העזנייה היא עוף דורס גדול וחזק. זהו אחד מהעופות הדורסים הגדולים בעולם. היא נמנית על הנשרים שבסדרת דורסי היום. העזנייה היא הנדירה מהנשרים באזורנו.
העזנייה היא עוף אפריקני, הדוגר מדרום לסהרה. היא מעדיפה נופי-סוואנה ונעדרת לחלוטין ממדבריות צחיחים ומיערות-עד.
עזניות הנגב חיות בריחוק מאוכלוסיית האם שלהם, כך שכתוצאה מהבידוד הגיאוגרפי, נוצר תת-מין ייחודי לאזור, השונה מהעזניות שבאפריקה.
הנוצות בצבעי חום שחור ותחתיהן פלומת נוצות דקה. לראשה ולצווארה קרחת בדומה למיני אוכלי נבלות אחרים.
זר נוצות לצווארה השומר על ניקיון הנוצות שבגוף. רגליה קצרות וחזקות מאוד. הטפרים משמשים לאחיזת הנבלה בזמן קריעת המזון על ידי המקור. המקור עבה וחזק ואנקולי ויכול לרטש את עור הבטן של בעלי חיים גדולים כמו גמלים וסוסים. מוטת הכנפיים גדולה ומגיעה ל – 2 מטרים.
העזנייה אינה מרבה להשמיע קולות, לעיתים היא משמיעה קולות נחירה.
בשטחים מישוריים מצליחה להתרומם ולעוף רק לאחר ריצה ממושכת וכבדה. היא עפה בגובה של 8 ק"מ מעל האדמה. חוש הראייה של העזנייה נחשב בין המפותחים ביותר בעולם החי.
כאשר העזנייה מוצאת מזון, היא יכולה לאכול כמויות מזון גדולות ואוגרת אותו עם מים בושט בדומה לאגירה בזפק. היא יכולה לאכול עד 1/3 ממשקל גופה. בעת מחסור במזון היא צדה גם טרף חי ולא רק נבלות.
לאחר האכילה היא מתקשה לעוף במשך שעות ונשארת על הקרקע עד סוף עיכול המזון. העזנייה מעכלת רק בשר עור ועצמות. את שאר המזון (ציפורניים ונוצות) מקיאה בצנפות -פליטות של תוצרי העיכול שאינן מעוכלים.
כמו הנשר גם העזנייה ניזונה בעיקר מפגרים של בעלי-חיים גדולים. היא יכולה לעוף 40 ק"מ ויותר בחיפושים אחר מזון.
הקן בנוי מענפים יבשים. הוא נבנה על צמרות עצי שיטים. קוטר הקן יכול להגיע לגודל של 2-3 מטרים. הנקבה מטילה כל פעם ביצה אחת.

עונת ההטלה של העזנייה היא בחודשי החורף. משך הדגירה בין 52-56 ימים. הנקבה נוטלת חלק עיקרי במשימה, אך מדי-פעם יש חילוף-משמרות. הגוזל מקבל את מזונו מידי שני ההורים עד לגיל 10-15 ימים, ואחד ההורים נשאר באותו הקן, דרך קבע, עד הגיעו לגיל חודש וחצי-חודשיים. בשעות החום פורס ההורה שבקן את כנפיו ומצל על הגוזל שבקן.
הגוזל פורח פעם ראשונה מן הקן בהיותו בן חודש וחצי לערך והוא נוטש את הקן כמה שבועות לאחר מכן.
לבגרותו המינית הוא מגיע רק בגיל שמונה עד תשע שנים.
אורך החיים של העזנייה מגיע ל-70 שנה.
מספר עזניות הנגב בארץ פחת במרוצת השנים האחרונות בשל ציד, בשל הרעלות מזון, הברחתן ממקומות הקינון והתרבותן האיטית. מאמצים רבים נעשים כדי להציל אותן מהכחדה סופית. כיום מגדלים עזניות אחדות בישראל בגני-חיות, לצורכי רבייה.
את העזניות שמגדלים בשבי מקווים לשחרר בשלב מסוים חזרה אל הטבע.
העזנייה הייתה מפורסמת במצרים כסמל לאלת מצרים העליונה, ואף הופיעה על כתרי הפרעונים לצד נחש הקוברה.