|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > דודעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > נשים במקרא |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
נאום אביגיל הוא מלאכת מחשבת ריטורית1, מרקם של אסתטיקה ותבונה. אביגיל מתאמצת למנוע את דוד מלפגוע בבני ביתה. לשם כך היא מגייסת תובנה פסיכולוגית עמוקה של נפש האדם עם וירטואוזיות מילולית. יש בדבריה זיקות אל הנאמר בפרק כ"ה ורמיזות אל מחזור הסיפורים הצמוד אליו (פרקים כ"ד-כ"ו), ואל המרחב המקראי כולו. הרעיונות מובנים האחד במשנהו בתיחכום, שהוא לעתים נרמז ודו-משמעי. השפה נשגבה והיא נעה בין שירה לפרוזה שקולה. אביגיל עושה שימוש בפתגמים חכמתיים2 ואמצעים אמנותיים כגון: הדימוי, האליטרציה והתקבולת. יופיו ומליצתו של הטכסט יוצרים רושם של שלמות, שיש בה כדי להביא את המעיין בו לדרוש את מה שאין בו, ולאנוס על הטכסט שלמות אמנותית מוחלטת שאינה בנמצא3. אנו נבקש לעמוד על טיבו, מבנהו ואמצעיו האמנותיים של הנאום, באמצעות ניתוח ספרותי הסומך על שיטת "הקריאה ההדוקה"4. נבחן את זיקותיו הענייניות והלשוניות לפרק כ"ה ולמרחב העריכתי שבו הוא נתון; נבקש ללמוד על המסר שלו, במה כוחו גדול ומה הוא סוד אישיותה ומניעיה של אביגיל.
אביגיל נוקטת לשון נימוסין רווחת, אך מפליגה בשימושיה בה: "בי... אדוני"7, "תדבר נא"8. היא פונה לדוד בגוף שלישי – "ישים", ויוצרת על ידי כך ריחוק שבנימוס9. היא מכנה עצמה בכינוי של עליבות – "אמתך", אך את דוד היא מכנה "אדוני", פנייה שהיא חוזרת עליה שלוש-עשרה פעמים במהלך נאומה10. כינויי הכניעה הם רק אמצעי ריטורי, שכן אביגיל מצטיירת כאישה חזקה ועצמאית11. השימוש במילה "עון"12 מלמדת שסירובו של נבל לבקשת דוד, הוא בעיניה מעשה של חטא ופשע. בנטילת העוון על עצמה, מנסה אביגיל להעביר את כעסו של דוד על נבל אליה, ובכך לפתוח זירת עימות חדשה, ממנה היא מקווה לצאת כשידה על העליונה.
אביגיל מנסה להרגיע את רוחו הנסערת של דוד. ראש לכל היא אומרת שאל לו לדוד להתייחס לאדם שלילי כנבל. היא מכנה את בעלה בכינויים קשים, המאפיינים אותו כרשע גמור לפי כל אמות מידה מקראיות: "איש הבליעל"13, "נבל" ו"עושה נבלה". היגדים אלה שלה מוצאים הד לחיזוקם בהצגת הדברים, שם קובע המספר בדרך האיפיון הישיר, כי האיש: "קשה ורע מעללים" (ג). גם הנער המגיד לאביגיל, כי כלתה הרעה אל ביתה וכי תמהר להושיע, מכנה את אדוניו "בן בליעל"14 (יז). אחדות נקודות התצפית של המספר עם אלו של הדמויות, מחזקת את האיפיון השלילי של נבל15. הכינוי הרומז "הזה", מוסיף גם הוא מידה של זלזול. אביגיל מרבה בכינויים קשים המכוונים לבעלה. לבד מ"איש הבליעל" היא דורשת את שמו לגנאי: "נבל שמו ונבלה עמו". שם העצם "נבלה" מורה על מעשי תועבה חמורים16. הגינוי נשנה בפיה בדרך מליצית ופתגמית17. היא עושה שימוש באליטרציה: "נבל" "בן בליעל"18, לשון נופל על לשון: "נבל", "נבלה" ובתקבולת משלימה: "כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו". הגינוי אינו מתייחס לתקרית הספציפית שבין דוד לנבל, אלא לאישיותו של נבל: "כשמו כן הוא". בחלקו השני של הפסוק מסבירה אביגיל את מהות העוון, אותו הזכירה בראשית דבריה (כד): "ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדוני אשר שלחת". משפט זה מאשש את הטענה, לפיה היא האשמה בתקרית19. אולם, דווקא נסיונה להפליל את עצמה יש בו כדי להפחית מחומרת חטאה, שהרי בפועל היא לא היתה צד בסכסוך ולדוד לא היו תפיעות כלפיה. דברים אלה מטרתם לפייס את דוד ולקבל את המנחה המוגשת על-ידה. וו הניגוד במילה "ואני". מדגישה את בידולה מבעלה, הרגשה המוצאת את ביטויה גם בכינויין של הנפשות הפועלות: דוד מכונה בפינה: "אדוני", בעוד בעלה, נבל, כינה אותו: "עבד מתפרץ" (י). נערי דוד נקראים בפיה: "נערי אדוני"20 (כה). ואילו בפיו של נבל הם מכונים "עבדים" ו"אנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה" (יא). מדוע מדגישה אביגיל את גנותו של בעלה? יש הרואים בדבריה ביטוי של זולות, של אשה בוגדנית, שכל מטרתה להינשא לדוד21, דומה, כי הנוקטים בדרך ביאור זו שוכחים את הסיבה שבגללה נשאה אביגיל את דבריה ומתעלמים מהקשרם הטקסטואלי. אביגיל נלחמת על חייה ועל חיי בני ביתה. היא נזעקת רק אחרי שהנער מזרז אותה לצאת לפעולה: "דעי וראי מה תעשי כי כלתה הרעה אל אדנינו ועל כל ביתו..." (י"ז). קשה להעלות על הדעת כי ברגע מכריע זה, כשחייה נתונים בכף, היא תנהג כאשת עגבים. הדעת נותנת, כי דבריה הבוטים מחד והחנופה שהיא מעטירה על דוד מאידך, נועדו לתת לדוד את התחושה שהוא צודק בכעסו. הצדקתו של דוד על-ידי הדגשת אשמתו של נבל, מעידה על תובנה פסיכולוגית דקה ומעמיקה, שכן, למרבה האירוניה, על-מנת לפרוק את דוד מזעמו ולמנעו מצעדו הנמהר. עליה להצדיק כעס זה ולאחר מכן לפייסו ולהרגיעו.
שלושת המשפטים הבאים פותחים כולם בתיבת "ועתה", מילה המעידה על מפנה ומעבר22 כו1: "ועתה אדוני חי ה' וחי נפשך אשר מנעך ה' מבוא בדמים והושע ידך לך". אביגיל פותחת בלשון שבועה: "חי ה' וחי נפשך". שבועה זו נמשכת אל משפט הזיקה שבעקבותיה: "אשר מנעך ה' מבוא בדמים"23. היא מטעימה כי הנקמה בנבל תיזקף לחובתו של דוד כמעשה רצח ועשיית דין לעצמו. רעיון זה הוא תימה מרכזית בדבריה, והוא יבוא על ביטויו המלא בחלקו השני של הנאום (להלן כח2 - לא). חיזוק נוסף לפרשנותו התחבירית של הפסוק נמצא במקבילתו. במענה דוד לאביגיל, החוזר על אותן מילים ממש: "וברוכה את אשר כלתני היום הזה מבוא בדמי והשע ידי לי. ואולם חי ה' אלהי ישראל אשר מנעני מהרע אתך...". השבועה באה להדגיש, כי דבריה אמת, כאמת הגלומה בחיי זה שבשמו נשבעה24. זאת ועוד: שבועה זו עשויה להורות על הכרת תודה ושבח לה'25, על שמנע את דוד משפיכות דמים. במגמתיות ברורה היא נוקטת לשון עבר: "אשר מנעך", כאילו כבר מנוי וגמור מעם דוד שלא לפגוע בנבל. במאמצי השכנוע שלה בעימות המשולש: דוד – נבל – אביגיל, היא מזכירה את ה' כגורם חשוב ומרכזי.
אביגיל נוקטת לשון מליצית, כזו של הנבואה הקלאסית26, והיא מקללת את נבל27 ואת אויבי דוד כאחד. הקדמונים האמינו בכוחה של המילה הנהגית ובכוחה של הקללה להתגשם מכוח עצמה28. אביגיל כורכת את אובדנו של נבל עם כליונם של כל אויבי דוד29. בדבריה אלה יש משום החמרה בהתייחסותה לבעלה30. היא לא רק מגנה אותו, אלא גם מקללת אותו. אין בכוונתנו לטעון שאביגיל היא אשה אוהבת דוגמת "אשת חיל"31, רק לציין שהיא מגייסת את כל מאמציה להצלת עצמה וביתה32. באמירתה המוצהרת היא מנסה להניא את דוד מלשפוך דם; באמירה המוצנעת והאמיתית היא מתאמצת להציל את עצמה ואת בני ביתה. המשפט האחרון כו2 מצטרף אל קודמו כו1 וביחד הם מהווים את רעיונות היסוד של נאומה33: א. אל לא לדוד ליטול את החוק לידיו. ב. כל אויביו של דוד ובכללם נבל, עתידים לקבל את עונשם מהאל.
תיבת "ברכה" היא מילה מנחה39 בסיפור שבפרק כ"ה. הגשת הברכה על-ידי אביגיל עומדת במגמה אחת עם ברכתו של דוד לנבל, כפי שמעיד נערו של נבל: "הנה שלח דוד לברך את אדוננו ויעט בהם" (יד). באמצעות דו-המשמעות של הפועל "ברך" מודגש ההבדל בין הבעל לאשתו. נבל דחה את ברכתו של דוד וקלקל את השורה, לעומתו, אביגיל מגישה לדוד "ברכה" ומקווה לתקן את המעוות. שלושת המשפטים שדנו בהם, הפותחים כולם במילה "ועתה", קשורים בצורה ובתימה.
משפט זה חותם את חלקו הראשון של הנאום, המצטיין בריבוי של פניות אישיות, בכולן מכנה אביגיל את עצמה אמתך/שפחתך. בהנחה שרוחו מפוייסת היא מבקשת את סליחתו – "שא נא לפשע אמתך". פסוק כז מהווה סיומו של תהליך, שראשיתו – הפללתה העצמית של אביגיל, המשכו – ריצויו של דוד, וסופו – זיכוי עצמה. לפי זאת יוצר פסוקנו אנקלוזיו רעיוני מהופך עם הפסוק הראשון:
* בחלקו השני של הנאום נעלם הפן האישי. אביגיל אינה מדברת בה או בנבל. מתעמתים רק דוד וה'. אביגיל מבטאת את האני המאמין הפוליטי שלה. היא רומזת על היחסים העכורים שבין שאול לדוד ולייעוד האלוהי שנכון לדוד. בשל עדינותו של הנושא הנדון, היא משתמשת לעיתים בלשון מעורפלת ודו-משמעות. החלק הזה הוא חלק אינטגראלי מהנאום, משלים יפה את חלקו הראשון, ומשתלב בהקשר הצורני-רעיוני של הפרק כולו40. כל הפסוקים שבחלק השני, להוציא את המשפט הפותח, מתחילים ב-ו החיבור, ואחוזים יפה האחד בשני בקשר נסיבתי.
באמצעות הנחות אלה מפתחת אביגיל את הרעיון, שהחלה בו בחלקו הראשון של נאומה (כו). לפיו אל לו לדוד להיכשל בשפיכות דמים. אמנם, במלחמותיו נשפך דם, אך חש הצדקה למלחמותיו מאחר שהן "מלחמות ה'". אך מעשים המוצדקים ומותרים בשדה הקרב אסורים בחיים האזרחיים.
דברי אביגיל הופכים נמלצים יותר, היא עושה שימוש בתקבולות, בפתגם חכמתי ובמטאפורה:
תחת השגחתו של ה' – "את ה' אלהיך", שרוי דוד בביטחון, בדומה לתכולתו המוגנת של צרור. דוד יישאר בארץ החיים49, מוגן ובטוח, כמו בצרור שבו ספונים ונצורים האנשים החיים. לא כן אויבי דוד, המשולים אנטיתיטית כמי שנתונים בכף הקלע, חסרי ביטחון, אובדים ועומדים בכל רגע להיות מוטלים ממנה והלאה. האסוציאציה שמעורר ציור אובדנם של האויבים בכף הקלע לסיפור דוד וגלית – הוא רמז ברור לגורלם המר של אויביו האחרים.
דברי הסיום של אביגיל יוצרים אנקלוזיו: סיימה במה שפתחה56. הנגיעה האישית שלה ארוגה בנאום כולו. בפתיחה היא נוקטת בכינויי הגוף: "אני", "בי" ומכנה עצמה בכפל לשון של עליבות: "אמתך". בדרך זו היא מבקשת למקד את תשומת ליבו של דוד בה. בהמשך, לאחר שחילתה פניו בברכת (כז), מגיעה עת הסליחה: "שא נא לפשע אמתך" (כח), ובסיום היא מבקשת: "וזכרת את אמתך". הציונים האישיים משרתים את מגמת הנאום ובה בשעה מעירים גם על תהליך שהיא עוברת: מחרדה להעזה, ולבסוף – לתחושת ביטחון. מההווה אל העתיד: "וזכרת את אמתך". חלקו השני של הפסוק הוא משפט תנאי57: "והיטב ה' לאדני". היגד זה מהווה חזרה מקוצרת על מה שכבר הטעימה חזור והדגש (כח2, לא2), לאמור, שדוד ימלוך בעזרתו של האל, אלא שהפעם היא כורכת בזה את עצמה ומבקשת "שא נא". למה היא מכוונת בדבריה אלה? יש הרואים בבקשתה אופורטוניזם ומניפולטיביות, כמי שסומכת על יופיה, צופה לתמורות פוליטיות שבעקבותיהן יעלה דוד למלוכה, ומבטיחה לעצמה מפלט אישי58. אלה התולים בדבריה כוונות אינטימיות, מוציאים את הדברים מהקשרם, לוקים בפרשנות יתר ומושפעים מהסיום הרומנטי של הסיפור (לט-מב). אביגיל נתונה במצב קשה, חרבו של דוד תלויה מעל ראשה. אין להעלות על הדעת, כי שעה שהיא נלחמת על חיי בני ביתה, ובעוד עתידה הקרוב והמיידי אינו בטוח, היא תעסוק בתכנון עתידה הרחוק. הדברים מתבארים רק מתוך הקשרם. על כן יש לראות בבקשתה: "וזכרת את אמתך" היגד כללי ולא מוגדר שאינו מרמז לשכר או גמול59, רוצה לומר, שיזכרנה לטובה כמי שמנעה אותו משפיכות דמים60. אמירה כזו משקפת גם את ביטחונה שאכן התקוות הפוליטיות נבואיות בדבר מלכותו יתממשו. בקשתה של אביגיל מזכירה את דבריו של יוסף בבית האסורים, כשביקש את חסדו של שר המשקים, שזה עתה פתר את חלומו לטובה: "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסר והזכרני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה" (בראשית מ, יד). צירופן של המילים הזהות בהקשר לגדולה הצפויה בעתיד לשני האישים אינו מקרי. מעליבותו של יוסף נגזרת אנאלוגיה לאביגיל. בדומה ליוסף היא מאותתת על מצוקה ואומללות, שהם פרי האיום על חייה וחיי משפחתה – מחד, והחיים לצידו של איש המוגדר בפי כל "בן בליעל"61 – מאידך.
הנאום מורכב משני חלקים בעלי תימה מרכזית אחת ולשונה – הימנעות מוחלטת משפיכות דמים. חלק ראשון: פסוקים כד-כח1 – איסור שפיכות דמים ונקמה מן ההיבט האישי. בשני החלקים מילים וביטויים זהים: ח' ה' וחי נפשך (כו) – נפשך... נפש אדוני... נפש אויביך (כט); מבוא בדמים (כו) – ולשפוך דם (לא); יהיו כנבל איביך (כו) – ואת נפש איביך יקלענה (כט); איביך המבקשים אל אדוני רעה (כו) – ורעה לא תמציא בך מימיך (כח). בשני החלקים מופיעים אותם הרעיונות: נושא ההימנעות משפיכות דמים
המתאם הצורני של שני החלקים הוא חלקי מפני ששני החלקים אינם שוים באורכם, והתקבולת ביניהם אינה מושלמת ואינה סימטרית63. שלוש פעמים במהלך הנאום: בפתיחה, באמצע ובסיום, פונה אביגיל אל דוד בבקשה אישית, הנאמרת בלשון נימוסין כמעט זהה בכל שלוש הפעמים: פתיחה: "ותדבר נא אמתך... ושמע את דברי אמתך" (כד); אמצע: "שא נא לפשע אמתך" (כח); סיום: "וזכרת את אמתך" (לא). שלוש הפניות יוצרות, לכאורה, אפקט מבני מושלם, אולם חלוקתם בנאום אינה סימטרית. הפניות האישיות הן בעלות משמעות ריטורית-פסיכולוגית ונועדו לשכנע את דוד. בחנופה, בתחינה ובנטילת האשמה על עצמה, מכניסה אביגיל את עצמה לעין הסערה, כל זאת – כדי למקד את תשומת לבו של דוד בה. היא מסבכת עצמה בקונפליקט ואחר כך מתירה ומרחיקה עצמה ממנו. עד כדי תחושת ביטחון המביאה אותה לבקש: "וזכרת את אמתך". איזכורה האישי ארוג בעורמה ובחכמה, בניסיונה למנוע את דוד מהרג בני ביתה. במהלך נאומה מפנים החשש והזהירות את מקומם להיגדים ברורים וישירים. בעוד הטון כלפי עצמה הופך מינורי, באותה מידה גוברת העזתה כלפי דוד והיא מזהירה ואולי גם מאיימת: "ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב"... מוטיב החטא, בדרגות שונות של חומרה, עובר כציר מרכזי בנאום והוא מופיע בהיגדים, בחלקם ישירים ובחלקם מוסווים. אביגיל מאשימה את עצמה "בי העון" ובהמשך היא מבקשת: "שא נא לפשע אמתך". היא תולה פשעים בנבל: "נבלה עמו". היא משביעה את דוד שימנע עצמו "מבוא בדמים", מזכירה לו את עברו הנקי מחטא: "ורעה לא תמצא בך מימיך"64 ומתחננת לפניו שלא ירצח כדי שלא ייחשב לו הדבר: "לפוקה ולמכשול לב". תיבת, אדני" כלשון נימוסין, שזורה בכל פסוקי הנאום ומעניקה משנה חיזוק לאחדותם.
לנאום אביגיל זיקות תימטיות ולשוניות למעגל הסיפורי הקרוב אליו ביותר – פרק כ"ה, ולמעגלים המרוחקים יותר – פרקים כ"ד, כ"ו. בפרקים אלה נרדף דוד על-ידי שאול. מצב זה מונצח בנאום ברמיזה: "ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך". בפועל זה ממש מאשים דוד את שאול: "אחרי מי אתה רדף" (כ"ד, יד); וכן "למה זה אדוני רודף אחרי עבדו" (כ"ו, יח); או: "כאשר ירדף הקרא בהרים" (כ"ו, כ)65. דוד כאביגיל, נוקט בלשון "אדם" וטוען בפני שאול: "למה תשמע אל דברי אדם" (כ"ד, ט). אביגיל רומזת לייעודו של דוד להיות מלך ודוד מכנה את שאול במלוא הכבוד הראוי: "אדני המלך" (כ"ד, ח). גם כשהוא מוכיח את שאול הוא מכנה אותו "מלך ישראל" (כ"ד, יד; כ"ו, יז). נושא שפיכות הדמים הוא תימה מרכזית במחזור הסיפורים כ"ד, כ"ה, כ"ו. שאול שרוי במאמץ להרוג את דוד. דוד נמנע מלשפוך את דמו של שאול, ואילו עתה מתאמצת אביגיל למנוע את דוד מלרצוח את נבל.
כוחו של הנאום במידת ההשפעה הגדולה שהיתה לו על דוד והיא ניכרת בתגובתו של דוד, המאמץ לו את מילותיה של אביגיל66:
פרט לכך יש עוד הקבלות לשוניות בין הנאום לפרק.
צמד המלים "רע" ו"טוב" בצורותיהן השונות משמשות מילים מנחות בפרק ובבואתם משתקפת גם בנאום.68
הציטטות לעיל מורות על מגוון הוראותיו של הפועל "טוב", המלמד על: חכמה (ג); יום חג (ח); טוב לב (טו); גמול, שכר (כא); שמחה (לו); יעוד המלוכה (ל לא).
גם פועל זה מופיע במספר משמעויות: רשע (ג, לט); צרה ואסון (יז); כפיות טובה (כא); פגיעה, נזק (לז); חטא (לט, כח). ה"טוב" ו"הרע" על רב-משמעויותיהם ועל הניגוד המהותי שביניהם, מעבירים היטב את המסר של הפרק, לפיו אין להפר את האיזון שבין הטוב לרע. הגיבור מהלך על החבל הדק שבין עשיית הטוב והרע. הרישעה והחטא עלולים להרחיקו מהגמול הטוב. הסיפור הוא סיפורם של הטובים והרעים. כשהטובים יוצאים נשכרים, והרשעים – דמם בראשם. הנמנע מהרע, דוד – יצלח למלכות; והרשע קשה הלב – ימצא את מותו בידי שמים.
עם כל השבחים שהרעפנו על הריטוריקה של אביגיל יש להבין, כי דוד הנוצר את זעמו אינו עושה כן רק בשל חכמתה של אביגיל או בגין יופיה. אין די בדברים חכמים כדי לשנות טיבו ויצרו של אדם. דוד מתעשת בשל היותו אדם רציונאלי ואנושי. וכך מהווה הבלגתו השלמה לדמות שתוארה בפרקים כ"ד, כ"ו. מסקנה זו מקבלת חיזוקה מהאנאלוגיה לסיפור תמר הנאנסת על ידי אמנון אחיה (שמו"ב י"ג). תמר המנסה להניא את אמנון אחיה ממעשה האונס, שרויה במצב דומה לזה של אביגיל. שתיהן עומדות מול גבר שעלול באחת להרוס את חייהן. הוא בעל מעמד חברתי גבוה, ונכונה לו קריירה פוליטית, העלולה לקרוס בגין המעשה שיעשה. שתיהן מגייסות ריטוריקה מתוחכמת הדומה בתימה ובמבנה.
בניגוד לאמנון הנותן ליצרו לשלוט בו וגורם בכך לתגובות שרשרת הרות אסון, ידע דוד לכבוש את זעמו ולחזור בו. האנאלוגיה מאירה את דמותו של דוד מצד האיפוק, הריסון ויכולת ההבלגה כפרי של שיקול דעת.
הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
