עוף ממשפחת הקוקיתיים. רוב בני המשפחה הם טפילים בדגירה, בסוגים שונים מוצאים דרגות שונות של טפילות. הקוקייה המצויצת, נפוצה בדרום-מערב אירופה, במזרח התיכון, במצרים ובאפריקה הטרופית. הקוקייה המצויצת חיה בחורשות דלילות, בשולי יערות, ביערות פארק, בכרמי זיתים, בחורשות איקליפטוס. באפריקה היא חיה בסוואנות ובין עצי שיטה. היא פעילה ביום.
הקוקייה מנוקדת בלבן וציצית נוצות על ראשה. יש לה רגליים קצרות, המקור בינוני וכפוף במקצת, הגב בצבע חום ומנומר בלבן.
באביב משמיע הזכר את שירתו האופיינית "קו קו", המזכירה קצת את העורב. בשל שירה זו קיבלה הקוקייה את שמה.
הקוקייה המצויצת ניזונה בחרקים ובזחלים שעירים של פרפרים. כשאינה אוכלת, היא מרבה להסתתר בסבך של עצים ושיחים.

הקוקיות אינן דוגרות, אך יש להן נחלה גדולה.
הקוקייה חיה בבדידות ולא בזוגות והיא טריטוריאלית. הזכר מכריז על נחלתו סמוך לשובו ממעון החורף. לפני ההזדווגות הוא מביא לנקבה מעט מזון במקורו ולעתים גם חומרי קינון.
הנקבה מטילה את הביצים בקנים של ציפורים זרות (פונדקאיות), ואלה דוגרות על ביציה ומגדלות את גוזליה. בארץ מטילה הקוקייה את ביציה בקנים של עורבים.
נקבת הקוקייה עשויה להטיל ביצה מדי יום, בסך הכול 16-18 ביצים בעונה.
כשהנקבה מטילה את ביציה, היא ממתינה בסתר, בסמוך לקן של עורב אפור, וכשהוא נוטש את הקן, היא ממהרת לקן ומטילה בו את ביצתה בתוך מספר שניות ועפה במהירות. לביצה צורה סגלגלה והעורב השב לקן אינו מבחין בביצה הנוספת.
העורבים דוגרים ואחר-כך מגדלים גם את הגוזלים שלהם וגם את גוזלי הקוקייה, המתפתחים מהר יותר.
גוזליה הקוקייה בוקעים לאחר 13 ימי דגירה. מארחי הקוקיות, העורבים, משמשים להם לעתים מאמצים. בניגוד למיני קוקיות אחרים, גוזל הקוקייה המצויצת לא מסלק את גוזלי העורב מהקן אלא גדל אתם כאילו היו אחיו.
זמן קצר לאחר גמר הקינון נודדות הקוקיות דרומה - קודם הבוגרים ואחריהם הצעירים.