|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען > המסע במדבר |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
מן המפורסמות היא שבטקסט המקראי שלנו לא סומנו סימני פיסוק, סימני שאלה או סימני קריאה, ועל הקורא הנבון לדעת להבחין היכן צריכים להופיע סימנים אלה. שונות ומגוונות הן צורות השאלה במקרא, וקידומות רבות להן. השאלה הראשונה המופיעה במקרא היא בבראשית ג', ט, בסיפור אכילת התפוח על-ידי אדם וחוה: "ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה". ברור, שאין כאן אמירה, צו או דיבור, אלא שאלה, איכה? היכן אתה? ומיד לאחר מכן מופיעה שאלה שניה, אבל בקידומת אחרת של שאלה, בהקדמת המלה "מי". "מי הגיד לך כי עירם אתה" (שם, שם יא). לפנינו הצגת שאלה ברורה, על-ידי הקדמת מלת השאלה "מי". בהמשכה של אותה פרשה אנו מוצאים שאלה נוספת, ברורה, וזאת על-ידי הקדמת המלה "למה" לשאלה עצמה. וכך אנו קוראים באותה פרשה (שם ד', ו): "ויאמר ה' אל קין למה חרה לך [?] ולמה נפלו פניך" [?] ובהמשכה של אותה פרשה עצמה, בפסוק אחד אנו כבר מוצאים שתי צורות שונות של שאלה: האחת הקדמת המלה אי [=איה] והשניה עם ה השאלה בלבד. וכך אנו קוראים בפסוק ט' שם: "ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך [?] ויאמר [קין] לא ידעתי. השומר אחי אנכי" [?] נוסיף ונזכיר את צורת השאלה הריטורית במקרא. שאלה, שעליה אין השואל מצפה לתשובה מאחר שלשאלה הנשאלת התשובה ברורה לשואל ואולי גם לנשאל. למשל: "היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו" [?] (ירמיה י"ג, כג). או במקרה שגם השואל וגם הנשאל לא ידעו ולא יכלו לדעת את התשובה מראש. למשל: אחי יוסף מתנצלים לפני יעקב אביהם על דרישת יוסף להביא את בנימין אליו, למצרים. והם שואלים: "הידוע נדע כי יאמר הורידו את אחיכם"[?] (בראשית מ"ג, ה). ניתן, כמובן, להרחיב יריעה זו של דרך הצגת השאלה במקרא עוד כהנה וכהנה, אלא שלא באו הדברים דלעיל אלא כדי להדגים, להבליט ולהדגיש שהצורה והאמצעי להצגת שאלה במקרא פנים רבות לה, ואנו לא ציינו אלא צורות מועטות בלבד*. לעומת זאת לא תמיד יכולים אנו, הקוראים, (ולא שומעים את נעימת השאלה בדיבור) להבחין אם אכן, יש בכתוב אמירה ודיבור רגיל, כדרך הדיבור בדו-שיח או שמא מסתתרת בכתוב שאלה, ולא אמירה על דרך החיוב. יש כמה מן הכתובים שיש בהם שאלה ופרשנים ידועים קראו אותם כאמירה על דרך החיוב, למשל: בשמות כ"ג, נאמר: "כי תראה חמור שונאך רובת תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו". רשי"י בפירושו מבהיר לנו שיש כאן שאלה ואומר "וחדלת מעזב לו, בתמיהה". כלומר, יש כאן סימן שאלה. ואילו בפירושו לפסוק זה ב"דעת מקרא" אומר הפרשן עמוס חכם "וחדלת מעזוב לו, לשון פקודה. הימנע מלעזוב אותו לבדו במצוקתו ובטרחתו לסדר את משאו... 'וחדלת' היא לשון פקודה", ועמוס חכם ממשיך "ויש מפרשים... וחדלת אינו לשון פקודה אלא לשון תמיהה. האם ראוי שתימע מלטעון ולפרוק עמו. (דעת מקרא, שמות, עמוד ס"ב). לשם הבהרת ההנחה הזאת, נציין כי בשלוש מן השאלות שציינו בפתיחת דברינו כאן נאמרות השאלות, כאשר מקדימה אותן המלה הרגילה והסתמית "ויאמר" שממנה לא ניתן להניח מראש כי שאלה יש כאן. בשאלתו של אלהים לאדם נאמר: "ויאמר לו איכה"? בשאלתו של ה' להבל נאמר: "ויאמר, לא ידעתי השומר אחי אנכי?" * נעבור, איפוא, לפסוק שברצוננו לדון בו. בהמשכו של הפרק, בפסוקים כא-כה יש דו-שיח בין משה ואהרן. משה הכועס והזועם בא בטענה לאחיו הגדול, בשאלה קשה שיש בה לא רק בקשת אינפורמציה, אלא משתמעת ממנה קובלנה קשה ומרה "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה"? אהרן מנסה לפייס אותו ואומר לו "אל יחר אף אדוני, אתה ידעת את העם כי ברע הוא, ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו; כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה". לפי המפרשים המקובלים, אהרן מתנצל בפני משה בטענה שמצבו של העם רע ולכן קרה מה שקרה. וכך מפרשים את הנאמר בפסוק "כי ברע הוא", כאמירה על דרך החיוב, שמצבו רע, שהוא נתון ברעה – וגם השבעים מתקנים וגורסים כאן כי פרוע הוא. נצטט רק כמה מן המפרשים, ראשונים ואחרונים, לפסוק זה. אונקלוס מתרגם: "לא יתקף רוגזא דרבוני, את ידעת ית עמא ארי בביש הוא", כלומר, אתה, משה, יודע, שהעם הזה מצבו ביש, רע. יונתן בן עוזיאל מתרגם ומפרש: "ואמר אהרן לא יתקף רוגזא דרבוני אנת ידעת ית עמא ארום בני צדיקא אינון, ברם יצרא בישא הוא דאטעינון". כלומר, המתרגם כאן מפרש ברע ביצר הרע שלהם. רש"י: כי ברע הוא – בדרך רע הם הולכין תמיד ובנסיונות לפני המקום. בפירוש בעלי התוספות נאמר: כי ברע הוא – ואילו לא עשה להם [אהרן את העגל] היו מעמידין להם מלך ויהיה מרה באחרונה. ובחיד"א בפירושו בנחל קדומים מפרש בשמו של רבינו אפרים ז"ל: ברע אותיות ערב כלומר הערב רב היה בפושעים. רמב"ן: אתה ידעת את העם כח ברע הוא – יאמר הם בדרך רעה. כי אמרו לי לעשות להם מורה דרך במקום אדוני עד שובו, אולי ישוב, ונתנו לי זהב ואשליכהו באש והנה יצא להם העגל הזה כי הם חשבו בו מחשבה רעה שישתחוו לו ויזבחו לו. ובעבור שלא רצה אהרן להאריך בסירחונן קיצר ואמר ויצא העגל הזה שיצא להם העניין הרע הזה אשר אדוני רואה". נשים לב עד כמה מרבה הרמב"ן בפירושו לפסוק זה להשתמש במלה רע, שכנראה התקשה בה. ספורנו: כי ברע הוא – "שכבר הן בענין רע, נצמדים לגלולי מצרים". ש. ל. גורדון: כי ברע הוא – כי בתוך רע הוא שקוע. כלומר, עד כמה הוא רגיל לעשות רעה. ונוסח השומרוני "כי פרוע הוא". מ. צ. סגל מפרש את האות ב' שבמלה ברע "ב' התכונה". והוא מוסיף בפירושו המתומצת שאני מרחיבו כאן: כמו באל שדי (שמות ו', ג) – בתכונת אל שדי; או כמו ותשב באיתן קשתו (בראשית מט, כד) – באיתן, ב' התכונה – כאיתן. וכאן הוא מפרש כי ברע הוא: "ב' התכונה – רע הוא". נ"ה טור-סיני מתקשה אף הוא במלים "ברע הוא" והוא כותב "אתה ידעת את העם כי ברע הוא – כדעת רבים, אולי גם כאן צ"ל כמו בפס' כח ובשומרוני 'כי פרע (ז"א: פרוע) הוא". גם כאן, כמו במקרים רבים אחרים מוצא מורי ורבי הפרופ' טור-סיני את הפתרון בשינוי הנוסח שלפנינו1. נביא לבסוף את אחרון הפירושים ב"דעת מקרא", ע"י עמוס חכם: כי ברע הוא, שעורו אתה ידעת כי ברע הוא העם וכיוצא בזה: וירא אלהים את האור כי טוב שפירושו וירא אלהים כי טוב הוא האור. ברע הוא משמעי. בתוך הרע הוא שרוי וכאילו הרע (שם מופשט) – מושל בו ומכוון את מעשיו. וזו תשובת אהרן למשה על טענתו כי הבאת עליו חטאה גדולה בפסוק הקודם. וכוונת אהרן לומר, לא ממני יצאה המחשבה לעשות את החטאה הזאת, אלא מן העם שרע הוא מטבעו, כידוע לך משה. (דעת מקרא, שמות, עמ' שב-שג). נוכחנו לדעת שכל המפרשים מפרשים את המלה "ברע" שבפסוקנו במובנה הפשוט רע, לא טוב, אלא אם כן הם משנים את הכתוב במלה פרוע – שגם היא במובנה הרגיל אינה רחוקה מן המובן של המלה רע. האמנם צדקו כולם בפירושם? * אם נקבל את פירושם ש"ברע" פירושו במצב רע, במצב פרוע, מתעוררת שאלה גדולה להבנת הסיפור כולו. במה מצטדק אהרן לפני משה בהתאם לפירוש זה? אם נפשט את הנאמר נמצא כי אהרן מצטדק לפני משה בכך שמצבו של העם הוא רע, גרוע, פרוע, ולכן הוא, אהרן, מבקש מהם להביא אליו את התכשיטים של נשיהם (ונשים כידוע, ממהרות להיפרד מהתכשיטים שלהן...), והם ממהרים להביא אליו את נזמי הזהב שלהם של נשיהם ובנותיהם והוא זורק את הכל לאש "ויצא העגל הזה". נשאלת, איפוא, השאלה הפשוטה – כיצד קורה הדבר שעם שמצבו רע, פרוע וכו', ממהר להתנדב ולהביא את תכשיטי משפחתו כתרומה לעגל הזהב? האם עם שמצבו רע מכל הבחינות, נוהג כך? עם שמתנדב כל כך מהר, עם שהנשים שלו ממהרות לתרום את תכשיטיהן הרי הוא עם טוב, עם נפלא, עם נדיב, או שמא לא הובנה המלה "ברע" כהלכה. מעניינת במיוחד ההקבלה בסיפור מעשה המשכן. גם שם מביא האם את נזמי הזהב כתרומה, נוסף לכל התרומות, אבל שם נאמר על העם "וכל נדיב לב", ובמקרה זה העם איננו רע כל כך... ואילו כאן נאמר על העם התורם כי ברע הוא... הייתכן? הקושי כולו מצוי במלה ברע. ולכן כה רבו הפירושים עליה: במצב רע, רע, ב' התכונה, פרוע וכו'. הפתרון מצוי לדעתי בשורש ﺒﺮﻉ בלשון הערבית, המקביל לשורש ב'ר'ע' בעברית. ﺘﺒﺮﱠﻉ (תברע), שהוא הבניין החמישי בפועל זה, פירושו חרם מתוך נדיבות לב. בבניין הראשון, ﺒﺮﻉ [=ברע] פירושו להצטיין בתכונות תרומיות או בידע. וה- ﺒﺍﺮﻉ [בארע] הוא האדם המצטיין בתכונות אלה וה- ﺘﺒﺮﻋﺍﺖ [=תברועת] הן התרומות ממש. תרומות לצדקה או למטרה אחרת כלשהי. לאורו של פירוש זה ננסה לסכם ולהבין את הפרשה כולה אך לפני כן נציג את סימן השאלה הקטן אחרי דבריו של אהרן: אתה ידעת את העם כי ברע הוא? משה פונה אל אהרן בשאלה הזועמת: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה"? ואהרן, כדרך המקרא והדו-שיח בין אנשים רגילים [בהתאם לכלל הגדול "דיברה תורה בלשון בני-אדם"] עונה בשאלה על שאלתו** והשאלה היא ריטורית: "אתה ידעת את העם כי ברע הוא"? אתה ידעת שהעם הזה נדיב הוא? אני, אהרן, סבור הייתי שאם אבקש מהם להתפרק מנזמי הזהב שלהם, של בנותיו ונשיו של העם הזה, הוא לא יעשה זאת, כי קשה לאדם להיפרד ממונו ולנשים קשה להיפרד מתכשיטיהן. סבור הייתי שבכך אני דוחה לזמן-מה את דרישתו לעשיית עגל זהב, אבל להפתעתי לא ידעתי שהם עם נדיב לב והם מיהרו והביאו אלי את תכשיטי הזהב. על תכסיס זה עומד גם רש"י: "באזני נשיכם – אמר אהרן בלבו הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר ובתוך כך יבוא משה, והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן".וייתכן שגם חז"ל פירשו את המלה ברע, מלשון התנדבות, ולכך התכוונו כשאמרו: נתבעים לעגל ונותנים נתבעים למשכן ונותנים. אם נציג את סימן השאלה במקומו נקבל דו-שיח מובן ואנושי: - ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני (נסיון להרגיע את כעסו של משה – וברמז כאומר: אל תכעס אתה לא יודע הכל). והוא שואל את משה: "אתה ידעת את העם כי ברע [=נדיב, תורם] הוא?... ואומר להם למי זהב? [הם] התפרקו [מהזהב שלהם ונידבו ותרמו אותו] ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. ותגובתו של משה, אף היא כדרך דו-שיח בין אנשים רגילים – אתה, אהרן, טוען שהעם הוא ברע, נדיב, ואני, משה, "רואה את העם כי פרע הוא...". לאור פירושה של המלה ברע, והצגת סימן שאלה במקום, כל הפרשה מובנת יותר ובאה על מקומה בשלום. * כתוספת וכ"תשר" לפירוש זה נוכל לבאר את הפסוק הקשה בתהלים י', ו: "אמר בלבו [הרשע] כל אמוט לדור ודור אשר לא ברע". מבנה המשפט "בל אמוט חדור ודור אשר לא ברע" אינו מובן. גם כאן התקשו כל המפרשים ורובם או משנים את סדר המלים בפסוק, או מפרשים שהרשע אומר בלבו לא אמוט לדור ודור ולא אראה ברע כל ימי חיי, קשה לומר שזהו פשוטו של מקרא. כשאנו קוראים בפסוק ו' ובהמשכו, ניווכח שהמזמור מונה את חטאיו הרבים של הרשע; אם נקבל את הפירוש שהמלה ברע, גם כאן, היא פועל, (לא תואר!) לתרום, להתנדב, לתת צדקה, נוכל להוסיף על יתר חטאיו של הרשע גם את חטא קפיצת היד שלו ואי ההתנדבות והתרומה שבו. אם רק נחלק את פסוק ו' אחרת יובנו פסוקים אלה וכך נקרא: אמר [הרשע] בלבו: בל אמוט לדור ודור: וכאן מתחיל מחבר המזמור למנות את חטאיו של הרשע ומייחס את המלה 'אשר' לכל חטא שלו:
לאורו של פירוש זה יובן גם המשכו של הפרק המדבר על העני, "עליך יעזב חלכה" ועל ה"יתום אתה היית עוזר" (פס' יד, שם). הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
