אחד¹ מרגעי השיא בגאולתם של ישראל הוא ללא ספק קריעת ים-סוף. ברגע מיוחד זה משתחררים בני ישראל סופית מעול השעבוד. יחד עם המצרים טבעה בים המועקה מפני האויב ועם ישראל הפך לעם חופשי לחלוטין.

במשך שנה שלמה, לפי חלק מדעות המפרשים, ראו ישראל את ידו הגדולה של ה' מכה במצרים. עשרה סוגים שונים של מכות נחתו על החזקה שבאומות והפכו אותה לאומה מדולדלת ועייפה. במו עיניהם חזו בני ישראל כיצד השולט האימתני הופך לכנוע וצייתן, כיצד 210 שנות שעבוד הופכות כמו בחלום לחירות, ועדיין לא אמרו שירה.

באה קריעת ים-סוף וגרמה לעם כולו לפרוץ בשירה אדירה "אשירה לה' כי גאה גאה" (שמות טו, א).

דומה, כי בקריאה מדוקדקת של סיפור קריעת הים נזכרים אנו במאורע דומה מן העבר, מאורע אשר כפי שנשתדל להראות דומה לא רק בתוכן הכללי שלו, אלא אף בפרטים רבים.

המאורע אשר אליו אנו מתייחסים התרחש אמנם שנים רבות קודם לכן, אך דומה כי הוא מרחף כצל מעל קריעת הים וכוונתי למבול, כפי שהוא מסופר בתורה. השלד הבסיסי של שני הסיפורים דומה להפליא. בשניהם רוצה ה' להעניש את הרשעים, והוא עושה זאת בעזרת המים. הרשעים טובעים במים ואילו החפים מפשע ניצלים מבינות לגלים. לאחר התשועה, מקפידים הניצולים להודות לה' על חסדו אשר עשה עמהם, אם על ידי קורבן ואם על ידי שירת הלל.

אם נחדור לעומק הסיפור, נגלה דמיון אף בפרטים ולא רק במסגרת. בעזרת המדרשים ואף הפרשנים ניתן למצוא נקודות מפתח השוות בשני הסיפורים.

בשני הסיפורים, המבול ויציאת מצרים, חוטאים האנשים חטאים שבין אדם למקום ואף בין אדם לחברו, ועל כך הם נענשים.

במבול: "ותשחת הארץ לפני הא-להים ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא)². רש"י על אתר מפרש, על פי המדרש, שחטאו בערווה ובעבודה זרה, שהן עבירות שבין אדם למקום ואף חטאו בגזל שהיא עברה שבין אדם לחבירו.

ובקריעת הים: גם כאן חטאו המצרים בשני סוגי עבירות אלו. בשעבדם את ישראל – עבירה שבין אדם לחברו "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך... וימררו את חייהם בעבודה קשה... ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות... אם בן הוא והמתן אותו ואם בת היא וחיה" (שמות א, יג-כב). וכן חטאו כלפי שמים: "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה'" (שמות ה, ב).

על פי המפרשים השונים, בשני המקרים מנסה ה' לגרום לחוטאים לחזור בתשובה, כשהעונש הוא הצעד האחרון אשר ננקט על ידי הקב"ה. אמנם, אין הוא עושה זאת בצורה ישירה, אך מפזר הוא מספיק רמזים על מנת שיכירו החוטאים בחטאם וישובו מדרכם הרעה.

כך בסיפור המבול, מצווה ה' על נח כי יבנה תיבה גדולה על מנת שיינצל, משימה בה עסקו נח ומשפחתו במשך מאה ועשרים שנה! וכל כך למה? "כדי שיראוהו אנשי המבול עוסק בה ק"כ שנה ושואלין אותו מה זאת לך והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם אולי ישובו". (רש"י, בראשית ו, יד).

גם בסיפור שיעבוד מצרים מוצאים אנו ניסיון דומה של הקב"ה, ניסיון להחזיר את המצרים בתשובה בטרם יענשו בצורה מוחלטת, אך ללא הועיל. כך, על פי מקצת המפרשים, מטרת המכות לא היתה להעניש את המצרים כי אם להחזירם בתשובה.

כי אמנם מכת בכורות לבדה היתה למשפט עונש מכל המכות אבל שאר המכות היו לאות ולמופת למען ישובו כי לא יחפוץ במות המת כי לא נעל בפניהם דרכי תשובה אמיתית... (ספורנו, שמות ד, כב)3

בחודרם עמוק לתוך נבכי נפשם של הניצולים, מזהים חז"ל בשני המקרים היסוסים והתלבטויות, אולי אף חוסר אמונה. הן נח והן בני ישראל נחשפו לביקורת זו של חז"ל, אשר הרגישו כי התנהגותם של הנושעים לוקה בחסר.

ויבא נח מפני מי המבול אמר ר' יוחנן נח מחוסר אמונה היה, אלולא שקע במים עד קרסוליו לא היה נכנס לתיבה. (שמעוני נח, ז)

ואף ביציאת מצרים מבחין הילקוט בבעיה דומה:

כדרב הונה: ישראל שבאותו הדור מקטני האמונה היו... מלמד שהמרו ישראל על הים ואמרו כשם שאנחנו עולים מצד זה המצרים עולים מצד אחר... (שמעוני בשלח, רלב).

וכן בצורה אחרת, אך עדיין עם אותה נימת ביקורת:

ר"י אומר: כשעמדו ישראל על הים ב אומר איני יורד וזה אומר איני יורד, מתוך שהיו עומדים ונוטלים עיצה קפץ נחשון בן עמינדב לגלי הים. (שם, רלד)

כאמור לעיל, בשני המקרים בוחר הקב"ה להעניש את הרשעים בצורה דומה, בטביעה במים. אולם לא רק הפרט הזה זהה במתן העונש, אלא אף כל התנאים המשניים אשר גרמו להבאת האסון על בני האדם.

בשני המקרים נעזר ה' ברוח על מנת להביא את העונש:

ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה שברוחות וכן אתה מוצא שלא נפרע המקום מדורו של מבול ומאנשי סדום אלא ברוח. (שם, רלב).

בשעת הבאת העונש שימשו היום והלילה בערבוביה, כמו פסקו חוקי בראשית לפעול. כביכול רומזת התורה, כי בעת שמעשי ידי נענשים בצורה חמורה כל כך, חוזר העולם כביכול לתוהו.

לאחר שפסק המבול וה' הריח את ריח הניחוח, הבטיח לנח כי "יום ולילה לא ישבותו" (בראשית ח, כב). על כך מפרש רש"י: "מכלל ששבתו כל ימי המבול, לא שמשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה" (על פי בר"ר, כה).

בצורה דומה מתארת התורה את המצב אשר נוצר בקריעת ים-סוף: "ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהיה הענן והחשך ויאר את הלילה...".

אך דומה כי רעיון זה של השוואה בין המבול לקריעת הים לא נתהווה בחלל ריק. נראה כי אפשר למצוא לו רמזים בתורה.

נדמה כי התורה בעצמה רוצה לערוך השוואה זו ולצורך כך משתמשת התורה במילות מפתח שוות כאשר מתארת היא את שני המקרים:

המבול	קריעת הים
"בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת אל התיבה"	"ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם" (שמות יב, נא)4
"ויבואו נח ואשתו... אל התיבה" (שם ז, ז)	"ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שם יב, כה).
"נבקעו כל מעינות תהום רבה" (שם ו, יא).	"ויבקעו המים" (שם יב, כא).
"תהום רבה" (שם) "ויסכרו מעינות תהום" (שם ח, ב).	"תהומות יכסיומו" (טו, ה). "קפאו תהומות בלב ים" (טו, ח).
"ויכוסו ההרים הגבוהים" (ז, יט).	"תהומות יכסיומו""נשפת ברוחך כסמו ים" (טו, י).
מכל אשר בחרבה מתו (ז, כב) חרבו המים מעל הארץ (ח, יג).	"וישם את הים לחרבה" (יב, כא).
"ויעבר אלוקים רוח על הארץ וישוכו המים" (ח, א).	"ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה" (יד, כא)
"ויזכר א-להים את נח ואת כל החיה" (ח, א).	"וישמע א-להים את נאקתם ויזכר את בריתו" (ב, כד).

נוכחים אנו לדעת, כי גם לתורה עצמה היתה כנראה מטרה להשוות בין סיפור המבול ובין סיפור קריעת ים-סוף⁵, באמצעות אמצעי ספרותי של מילות מפתח שוות.

דומה כי ההסבר להשוואה זו טמון בדברי הגמרא במסכת סוטה (יא, ע"א):

'הבה נתחכמה לו', להם מבעי ליה? אמר ר' חייא בר' חנינא: בואו נתחכם
למושיעם של ישראל. במה נדונם? נדונם באש? כתיב 'כי הנה באש יבוא...'
בחרב? כתיב 'ובחרבו כל בשר', אלא בואו נדונם במים שכבר נשבע הקב"ה
שאינו מביא מבול לעולם שנאמר 'כי מי נח זאת לי' והן אינם יודעים שעל כל
העולם אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא. אי נמי הוא אינו מביא אבל הם
באים ונופלים בתוכו. וכן הוא אומר 'ומצרים נסים לקראתו'.

הגמרא מתארת לנו דיון שעלה, כביכול, על שולחן הדיונים של המצרים. כיצד אפשר להתחכם לו לקב"ה, האם ניתן למצוא את הפירצה בחוקיות אשר קבע האל ולא להיענש? אחת לאחת עלו ההצעות כמו אש וחרב ונפסלו.

מה היתה טעותם של המצרים? הרי הם הבינו ואולי אף הכירו את כוחו של ה', הם ידעו שמעשה כזה לא יעבור ללא תגובה, הם פחדו מפני האל והתכוננו לקראתו. היכן, אם כן, הם נכשלו?

תפישת המצרים את כוחו של האל אופיינית היא לתפישה האלילית. כידוע, האמונה האלילית, "הפוליתאיזם", מאמינה בריבוי הכוחות השולטים בטבע. לכל כוח או לכל אל תחום מוגדר וברור, פחות או יותר, אשר עליו הוא אחראי. כל אל בתחום שלטונו הוא האחראי על השכר והעונש.

בעזרת עשר מכות מצרים ניסה ה' "לחנך" את המצרים ואת פרעה מלכם, להוכיח להם כי כלפי הקב"ה אין הדבר כן אלא "אשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים". זאת אומרת, כי העולם כולו הוא בתחום שליטתו של ה', אין חלוקת תפקידים ולכן אין דבר אשר הוא מחוץ לתחום אחריותו של ה'. אפשר להוכיח ולהראות כי כל מכה ומכה מכוונת היתה כנגד תחום או כח אחר בטבע, והמטרה, כאמור, להראות שישנו כח אחד מעל כולם.

דומה כי עד כאן אכן קלטו המצרים מסר זה. הם הבינו כי ה' יכול להעניש בחרב, באש ובמים, למרות שמדובר בתחומים סותרים לחלוטין (אש ומים). זו היתה התקדמות עצומה ביחס לתפיסה האלילית המוכרת לנו עד כה.

אולם עדיין תפיסתם לוקה בחסר. למרות שהבינו כי בכוחו של ה' לשלוט אף בשאר הכוחות אשר בטבע, הם עדיין תפסו את כוחו כמוגבל. מאחר שכבר נשבע כי לא יעניש שוב את העולם במים, דומה הדבר כי הוא כבר השתמש בכל התחמושת מן הסוג הזה, ולכן אם ירצו יוכלו להערים עליו ולהשתמש דווקא בסוג התחמושת אשר כבר נגמרה לו. בנקודה הזו ה' הוא כן מוגבל. הוא כאילו כבל את עצמו בשבועה אשר נשבע ואותה אין הוא יכול להפר. גם בכוחו של האל השולט נתגלתה הפירצה, אשר דרכה יכול לעבור אדם בשר ודם ולהכניע את האל⁶.

באה התורה, ובעקבותיה חז"ל, ומלמדים את המצרים ואת העולם כולו פרק באמונה. זהו שיעור בהערכת כוחו של האל. האל אינו מוגבל בכל צורה או דרך. לא רק שהוא בעל הכוחות כולם אלא אף "נהירין לו שבילי השכר והעונש כשבילי רקיע...", כל הדרכים האפשריות פרושות לפניו.

למרות שקבע ה' לעצמו חוקי ענישה ובראשם "במידה שאדם מודד בה מודדים לו" (סוטה ח, ע"ב) או בניסוח היותר מוכר "שכל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה" (סנהדרין צ, ע"א) אין הקב"ה מוגבל כלל ועיקר. עדיין יכול הוא למצוא את הדרך להעניש את החייבים באותה מידה ועם זאת לא להפר את שבועתו.

למרות שנשבע ה' כי לא יביא מבול לעולם העניש את המצרים במבול וזאת מבלי להפר את שבועתו.

הערות שוליים:

1. היסודות למאמר זה הונחו במאמר אשר כתבתי בעלון שבות מס' 148 "השואה בין דור המבול ואנשי סדום ע"פ המקרא והמדרשים". במיוחד השווה בין המסקנה אשר ניתנת שם ובין המסקנה אשר מוצעת כאן.
2. יש להעיר כי אכן מבנה הפסוק מעיד על חלוקה זו:
   1. "ותשחת הארץ לפני הא-להים" – בין אדם למקום;
   2. ותמצלא הארץ חמס" – בין אדם לחברו.
3. ועיין גם ספורנו ז, ג, אשר מפרש את הפסוק "ואני אקשה את לב פרעה" כניסיון להחזיר את פרעה בתשובה.
4. ועיין רש"י דברים לב, מח: "בעצם היום הזה" אשר הרגיש בהשוואה זו ואכן עורך הוא השוואה בין המבול, יציאת מצרים ומיתת משה.
5. ניתן אף להצביע על השוואות נוספות אם כי הן אינן ישירות כגון: "בארץ שנער זו בבל ששם ננערו מתי דור המבול..." (ב"ר נח, לז) לעומת "וינער ה' את מצרים בתוך הים" (שמות י"ד, כז). וכן "אמר ר' יוחנן למה נקרא שמה מצולה שכל מתי המבול נצטללו לשם" לעומת "צללו כעופרת במים אדירים".
6. רמז לתפיסה זו ניתן אולי למצוא בעלילת גילגמש המפורסמת אך מתארת כיצד הצליח אתנפשתם להערים על האל אגלל ולהנצל מן המבול אשר הביא על העולם. זו עדות לתפיסה כי בכוחו של האדם למצוא את הדרך ולהערים על האל (עיין קאסוטו "מנח עד אברהם" עמ' 1-6 [בהקדמה]).

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok