|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת ההתנחלות > שופטים |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
דומה אני: סיפור מלחמת דבורה הוא סיפור-מלחמה המושלם ביותר בין סיפורי ספר שופטים (לולא דמיסתפינא הייתי אומר – במקרא כולו) אם כסיפור מתח עלילתי ואם כסיפור אפי, שחוט-של-הומור עדין משוך עליו1. כדרך סוגיות מקראיות רבות – ספרותיות, הגותיות, הסטוריות ואחרות – נקלע סיפורנו לעיצומו של פולמוס שמתנצחים בו פרשנים וחוקר מקרא, היסטוריונים וארכיאולוגים – אלה ואלה כלי-אומנותם בידם – עט-סופרים ואת-חופרים – איש ואיש טעמו ונימוקיו עמו. אך יש, כי ברהטת הויכוחים מוסחת הדעת מעיקרו-של-ענין – מהסיפור כמו שהוא, ממהלך האירועים המסופרים בו והחוויות שהוא מעלה בלב הקורא. נ"ז שנים תמימות כמספר שני חיי בארץ, אני תושב עמק יזרעאל, העמק שהיה גיא-חזיון למאורע המתואר בסיפור הפרוזאי (ד') ובמקבילתו השירית (ה'). מאז, מדי יום ביומו, בוקר צהרים וערב, בהאריכי מעניתי בשדה ובעשותי בכל מלאכה במשק, ובצפותי בנוף העמק וההרים העוטרים אותו סביב-סביב, הריני פותח ספר התנ"ך והנה סיפור המלחמה של דבורה וברק בסיסרא ניצב לפני כמו חי, במלוא הבהירות וההתארעויות שבו. אכן, הדברים הבאים הם פרי חוויות אישיות, בלתי אמצעיות, למקרא הסיפור כנתינתו, על רקע נופו של העמק שמראהו היום כמראהו אז, כאשר שני העדים הנאמנים לצדי – ספר התנ"ך בידי וזירת-המערכה לנגד עיני.
סיפור מלחמת דבורה, שלא בסיפורי המלחמה האחרים שבספר שופטים, הוא למעשה חלק, נכון יותר – סיום והשלמה, למלחמות הכיבוש ולמעשה-ההתנחלות של שבטי הצפון, למרות הזמן המפריד ביניהם (לפי המקובל – כ-50 שנה). על רקע זה יובנו ויתבהרו הנסיבות התיכנוניות והתכסיסיות שקדמו למלחמה וכמהלך הקרב גופא. מאז חלוקת הארץ ע"י יהושע2 לא עלה בידי המתנחלים לממש את נחלותיהם בגבולות שקבע יהושע. חרף כל המאמצים נשארו השבטים יושבי ההר, בעוד שהעמקים ומישור החוף נשארו בידי התושבים הקודמים, בכוח רכב-הברזל שהיה להם3. תאור מדוייק של המערך ההתנחלותי של השבטים במרכז ובצפון, מוסרת תעודה היסטורית אותנטית, בשופטים א', כז-לה:
לפי זה מצטייר מערך ההתנחלות הישראלית כדלקמן: במרכז הארץ, בהר אפרים. מדרום לעמק יזרעאל, נוצר גוש רצוף של התנחלות ישראלית אשר כלל את מנשה ואפרים (בני יוסף) וחלק מיששכר (ראה להלן). ה"ארץ הנשארת" של גוש זה כללה את מישור החוף שבחסות דור ועמק יזרעאל בחסותן של תענך, מגידו ויבלעם. גם בצפון נוצר גוש דומה של התנחלות ישראלית אשר כלל את אשר (בצפון-מערב הגליל), את נפתלי (במזרח) ואת זבולון (בדרום הגליל). זבולון היה השבט היחידי שנחלתו גבלה עם העמק, בייחוד בשתי השלוחות הדרומיות של הרי הגליל – שריד, בקצה השלוחה המזרחית, ושיפולי השלוחה המערבית מול הכרמל – ואילו לעמק עצמו לא ירד בשל הערים הכנעניות נהלל וקטרון. נפתלי גבל עם העמק רק בנקודה שבה נפגשו גבולות השבטים זבולון ויששכר בסביבת הר תבור. עמק יזרעאל חצה בין שני גושי ההתנחלות הישראליים. מצבו של שבט יששכר היה שונה, ואפילו – משונה, מיתר השבטים. ברשימה שבשופטים א' אין הוא נזכר כלל. גם במפת החלוקה של יהושע4 אין נחלתו מוגדרת כל עיקר; שם מצויינים גבולות הנחלה בצפון ובמערב, ואילו במזרח ובדרום אין כל ציון לגבולות נחלת יששכר. מסתבר, שנחלת יששכר, שלפי מיקומה היתה במזרחו של עמק יזרעאל, למעשה, היתה חצויה לשלושה חלקים. מצפון – היא גבלה עם נפתלי ומשם היא השתרעה על פני שלוחותיו הדרומיות של הגליל (רמות יששכר בימינו) עד המורדות לעמק בית שאן שהיה מוחזק בידי הכנענים. בדרום השתרעה על שטחו המזרחי של הר אפרים. אדמות שני החלקים שמשני עברי העמק היו בעיקר שטחי מרעה. אדמותיהם דלות ובחלק הארי טרשים שאינם באים בחשבון לעיבוד חקלאי אינטנסיבי. עיקר פרנסתו של יששכר היה מגידול צאן ומשכר-עבודה כשכירי-יום שהיו משכירים עצמם לעבודה אצל השבטים השכנים. נחיתותו של שבט יששכר לעומת השבטים האחרים היתה לא רק במיגזר הכלכלי-התיישבותי, אלא גם במגזר הבטחוני והחברתי-לאומי. הוא חי תמיד בחסותם של השבטים השכנים. לידתו ב"שכר" ששכרה לאה את יעקב5. בברכת משה אין ליששכר ברכה משלו והוא "חוסה" בצלו של זבולון אחיו, בן אמו. בברכת יעקב מאופיין יששכר כ"חמר גרם רבץ בין המשפתים. וירא מנחה כי טוב ואת-הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד"6. ובברכת משה: "שמח זבולן בצאתך (לפרקמטיא, למלחמה) ויששכר באהליך"7 שבט יששכר היה ידוע כשבט בלתי לוחם. ב"כרוניקות המלחמות" (מלחמת גדעון ומלחמת דבורה, בסיפורנו) אין הוא נמנה עם הלוחמים, גם כאשר המלחמות אירעו בתחומי נחלתו. אמנם, יש להניח, שיששכר לא עמד מנגד ואנשיו אכן לקחו חלק במלחמות, אלא שהם "נטמעו" ביחידות-הקרב של השבטים האחרים... זוהי תמונת המצב של ההתנחלות הישראלית ערב פרוץ מלחמת דבורה. ברם, תמונה זו תהיה לוקה בחסר, אם לא ישתקף בה גם מצבו של הצד-שכנגד, בפרוס המלחמה, במהלכה ובתוצאותיה.
במלחמת מי מרום8 השתתפו צבאות מלכי כנען מכל מרחב הגליל, "מצפון בהר ובערבה נגב כנרות, ובשפלה ובנפות דור מים. הכנעני ממזרח ומים והאמרי והחתי והפרזי והיבוסי בהר, והחוי תחת חרמון בארץ המצפה". בראש הצבא הכנעני עמד יבין מלך חצור "ראש כל הממלכות האלה". על סופה של מלחמת מי מרום נאמר: "וישב יהושע בעת ההיא וילכד את חצור ואת מלכה הכה בחרב... ואת חצור שרף באש". אחר הדברים האלה, אין מוצאים שום איזכור על יבין ועל בנוי חצור מחדש. תחת זאת אנו מוצאים את נפתלי במרחב המזרחי של הגליל ובצדו במערב, את אשר ואת זבולון בדרום. מלבד הערים שלא הורישון השבטים, כמפורט בפרק א', נותרו עוד ערים שיהושע לא שרפן, אלה "העומדות על תלם". המערך הישובי של הכנעני בגליל היה כך: חצור שרופה ומלכה (יבין) מת; הגליל כולו בידי ישראל; בידי הכנענים נותרו רק הערים שהשבטים לא הורישו, כי רכב ברזל להם, וכל המישור של מערב הגליל, מקו ההרים עד הים, והלאה מזה – עד דור ובנותיה, ועמק יזרעאל כולו. השלטון הכנעני והמערך המלחמתי שלו הוא עתה אי-שם בארץ הנשארת, במערב, לשם מכוון חוד האסטרטגיה של מלחמת דבורה. נפנה עתה לסיפור מלחמת דבורה וברק על שתי גרסותיו – בפרוזה ובשיר.
נוסח המבוא קשה מבחינה תחבירים והוא טומן בחבו כמה קושיות אשר רק לרקע-המציאות פתרונים.
כמה דיו נשתפכה וכמה עטים נשתברו להבהרת טיבו ומקומו של הישוב המכונה בשם 'חרשת הגוים' המאוזכר רק כאן! רמז ראשון לאיתורה של חרשת הגוים נמצא בשם הכפר חרת'יה (מקומו של קיבוץ שער העמקים) ובתל שלידו, ששמו כשם הכפר. הרכיב הראשון של השם נגזר משורש ח.ר.ש. שעניינו חרישה, חורש אדמה, היינו, ישוב של עובדי אדמה שהתקיים במקום. מאחר שבחפירות שנערכו במקום לא נמצא אישור לקיומו של ישוב בתל חרת'ייה, הופנו החיפושים לתלים אחרים שבסביבה זו ועדיין הדברים בצריך עיון. פרופ' מזר גוזר 'חרשת' מלשון חורשה, חרש, כלומר: שטח מיוער, נטוע חרש. ומאחר שאת הרכיב האחר 'גוים' הוא מייחס לארץ הגליל כולו ('גליל הגוים') הריהו סובר שאין מדובר בישוב מסויים כי-אם באזור מיוער נרחב בהרי הגליל, המשמש בסיס לסיסרא ולחילו ולתשע מאות הרכב וגו'12. סברה זו דחיקה ביותר; שכן, אינה תואמת את המסורת המקראית של כיבוש הגליל ואת המסיבה המוחשית של תפיסת מרחבו של הגליל על ידי השבטים, בעוד שהשטח שלא הורישו הוא בעמק יזרעאל ובמישור החוף, שהכנעני מחזיק בו בכוח רכב הברזל וגו'. יתר על כן, מהבחינה הצבאית-העניינית אין להניח, שסיסרא ריכז את כל מכונת-המלחמה שלו על ההר כאשר ידוע שעיקר כושרו של רכב הברזל הוא במישור ובעמק ולא בהר. נראה איפוא, שחרשת הגוים, בין היא עיר ובין היא אזור, מקומה לא הרחק מהמעבר, הצר יחסית, ממישור החוף (עמק זבולון של ימינו) אל העמק והוא כעין שער לו (אכן, יאה השם לישוב השוכן סמוך לו – שער העמקים). לאזור זה נודעה חשיבות רבה מבחינה צבאית ואזרחית כאחד; שכן, כאן עוברת הדרך מן הצפון אל הדרום אשר בהמשכה היא מתמזגת עם הדרך ה"בין לאומית" ממצרים לדמשק והלאה, העוברת בנחל עירון ובעמק יזרעאל; כאן זורם נחל קישון המושך מים כל השנה, כמעט; ובשעת מלחמה ניתן מכאן לשלוט על שני העמקים, עמק יזרעאל מזה ועמק זבולון מזה. אכן, במקום הזה בחר סיסרא כבסיס לצבאו ומכאן זינק בהגיע אליו השמועה כי "עלה ברק אל הר תבור...".
כאן מתחיל סיפור-המלחמה ומיד אנו חשים עצמנו אפופים אוירה מיוחדת, שהיא אופיינית לסוג זה של ספרות, מעין מזיגה של סקרנות מתוחה עם אוירה של סודיות מוחלטת. תכונה דו-ממדית זו מבצבצת מבין השיטין. דוגמה לכך: פסוק ד מציג לפנינו את דבורה ודווקא באריכות, ואחרי הכל אין אנו יודעים דבר על מעמדה כיוזמת המלחמה. לא כן לגבי סיסרא, שכבר מההתחלה מידע לנו בכול: שהיה שר צבאו של יבין; שהוא יושב בחרשת הגוים ולרשותו תשע מאות רכב ברזל וכי לחץ את ישראל עשרים שנה. על דבורה אנו יודעים רק שהיא נביאה ושופטת, שהיא יושבת תחת תומר בהר אפרים ובני ישראל באים אליה למשפט. שום רמז, קל שבקלים, על עיסוקה בתיכנון הכנת המלחמה. גורם החשאיות שמור היטב. והנה, שלב התיכנון הסתיים ובא שלב הביצוע. מעתה העבודה צריכה להתנהל בצוות, וראש לכול – מציאת אדם אמין ומיומן שעליו יוטל גיוס הלוחמים ואימונם. דבורה מזמינה אליה את ברק בן אבינעם מקדש נפתלי ופורשת לפניו את תוכניתה האסטרטגית. פרטי השיחה ביניהם אין המספר מגלה, אך מסופה של השיחה ניתן ללמוד על הנושאים העיקריים שנדונו בה: גיוס בני שלושת השבטים שמצפון לעמק; קביעת מקום הריכוז של הלוחמים הישראליים; קביעת מקום הקרב.
בפסוקים ח, י יש כמה דברים מתמיהים: א. דרישתו הפסקנית מדבורה ללכת עמו; ב. כפילות הלשון בענין הליכת דבורה: 'ותלך עם ברק קדשה (ט); ותעל עמו דבורה' (י). מסתבר, שדרישת ברק לא מתוך הצטנעות באה גם לא מחשש לאי-הצלחה. נראה, כי הסיבה העיקרית קשורה בשבט יששכר. תוכנית הגיוס של דבורה כללה את שבטי נפתלי, זבולון וחלקו הצפוני של יששכר. לגבי נפתלי (שבטו של ברק) וזבולון לא התעורר שום ספק אצל ברק. חששו היה לגבי יששכר, שהיה ידוע כמי ש"המנוחה נעמה לו", פן לא ייענה לו. כאן נחוצה אישיות נערצת ומקובלת על הכול ובעיקר – איש השבט. הדברים התקבלו על דעתה של דבורה והיא הלכה עמו קדשה, מקום הריכוז והאימון של המגוייסים. המקום רחוק מעמק יזרעאל שבידי הכנעני ואין חשש מפני "עיניים זרות". הר תבור נקבע כמקום היערכות הצבא הישראלי לקראת הקרב. הר תבור נמצא בנקודת המיפגש של שלושת השבטים, מוקף משלושת רוחותיו התנחלות ישראלית, לשם העביר ברק את צבאו בחשאי מקדש נפתלי, ככל האפשר קרוב לשעת הזינוק. אל הר תבור עלתה עמו דבורה. לפני דבורה עמדה עכשיו שאלה, תכסיסית בעיקרה: כיצד "למשוך" את סיסרא ללב העמק, לשדה-המערכה?
מי הם ה"מגידים" לסיסרא את דבר עליית ברק לתבור, אשר עורר מיד את חשדו לסיבת עליה זו? מחשבה ראשונה: היה זה אחד הכנענים מיושבי העמק. אפס, מחשבה שניה מעלה ספק בהנחה זו. שכן, מלשון הכתוב עולה, שברק עלה לבדו לתבור ולא היה בעליה זו כדי להחשידו בכוונות עויינות. סביר להניח, שהמגיד, או המגידים, לא היו על הר תבור או בקרבתו, אלא הסתמכו על מראה עינים מרחוק או מפי השמועה – גם אז לא היתה עילה לחשדו של סיסרא, משום שההר וסביבתו ששימש למרעה העדרים ולעיבוד חקלאי, תמיד נמצאו שם אנשים. קרובה איפוא ההנחה, שאלה היו מאנשי סודה של דבורה, ש"גילו" לסיסרא את פשר העליה, כדי לקיים את הבטחת דבורה לברק "ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא... ואת-רכבו ואת-המונו" (ז). באיזה דרך הוביל סיסרא את צבאו מחרשת הגוים למקום הקרב, ומאין בא 'כל העם אשר אתו'? מסתבר, שסיסרא הנהיג את מחנה המלחמה שלו בדרך שלמרגלות הרי מנשה, בתואי כביש משמר העמק של ימינו, דרך יחידה שמבחינה גיאוגרפית וטופוגרפית היתה בטוחה מפגעי טבע (גשמים) ובטיחה ממעשי איבה, בגין ערי המבצר הכנעניות שלאורכה, שחלק מאוכלוסייתן גם השתתפו בפועל בצבא סיסרא. כאן אנו מגיעים לנקודת השיא, לרגע הדרמתי של הסיפור ולשעת ההכרעה של המלחמה.
סיפור המלחמה מגיע כאן לסיומו. תם אך לא נשלם. שכן, נותרו עוד שאלות שהמחבר, באקראי או במתכוון, התעלם מהן, אך הן מהוות חלק אינטגרלי של הסיפור ובלעדי פתרונן נמצא הסיפור כולו חסר:
פתרון משלם, או חלקי, לשאלות הללו אנו מוצאים בשירה הנלוית לסיפור, ואם לא תמיד הפתרון בפירוש אתמר – מכללא אתמר. ויש שפתרון שאלה אחת צופן בקרבו פתרון גם לשאלות האחרות.
מסתבר, שמלבד נפתלי וזבולון נטלו חלק במלחמה עוד ארבעה שבטים, הלוא הם: אפרים, בנימין, מנשה והחלק הדרומי של שבט יששכר, שבטה של דבורה, ובהנהגתה, בעוד שהחלק הצפוני של יששכר היה בפיקודו של ברק, תוך התמזגות עם לוחמי נפתלי וזבולון כחיל אחד. משמע, לאחר שדבורה קיימה את הבטחתה לברק לעזור לו בגיוס בני השבטים, בעיקר – בני יששכר, פעלה דבורה בגיוס בני-שבטה שבחלק האחר של נחלת יששכר ועסקה, יחד עם ראשי אפרים, בנימין ומנשה (מכיר), בגיוס כוח עורפי מאחורי קווי האויב. תפקידו של גיס זה היה להשתלט על הערים הכנעניות, מגידו, תענך ואחרות, שרוב אנשיהם גוייסו לצבא סיסרא (חלקם גם מתוך כוונות שוד וביזה) ובהינתן האות הם תקפו את סיסרא מן העורף. כך נמצא סיסרא עם רכבו ואנשיו בין שתי חזיתות. וזה לשון 'ויהם' שבסיפור. מחנה סיסרא התחיל בנסיגה (ניסה) בדרך שבה עבר קודם לכן, אלא שאנשי מנשה, אפרים ובנימין, ואנשי יששכר בהנהגת דבורה, מתקיפים מן הצד ואנשי בדק מזנבים אחריהם ומימינם נחל קישון. תבוסת סיסרא היתה מלאה. עמק יזרעאל כולו הוא עתה בידי ישראל. בעקבות מלחמת דבורה היו בודאי אירועים נוספים לשחרר גם את החלק המערבי של הגליל שבמישור (עמק זבולון של ימינו17). אשר נגס בצפון וזבולון בדרום, ונתקיימו דברי השיר בברכת יעקב: "מאשר שמנה לחמו וגו' וזבולן – לחוף ימים ישכן והוא לחוף אניות וירכתו על צידן"18.
לכאורה אין מותו של סיסרא מהאירועים החשובים ביותר בסיפור מלחמת דבורה. ברם, כפי שכבר נרמז ב"אקדמות" על תכונותיו הספרותיות של סיפורנו, כי 'משוך עליו חוט-של-הומור', יש ב'נספח' כדי להמחיש את תכונתו זו. דומה: הפטרה זו שכל-כולה מעין מהתלה רצופה לעג ולצון על שר הצבא המהולל הנוטש את המערכה בעיצומה ומוסר עצמו בידי אשה ממשפחת רועים כאחד הפחותים – נתקבלה ברצון והיתה "להיט" בפי הציבור עד כדי כך שמחבר 'שירת דבורה' מצאו ראוי להיכלל ב'שירת הנצחון', אף הוסיף עליו משלו, כרוח השירה הטובה עליו. סיפור יעל עורר מחלוקת פרשנית-היסטורית לגבי שבט הקינים, נדודיו בארץ וזיקתו למלחמת דבורה.
נראה לי, מתוך עיון בפסוקים האלה כפשטם, כי פסוק יא הוא משפט-חווי הבא להודיענו את דבר הימצאו של חבר הקיני שמוצאו בדרום הארץ, באזור זה; שכן שלום (ברית) יש לו עם יבין מאז שלט על כל הגליל. על יסוד הברית ההיא חפשי בית חבר הקיני לנדוד עם עדריו בכל השטח שבתחום שלטונו, כולל עמק יזרעאל שהוא חלק מהארץ הנשארת שהשבטים לא הורישו. אחד המאהלים של בני השבט היה בקרבת מקום הקרב ליד תענך19. סיסרא בדרך מנוסתו סר אל מקום משפחת הקיני מתוך בטחון שהישראלים לא יחפשוהו שם, שכן הקינים ידועים באי-התערבותם בסכסוכים שבין הכנענים לבין המתנחלים הישראלים. ואמנם כך היה. אלא שיעל העריכה, שכדאי ורצוי לגלות נאמנות כלפי השליטים החדשים "ותצא יעל לקראתו ותאמר לו: לך ואראך את-האיש אשר-אתה מבקש". על כן זכתה יעל לברכתו של המשורר:
הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
