, אולם יש להבחין בין מה שנראה סביר לבין עדויות כתובות.
8. ראה: מ' זולאי, פיוטי יניי, ברלין תרצ"ח, עמ' רנד-רנו.
9. השווה: יערי (לעיל, הערה 6), עמ' 383 ואילך.
10. ראה: מחזור כל השנה כפי מנהג איטאלייאני, ב. ליוורנו תרט"ז, עמ' קצב-קצו. על-פי הערה הרשומה לפני הפיוט 'אשריכם ישראל' (עמ' קצב) עולה כי גם באיטליה היו מנהגים שונים: בוונציה וברומא נהגו לומר את הפיוטים לאחר הקריאה בתורה, מן הטעם ההלכתי שלא להפסיק בתורת הקריאה. המחזור שלפנינו כולל אפוא את שני המנהגים: תחילה מודפסים הפסוקים מן התורה (עמ' קצא-קצב) ולאחר-מכן הפיוטים והתרגום, החל מדב' לג, כט.
11. רשימה מלאה כמעט של הפיוטים כלולה ב'רשימת הפיוטים לשמחת-תורה' שפרסם: יערי (לעיל, הערה 6), עמ' 467-404.
12. ראה ברשימה הנזכרת אצל יערי (לעיל, הערה 6), מס' 41, 81, 82, 197, 216, 219, 266, 268, 374, 449. על אלה אפשר להוסיף את שני הקטעים המצויים אצל יהודי כורדיסטן: י"י רבלין, שירת יהודי התרגום, ירושלים תשי"ט, עמ' 195-191, 305-301.
13. נזכיר כאן כמה מן הפרסומים החשובים. 'אתר מתקן': M. Rosenfeld, Der Midrasch Deuteronomium Rabba... über den Tod Moses, Berlin 1899, pp. 93-94 ; הפיוטים 'אזלת בכיתא', 'אזלת יוכבד' ו'ארכון בר נון כד מטא': M. Ginsburger. 'Les introductions arameennes à la lecture du Targoum', REJ73(1921), pp. 192-194. חומר רב וחשוב פורסם בדיסרטציה של ויינברגר: L. J. Weinberger, The Death of Moses in the Synagogue Liturgy (Unpubl. Diss., Brandeis Univ.), 1963. הפיוט 'אתי משיחא': ח' לשם, שבת ומועדי ישראל, א, תל-אביב תשכ"ה, עמ2 252-245: 'אזלת בכיתא' פורסם מחדש אצל: י' היינימן, 'שרידים מיציר הפיוטית של המתורגמנים הקדומים', הספרות ד (תשל"ג), עמ' 365.
14. כגון 'אלהא שרי בשמיא' ו'אנא משה רחימא' (מנהג קוצ'ין, תוניס ותימן), 'טוביה דברייה, קרייה מהימן ביתיה' (מנהג אלג'יר).
15. על כתב-יד העיר לראשונה: היינימן (לעיל, הערה 13), עמ' 366, הערה 16. הקטע מופיע בכתב-היד בעמ' 64 ב.
16. על-פי הקולופון נכתב כתב-היד בידי מרדכי בן יפת בשנת 1534. מוצאו של כתב-היד בתימן (?) והוא כולל תוספתות תרגום לבר' לח, כו; מב, לו; מד, יח; מה, ד; מט, יח; שמ' יג, יז; יד, כז. הקטע המתפרסם כאן מופיע בכתב-היד בעמ' 8ב-10א.
17. תוספתות תרגום אחרות הבנויות במתכונת זהה אינן חזיון נדיר. השווה תוספתא תרגום לשמ' יד. כא / כט ('איזל משה וקום על ימא'); קטעים לשמ' יג, כא-כב; טו, א, ט, יא, יח פורסמו אצל: M. Ginsburger, 'Aramäische Introduktionen zum Thargumvortrag an Festtagen', ZDMG 54 (1900), pp. 114-119 פיוטים המשולבים בקריאת הדברות והמצויים במחזור ויטרי: ש"ה הורוויץ, א' ברלינר ומ' ברודי, נירנברג תרפ"ג, עמ' 343-336; תוספתא תרגום לשמ' יז, מג שפירסמה: א' שפרבר, כתבי הקדש בארמית, ב, ליידן 1959, עמ' 131-130; וכן קטעים בתרגום השני לאסתר א, ב; ה, א; ז, ט; ועוד.
18. לדעת היינימן (לעיל, הערה 13, עמ' 366, הערה 16), מורכבים הטורים מארבע הטעמות בלבד, אך ספק אם הדברים האלה נכונים לגבי כל הטורים.
19. דומה שבכתב-היד נפלה טעות, והמלים 'קדמת יתי אוריתה', הפותחות את שורה 8), שייכות לשורה 17.
20. על מיתת משה בגין חטאו של אדם הראשון, השווה: ספרי שלט; תנחומא ואתחנן ו; תנחומא בובר ואתחנן ו; ומראי-המקומות הנוספים שציין: גינצבורג (לעיל, הערה 1), ד, הערה 888.
21. המסורת על מקום קבורתו של אדם הראשון בחברון מצויה כבר בבר"ר נח, ד (באחד ההסברים המדרשיים לשם 'קרית ארבע') ובבלי עירובין נג ע"א (=סוטה יג ע"א). היא מיוחסת לאמורא הארץ-ישראלי, בין המאות השלישית-הרביעית, ר' יצחק, על מראי-מקומות אחרים ומסורות אחרות על מקום קבורת אדם ראה: גינצבורג (לעיל, הערה 1), א, חלק ב, הערה 137. על אגדות שונות הקושרות את חברון לאדם הראשון ראה: ז' וילנאי, אגדות ארץ-ישראל, ירושלים תש"י, עמ' 85-84.
22. מוטיב זה לא מצאתי לו מקבילה בספרות חז"ל; וצ"ע.
23. מסורת זו מיוחסת בויק"ר יט, א לר' שמעון בן לקיש – אמורא ארץ-ישראלי בן המאה השלישית, וראה גם: מדרש תה' צ, יב; בר"ר ח, ב (אחת הגירסאות שבמדרש זה מייחסת את המימרא לר' שמואל בר נחמן – בן דורו הצעיר של רשב"ל).
24. א"א אורבך, חז"ל: פרקי אמונות ודעות, ירושלים תשל"ח4, עמ' 249-248.
25. גם אם שותפים לה כמה מאמוראי ארץ-ישראל האחרונים הנזכרים בקטע – ר' ברכיה, ר' יודן ור' תנחומא – אין היא חורגת, מחוג חכמים מצומצם זה.
26. על פניית משה לקבוצות ולאישים שונים השווה 'דרש לפטירת מרע"ה': אייזנשטיין (לעיל, הערה 5), עמ' 380. אך במדרש זה אין זכר לפניית משה לציפורה וליוכבד. על תפקידן של אלה, ובעיקר של יוכבד, עמד בהרחבה: י"ל וינברגר, 'מדרש על פטירת משה שנאבד', תרביץ לח (תשכ"ט), עמ' 293-285.
27. אפשר שמהדהד כאן המנהג לקרוא את הילד הנולד על שם סבו דווקא. מנהג זה עולה כבר במפורש בספר היובלים יא, יד-טו: אברם נקרא על שם אבי אמו; בבר"ר לז, ז מעידים עליה שניים מן התנאים בני המאה השנייה לספירה – ר' יוסי בן חלפתא ורבן שמעון בן גמליאל. על מנהג זה בקרב היהודים לדורותיהם ולתפוצותיהם ראה בהרחבה: J. Z. Lauterbach, 'The Naming of Children in Jewish Folklore, Ritual and Practice', Central Conference of American Rabbis Yearbook 42 (1932), pp. 316-360, esp. pp. 321-337
28. משתקפת כאן, מן הסתם, קנאת משה ביהושע תלמידו. למסורת הפוכה ראה: 'מדרש פטירת משה רבינו ע"ה' (לעיל, הערה 5), עמ' 124-122.
29. על קומתו המיוחדת של משה ראה: יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שני. ט, ו (פיסקה 230): פילון, חיי משה, א, ב ו-א, ד; שמו"ר א, כו-כז; תנחומא שמות ט.
30. מתוך המקבילות למדרש (ראה: גינצבורג, לעיל, הערה 1, ד, הערה 949) נראה כי יש לפרש את דברי משה לא במשמע של קריאה לנשמתו לחזור אליו ולא לצאת ממנו. אלא רמז לפסוק המצוטט במדרשים 'שובי נפשי למנוחיכי' (תה' קטז, ז).
31. היינו עם אברהם, יצחק ויעקב, האם בכך נסגר הסיפור שלפנינו הפותח בחברון? יצוין כי מסורת מדרשית קדומה קושרת את מקום קבורת משה לקברי האבות. השווה: ספרי שנז: 'מחילה היתה יוצאה מקבורתו של משה לקבורתם של אבות'; וראה גם: תנחומא בובר, דברים, עמ' 132; מדרש תנאים לדב' לד, ה. דומה שהד למסורת זו מצוי בפיוט 'אז כל בריות' (מחזור מנהג רומא, ליוורנו תרט"ז, חלק שני, עמ' קצג): 'בי נשבעתי ואניחך אצל שלשת הגדולים'.
32. חתימות דומות יש לא אחת אף בפיוטים העבריים שעניינם מות משה, השווה הפיוט 'אתר מתקן' (ספר חופת חתנים, ליוורנו תרי"ט, עמ' יא) – 'תנוח נפשך עם צדיקיא'; בפיוט 'אורח זו אלך' (מחזור מנהג רומא, ליוורנו תרט"ז, חלק שני, עמ' קצה) – 'תנוח בצרור החיים נפשך'.
33. על יצירות אלה עמד בהרחבה: היינימן (לעיל, הערה 13).
34. ראה: היינימן, שם, עמ' 369.
35. ראה: היינימן, שם, עמ' 368.
36. ראה: תרג' ניאופיטי לדב' לד. א: תרג' תה' נג, א; צז, י; קיד, ז; איוב ג, יח; ה, ב; וכן ת"י לבמ' יא, כו.
37. ראה לעיל, הערה 35.

הערות שוליים לנספח:

1. היו"ד תלויה.
2. היו"ד תלויה.
3. הדל"ת תלויה.
4. היו"ד תלויה.
5. כאן חזר המעתיק על שורות 4-3 בשני שינויים קטנים: 'עבדתא' ולא 'עבדת'. 'מיתתא הדא' ולא 'מיתתא הדין'.
6. היו"ד הראשונה תלויה.
7. הוי"ו תלויה.
8. האל"ף תלויה.
9. היו"ד השנייה תלויה.
10. היו"ד הראשונה תלויה.
11. המלים 'אם' 'יוי' תלויות.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok