ראשית המדינה בישראל וביהודה : מכנען לישראל

גרעיניהן של ממלכת ישראל וממלכת יהודה התפתחו בסביבות איקולוגיות שונות. האיזור ההררי של שומרון כולל עמקים נרחבים הנוחים לחקלאות, והוא פתוח למערב, למזרח ולצפון. הר יהודה, לעומת זה הוא גוש הררי סלעי ומבודד, המנותק מסביבתו, ומדרום וממזרח גובלים בו חבלים צחיחים. ממלכת הצפון היתה פתוחה לסחר עם החוף הפיניקי, עם העולם הארמי ועם המרכזים הניאו-חיתיים והיתה אפוא נתונה להשפעות תרבותיות חיצוניות. ממלכת ישראל היתה צפופת אוכלוסין, ואופייה היה עירוני יותר. יהודה, לעומת זאת, היתה מבודדת, כפרית וסגורה, ודומה, שעד המאה הח' לפסה"נ היה באוכלוסייתה מרכיב ניכר של נוודים. פתיחותה של ישראל וסגירותה של יהודה ושמרנותה ניכרות כמעט בכל תחום של תרבותן החומרית.

בתקופת-הברונזה המאוחרת היה צפון שומרון – כלומר, השטח אשר מצפון לשכם, שהיה לימים גרעינה של ממלכת הצפון – האיזור המיושב ביותר שבין חבלי ההר. היו בו 30-20 יישובים; המספר המדויק תלוי בפרשנות לנתוני השדה שליקט זרטל.⁵² מאפיין נוסף של חבל-ארץ זה היה רציפות יישובית ניכרת באתרים המרכזיים בתקופת-המעבר מתקופת-הברונזה המאוחרת לתקופת-הברזל; כמעט כל אתרי תקופת-הברונזה המאוחרת – רובם תלים מרכזיים – היו מיושבים גם בתקופת-הברזל I. בעמקים הצפוניים – לימים חלקה השני של ממלכת הצפון ואסם-התבואה שלה – התאפיין המעבר מתתקופת-הברונזה המאוחרת לתקופת-הברזל ברציפות יישובית מרשימה עוד יותר.

משלחת חפירות מגידו מרכזת את הנתונים מחציו המערבי של עמק חזרעאל על-פי תוצאות סקרים וחפירות בעבר, תוך בדיקה מחודשת בשדה. בתקופת-הברונזה המאוחרת היו באיזור זה 37 אתרים, שהשתרעו על שטח כולל של כ-400 דונאם. בתקופת-הברזל I היו בו 38 יישובים, שהשתרעו על שטח כולל של כ-350 דונאם. גם אם יש הבדלים בין שתי התקופות בהיירארכיה היישובית, לפנינו דמיון בולט. הרציפות היישובית בעמק עולה בבירור גם מתוצאות החפירות, הן באתרים מרכזיים כגון מגידו ובית-שאן הן באתרים כפריים.⁵³

המצב ביהודה היה שונה מזה בתכלית. בתקופת-הברונזה המאוחרת היה הר יהודה כמעט ריק מיושבי-קבע. ממלכתו של עבדי-חיבה, מלך ירושלים בתקופת אל-עמארנה, כללה, מלבד ירושלים, 8-5 יישובים, רובם זעירים. סך כל השטח הבנוי, כולל ירושלים, היה כ-80 דונאם, כלומר, כשליש מן השטח הבנוי בממלכת שכם;⁵⁴ גםם הצפיפות לקמ"ר היתה רק כשליש מזו של שומרון, אלא שדומה, כי בממלכת ירושלים היה מרכיב גדול של נוודים. את המבנה הפוליטי בהר יהודה בעת ההיא ניתן להגדיר כצ'יפרום דימורפי, כלומר, שליט ומקורביו חלשו ממעוז הררי קטן, הן מבחינת שטחו הן מבחינת מספר תושביו (ירושלים), על אוכלוסייה מעורבת, שכללה מעט יושבי-קבע בקרב נוודים רבים. באיזור זה לא היתה שום מסורת פיאודאלית והיירארכית של יושבי-קבע, של עיר-מדינה החולשת על יישובים מבוצרים ועל כפרים. הנתונים הארכיאולוגיים על השפה, חלקה המערבי של ממלכת יהודה העתידה. מצביעים על משבר חריף במעבר מתקופת-הברונזה המאוחרת לתקופת-הברזל I. עיר-המדינה לכיש חרבה וניטשה,⁵⁵ והעורף הכפרי של העיר שמם.⁵⁶ גם בחלקים אחרים של השפלה חלה ירידה יישובית תלולה מאוד. המספר הכולל של האתרים ירד מ-67 בתקופת-הברונזה המאוחרת ל-25 בתקופת-הברזל I, והשטח המיושב פחת מ-1,050 דונאם, בקירוב, ל-600 דונאם, בערך.⁵⁷

אפשר לסכם את הנושא היישובי בקביעה, כי ישראל – ההר והעמקים כאחד – הצטיינה ביציבות ובהמשכיות דימוגראפית, ואילו יהודה היתה איזור-ספר דליל, ששפלתו ספגה זעזוע רציני בשלהי האלף השני.

דיכוטומיה זו עשויה להסביר במידה רבה את ההיסטוריה היישובית-הפוליטית של שתי הישויות האלו בתקופת-הברזל II. ביהודה הוסיף הצ'יפדום הדימוגרפי של האלף השני להתקיים במשך חלק גדול של ראשית האלף הראשון, וזו הסיבה לדלותה החומרית של ירושלים (וראה להלן). אני תמים-דעים עם מסקנתו של נאמן⁵⁸ בדבר הדמיון בין ממלכתו של עבדי-חיבה של ימי אל-עמארנה ובין המצב הפוליטי והדימוגראפי בירושלים וביהודה עד המאה הח' לפסה"נ. הרציפות היישובית והתרבותית בשומרון משתקפת במסורות מקראיות אחדות – כמו, למשל, הכללת הערים הכנעניות ברשימות-היחס של מנשה⁵⁹ – וגם בהיבטים שונים של התרבות החומרית, כגון כני הפולחן מתענך⁶⁰ וצלמית הפר מ"אתר הפר" בשומרון.⁶¹

אלט הצביע על הבדלים בין שתי ממלכות ההר מבחינת אופי השלטון; שושלת אחת יציבה ביהודה לעומת מנהיגות כאריזמאטית מפורדת של שושלות אחדות בישראל.⁶² שורשיהם של ניגודים אלה נעוצים אף הם בהבדלים במערכת היישובית-הפוליטית באלף השני, שנבעו מן השוני האיקולוגי בין שני האזורים. לגוש ההררי ההומוגני ביהודה היה רק מרכז אחד של ממש, ולאוכלוסייתו היה אופי שבטי. בהר שומרון, אשר היה מפוצל למערכת של עמקים פנימיים, היו מרכזים אחדים – כגון שכם, תרצה ואיזור שומרון – שהתחרו על ההיגמוניה.

לאורך כל תקופת-הברזל, ובעיקר עד המאה הח' לפסה"נ, היה לממלכת ישראל אופי עירוני יותר, ובה מספר רב של יישובים מבוצרים גדולים, בהר ובעמקים כאחד. עניין זה משתקף גם בגודלה של עיר הבירה: לשומרון היתה, כפי הנראה, עיר תחתית גדולה,⁶³ אולי כבר בשלב מוקדם של תולדותיה. שטחה של ירושלים – עיר-דויד בלבד, עד ההתפשטות על הגבעה המערבית במאה הח' לפסה"נ – היה מצומצם ביותר. לפי אומדנו של עופר השתרעה ירושלים של המאות הי'-הט' לפסה"נ על שטח של 300-100 דונאם.⁶⁴ אומדן זה מבוסס על ההנחה ה"מתימאטית", ששטח העיר הוכפל כל מאה שנה, בערך, עד שהעיר הגיעה לשיא גודלה במאה הח'. לסברה זו אין שום בסיס בממצא; נהפוך הוא, ברושי נתן הסברים היסטוריים משכנעים לגידולה המהיר של ירושלים בשלהי המאה הח'.⁶⁵ גם ברקאי, שהעלה את הסברה שירושלים התפשטה על הגבעה המערבית עוד לפני המאה הח' לפסה"נ, לא הצליח להביא לכך סימוכין של ממש בממצא.⁶⁶ דומה, שהצעותיהם של עופר ושל ברקאי מבוססות על אידיאולוגיה מקראית מאוחרת ועל סנטימנטים בני ימינו בדבר גדולתה של יהודה, ולא על ראיות מן השטח או מטקסט בן הזמן.

כפי שכבר רמזתי קודם, ניכר הבדל משמעותי במיתארם של מרכזי המינהל של שתי הישויות. מבחינת התפיסה והתפקוד, וללא התבוננות בפרטים, מיתארה שלמגידו של המאות הט' – הח' לפסה"נ לא היה שונה בהרבה מן העיר של המאות הי"ג-הי"ב לפסה"נ. בתלים מרכזיים אחרים בצפון, כולל חצור,לא נחשפו שטחים גדולים דיים כדי לבדוק את העניין הזה, אך מותר להניח, כי אתרים גדולים אחרים של עמקי הממלכה הצפונית הוסיפו לתפקד בתקופת-הברזל II בצורה דומה למדי לתפקודם בתקופת-הברוזה. היו בהם מבני ציבור רבים, וכפי הנראה גם שטחים פתוחים נרחבים,⁶⁷ אך רק מעט אזורי מגורים. אוכלוסייתם היתה מורכבת, כנראה, בעיקר מן העילית השלטת, שחלשה על המערכת הכפרית שמסביב. אם נשפוט על-פי המצב במגידו, נמשכה מסורת זו של תקופת-הברונזה בישראל עד הכיבוש האשורי, כלומר, עד חורבן שככה IVA. שונה לחלוטין היה מיתארם של מרכזי המינהל של יהודה – כגון באר-שבע, בית-שמש ותל בית-מירסים, אך לא לכיש, שבהיותה בירת השפלה חרגה מן התמונה הכללית – שלא דמה כלל למיתארם של המרכזים הכנעניים. להיפך, ערים אלו משקפות תפיסה אדריכלית חדשה, שהתפתחה ממסורות מקומיות, הרריות ברובן, של ראשית תקופת-הברזל. ההבדל בין ישראל ליהודה ניכר היטב בבניית הפאר. בנייני גזית וכותרות פרוטויוניות אופייניים לאתרים מרכזיים של ממלכת הצפון, ואילו ביהודה כמעט אין להם זכר. המעט הידוע מיהודה אינו, כפי הנראה, מלפני המאה הז' לפסה"נ.

הדעת נותנת, כי אוכלוסייתה של ממלכת ישראל היתה היטרוגנית, וכי היו בה יסודות "ישראליים" (כלומר, הרריים), "כנעניים" (קרי, עמקיים), פיניקיים (כלומר, חופיים) וארמיים (בספר הצפוני והמזרחי). אוכלוסיית ממלכת יהודה, לעומת זאת, היתה ברובה הומוגנית וכללה יסודות מקומיים מעורבים בנוודים מתיישבים מן החבלים הצחיחים שמסביבה. ייתכן, כי הבנייה המונומנטאלית בעמקי הצפון – כמו, למשל, במגידו וביזרעאל – שירתה, בין היתר, צורכי תעמולה ולגיטימאציה באזורים ה"לא-ישראליים" של הממלכה מצד שושלות השלטון שבאו מן ההר. שומרון של המאה הט' הגשימה, למעשה, את חלומה של שכם של המאה הי"ד לפסה"נ: להקים מדינה טריטוריאלית שתהיה מורכבת מחבלי הר ומעמקים כאחד. היציבות הרבה בדגם היישובי בעמק יזרעאל באלף השני ובאלף הראשון רומזת, ששליטי ההר לא זעזעו את המערכת ה"כנענית" הכפרית בעמקים.

למעבר מתקופת-הברזל II לתקופה הפרסית במערבו של עמק יזרעאל אופיינית המשכיות יחסית במספר האתרים ובמיקומם, ובוודאי אין להבחין באיזור זה במהפכה דימוגראפית: מ-60 אתרים על שטח בנוי כולל של כ-650 דונאם בתקופת-הברזל II ל-50 אתרים, בקירוב, על שטח כולל של כ-400 דונאם בתקופה הפרסית. מאתרי סקר אין להפיק די נתונים כדי לדון בדקויות, כמו, למשל, המערך היישובי של המאה הז' לפסה"נ. עם זאת אפשר להניח במידה רבה של סבירות, כי הרציפות היישובית בעמק אפיינה גם את התקופה האשורית. במגידו, בניגוד למצב בכפרים, התחולל בימי השלטון האשורי מהפך אדריכלי דראמאטי, המעיד, כפי הנראה, על שינויים דימוגראפיים של ממש. התפיסה האדריכלית החדשה של שכבה III במגידו ביטלה את הסדר הישן של עיר מינהל שכללה בעיקר מבני-ציבור (סדר שנמשך, למעשה, לאורך כל האלף השני וראשית האלף הראשון), והחליפה אותו בעיר מגורים צפופה, ובה איזור מינהלי אחד בלבד. תפיסה חדשה זו, כמו פרטים שונים בשיטות הבנייה, מרמזים על נוכחותה של אוכלוסייה חדשה, כנראה גולים שהביאום שליטי אשור.⁶⁸ דומה אפוא, שאמנם התחוללו שינויים דימוגראפיים גדולים במרכזים העירוניים של עילית השלטון ובלב ההררי ה"ישראלי" של ממלכת הצפון הכבושה, אך באוכלוסייה הכפרית, ה"כנענית" על-פי מסורתה, שמסביב לעמקים הצפוניים לא חלו זעזועים גדולים. האופי ההיטרוגני של האוכלוסייה והיציבות בכפרי העמקים היו אולי הסיבה, שישראל – שמעולם לא היתה מדינה לאומית-אתנית הומוגנית – היתה קלה יותר לעיכול לשליטי אשור מאשר המדינות הלאומיות ההומוגניות ביהודה ובעבר-הירדן. הללו היו קשות יותר לעיכול, ולפיכך נותרו מדינות-חסות.

אפשר לסכם אפוא ולומר, כי ישראל היתה גורם חריג למדי במפה הפוליטית של המרחב. היתה זו ישות תרבותית ודימוגראפית היטרוגנית, בחלקה "כנענית". יהודה היתה ההיפך המוחלט: יחידה טריטוריאלית מגובשת מבחינה אתנית ולאומית.

חלקים נוספים של המאמר:
ראשית המדינה בישראל וביהודה : הכרונולוגיה של ראשית המדינה בישראל וביהודה
ראשית המדינה בישראל וביהודה : צמיחת המדינה בישראל לעומת צמיחת המדינה ביהודה
ראשית המדינה בישראל וביהודה : מכנען לישראל (פריט זה)
ראשית המדינה בישראל וביהודה : הערות אחדות על עבר הירדן
ראשית המדינה בישראל וביהודה : סיכום

הערות שוליים:

52. ראה: א' זרטל, ההתנחלות הישראלית בהר מנשה, חיפה 1988.
53. ראה, למשל: Z. Gal. "An Early Iron Age Site Near Tel Menorah in the Beth-Shan Valley", Tel Aviv, VI (1979), pp. 138-145
54. ראה: I. Finkelstein. "The Territorial-Political System of Canaan in the Late Bronze Age", UF. XXVIII (1997), pp. 1-32
55. ראה: D. Ussishkin, "Levels VII and VI at Tel Lachish and the End of the Late Bronze Age in Canaan", in: J.N. Tubb (ed), Palestine in the Bronze and Iron Ages – Papers in Honour of Olga Tufnell, London 1985, pp. 213-230
56. ראה: I. Finkelstein, "The Philistine Countryside", IEJ, XLVI (1996), pp. 225-242
57. שם, שם.
58. ראה: נאמן (לעיל, הערה 37).
59. ראה, למשל: M. Noth, The History of Israel, London 1958, pp. 152-153
60. ראה: P. Beck, "The Cult Stabds from Taanach Aspects of the Iconographic Tradition of Early Iron Age Cult Objects in Palestine", in: I. Finkelstein and N. Na'aman (eds.) From Nomadism to Monarchy – Arcgaeikigucak and Historical Aspects of Early Israel, Jerusalem 1994, pp. 352-381
61. ראה: A. Mazar, "The 'Bull Site' – An Iron Age I Open Cult Place", BASOR, 247 (1982), pp. 27-42. את צלמית הפר יש לייחס, כפי הנראה, לתקופת-הברונזה התיכונה, אך ייתכן, שהשתמשו בה שימוש משני בתקופת-הברזל I. בדעתי לעסוק בעניין זה במקום אחר.
62. ראה: A. Alt, Essays on Old Testament – History and Religion, Oxford 1966, pp. 239-259
63. ראה: J.W. Crowfoot, K.M. Kenyon and E.L. Sukenik Samaria-Sebaste, I: The Buildings, London 1942, pp. 20-21
64. ראה: א' עופר, "הר-יהודה בתקופת המקרא", חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"ג, ב, עמ' 204.
65. ראה: M. Broshi, "The Expansion of Jerusalem in the Reigns of Hezekiah and Manasseh", IEJ, XXIV (1974), pp. 21-26
66. ראה: ג' ברקאי, "צפונה ומערבה של ירושלים בסוף תקופת הברזל", חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת תל-אביב, תשמ"ה, עמ' 492-488.
67. דומה, כי במגידו כל מרכז התל היה שומם הן בתקופת-הברונזה המאוחרת הן בתקופת-הברזל, עד ימי שכבה IV A, ובמידת-מה גם בזמנה, וכי הפעילות התרכזה בהיקף האתר.
68. ראה: J. Peersmann, "Asstruab Magiddu – The Town Planning of Stratum III" (בדפוס).