|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען > יציאת מצרים |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
(שמות ו', ו-ח) 'תכנית הפעולה' של יציאת מצרים, מוכרת בפי העם כ'ארבע לשונות של גאולה'.1 אמנם מיקומה ותוכנה של תכנית זו, מעלה מספר שאלות. תחילת דבר ה' במשה הייתה בסנה, ושם כבר פירט הקב"ה את תכניותיו:
(שם ג', ז-ח). מעתה, כלל לא מובן החידוש שבדברי הקב"ה בחזרתו בפרק ו' על תכניותיו שנאמרו כבר לעם ולפרעה, ותרתי למה לי? זאת ועוד, נעקוב אחר התפתחות תכניתו של הקב"ה ממעמד הסנה והלאה. לאחר הפצרות רבות, משה מבשר לעם על פקידתם, מופיע בפני פרעה, ודורש ממנו להוציא את העם ממצרים לחוג במדבר. פרעה מסרב בתוקף, ואף מכביד את עולו על ישראל, עבדיו. משה ואהרן יוצאים מעם פרעה ונתקלים בטענות קשות מצד שוטרי בני ישראל: "ויאמרו אלהם ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו" (שם ה', כא). משה מקבל כנראה את טענתם, ומעביר הלאה: "וישב משה אל ה' ויאמר אדני למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שם, כב-כג). ועדיין טענתו של משה מהדהדת! מה הטעם למהלך זה? מה רצה הקב"ה להשיג באותו מהלך? תשובה לשאלה זו לא נמצא אף אם נמשיך לקרוא הלאה. בשום מקום לא נראה ששליחותו הראשונה של משה שינתה משהו לטובה. הדברים נראים, לכאורה, שהיא הייתה מיותרת ואף מזיקה!
יש מקום לבחון את יציאת מצרים מבחינה מחשבתית:
(שבת נג ע"ב) נמצאנו למדים, לדעת אביי, ששינוי מנהגו של עולם על ידי נס, אינו מצב אידאלי נס הוא דבר חריג, ורצון הקב"ה הוא שעולם כמנהגו ינהג. האדם הוא הפועל, כמובן בעזרתו של הקב"ה, אך התורה לא תסמוך בדבריה על הנסים.2 לכן יש מקום, לדעתנו, לתמוה על החריגה הבולטת ביציאת מצרים מקו מחשבה זה. בעוד שבכיבוש הארץ מילא עם ישראל תפקיד מרכזי (למרות שהכתוב מדגיש "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו" [תהילים מ"ד, ד]), במצרים העם פסיבי לחלוטין. ויש לעיין, אם מלכתחילה צריכה הייתה יצירת מצרים להתבצע כפי שאכן לבסוף אירע, או שמא התכנית המקורית השתנתה.
בפגישתו הראשונה של משה עם ה' הוא מצטווה דברים ברורים וקצרים:
(שמות ג', י-כ). משפטים קצרים אלו הופרעו על יד קושיותו של משה, ולכן דו-שיח זה התארך.
(שם ד', כט – ה', ג). זקני ישראל לא הצטרפו למשה ואהרן, בניגוד לציווי הקב"ה. מפרשים ראו זאת בחטא פרטי של הזקנים (רש"י ה', א), אך בהסתכלות כוללת אפשר שיש כאן 'חטא מייצג' של העם, שהזקנים הם נציגיו. שכן מסתבר ביותר, שהקב"ה מצווה על הזקנים להתלוות למשה ואהרן כדי שהדבר לא ייראה כ'רעיון' לבקשה פרטית של משה, אלא יובהר שזו דרישת העם, ומשלחת מהעם באה כדי לבקשה. אשר על כן, נקל להבין את בקשתם הכפולה של משה ואהרן. ראשית, הם דרשו מפרעה בשמו של ה' שישלח את העם, ופרעה סירב, שכן הוא אינו מכיר בה'. אך למרות זאת, מוסיפים משה ואהרן לבקש, וטענה חדשה בפיהם: "פן יפגענו בדבר או בחרב". זו אינה בקשה מאת ה', אלא זו בקשה הנובעת מהעם, שאינו רוצה להיפגע מאי מילוי ציווייו של הקב"ה! ואכן תשובת פרעה שונה: "ויאמר אלהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלתיכם" (שם ה', ד), ורצונו לומר: איך אתם, משה ואהרן, מדברים בשם העם? היכן הוא העם?! למה אתם מפריעים לו בשגרת חייו ברעיונות סרק?! השליחות שנועדה אפוא להצלחה, נידונה אפוא לכישלון, ופרעה מכביד את עולו על העם כדי שה'רעיון של משה' לא יכה גלים, אלא ישקע. או אז מגיע העם לפרעה:
לפי פשוטו של מקרא, השוטרים שצעקו אל פרעה הם הצועקים על משה ואהרן ומתנערים משליחותם, אלא שעתה ננסה לתאר את התשובה לטענתם.
"וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (בראשית ט"ו, יד). הקב"ה אינו מפרט כיצד יצאו ברכוש גדול. אילו היה בידינו רק פסוק זה, היה מתקבל על הדעת תסריט שבו עם ישראל מתקומם תחת עול המצרים, פורק את עולם, ויוצא כששלל מלחמתו בידו.3 אף המצרים עצמם העלו בדעתם אפשרות כזו: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שם א', א-ט). אם כן, לא מן הנמנע שכוונת שליחותו של משה הייתה, שתבוא משלחת מהעם ותדרוש את שחרורו. או אז אטימות לבו של פרעה והכבדת עולו תגרום לתסיסה בעם, ותוביל למרד שיוליך בסופו של דבר ליציאת מצרים. אין כל ספק שהעם לבדו לא יוכל לגרום ליציאתו. אך הקב"ה כבר הבטיח את עזרתו לפי הצורך. תפקיד העם הוא רק להתחיל את מאמץ השחרור, אך תפקיד זה לא התמלא. העם קיבל בכניעה את הכבדת עולו של פרעה, השוטרים הוכו, העם יצאו לחפש תבן והאשמה הוטלה על משה. דוגמה לדבר נמצא בפרקים הקודמים, שבהם קראנו על איש מצרי מכה איש עברי, באין עוד מצרי בשטח, ואיש מלבד משה לא נחלץ לעזרתו. מיד אחר כך אנו קוראים שהעברים אכן יודעים להכות... אך רק זה את זה. הפסיביות שלטה בעם. גם אם האמין העם בבשורות משה ובאותותיו, הוא לא שינה דבר בתפיסת עולמו. אף משה עצמו תמה על שליחותו, והקב"ה משיב לו: "ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (שם ו', א). ה' נוכח לדעת כי אין מקום לשיתוף בני ישראל בתהליך. מעתה יתבצע הכול בידי ה' בלבד. וזהו פשרן של 'ארבע לשונות הגאולה': מעתה אני אוציא, אני אציל ואקח ואגאל ואביא. אני לבדי ללא השתתפותכם.4
הנביא יחזקאל מגלה לנו פן אחר של יציאת מצרים:
(יחזקאל כ', ה-י) נחשף אפוא לפנינו משבר בגאולת מצרים. העם אינו משתף פעולה. הוא מתמהמה מלנטוש את הרגליו ומלהתמסר לגאולה הממשמשת ובאה.5 או אז ה' מחליט לגאול את עמו למען שמו ולמנוע חילול השם. אם ננסה לשבץ גילוי זה במהלך הדברים בספר שמות, נראה לומר שהשוני מתבצע בתחילת פרשת וארא:
(שמות ו', ב-ו). הקב"ה מודיע על שינוי בהנהגתו, מעתה יפעל מכוחו כה' ולא כאל שדי. והסביר רמב"ן:
(רמב"ן, ו', ב). לפי דרכו יתבארו הדברים, שאף בגאולת מצרים, עד עתה ביקש הקב"ה לפעול בשם שדי כמנהגו של עולם, אלא שמעתה ייעשו נפלאות בשם ה'. בנוסף, בדבר ה' מוזכרת פעמיים הברית שבה מחויב הקב"ה לאבות ומכוחה הוא גואל את בניהם. הדבר מזכיר את החלטת ה' לגאול את ישראל מכוח רצונו להימנע מחילול השם. ולמען שמו ולא למענם, כמבואר ביחזקאל.6
(שם ו, י-יא) פקודה זו, הניתנת מיד אחר פרישת התכנית דלעיל, מעלה תמיהה רבה. הלוא כבר היו אצל פרעה והוא סירב, ומדוע ישנה את דעתו? עוד מצאנו, שאהרן מצטייר הפעם לעשות מופתים לעיני פרעה, דבר שלא צווה עליו קודם. אין זאת, אלא כי עתה נפתח דף חדש. קודם היה הציווי למשה ולזקני ישראל לבקש על עצמם. עתה משה מצטווה לבדו כשליח ה', כדי לפתוח את המהלך החדש בגאולת מצרים. על רקע זה מצטווה אהרן לעשות מופתים, כיוון שעתה השליחות נושאת אופי שונה, הנהגה נסית. לכן ה' מזכיר בציווי למשה: "וידעו מצרים כי אני ה' בנטתי את ידי על מצרים' (שם ז', ה), מוטיב שלא נזכר קודם, כיוון שעתה ה' פועל למען שמו ולמען הקים את בריתו. מעתה נבין את מיקומה של רשימת התולדות המצורפת לציווי ללכת לפרעה. כביכול נפתח כאן ספר שמות מחדש, אלא שעתה תורף העניין הוא ב"משה ואהרן אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים... הוא משה ואהרן" (שם ו', כו-כז). מעתה הם שלוחי דרחמנא, ולא עוד שלוחי דידן. מעתה יפעל בכוחו הגדול ובזרועו הנטויה עד להוצאת עמו ממצרים, למען בריתו ולמען שמו הגדול.
אם נעקוב אחר תיאור הדברים ביציאת מצרים, ניתקל בסתירה בפסוקים. מחד, אנו קוראים:
(שם י"ב, ל-נא). מהפסוקים עולה כי יותר מדויק לקרוא לאירוע הזה 'גירוש מצרים'.
(במדבר ל"ג, ג-ד). אין זאת, אלא משום שגם ביציאת מצרים ניכר הרושם של שני הממדים שהצבענו עליהם.7 מלכתחילה צריכה הייתה יציאת מצרים לשלב את מעשי העם ומרידתו במצרים, יחד עם השלמת הקב"ה, באותות ובמופתים. הקב"ה מילא את חלקו, הוא אכן הוציא את בני ישראל ממצרים, אך החלק האנושי לא התממש. כל כן, לצד הנסים הגדולים, בלילה גורש העם ממצרים בפועל, כשאף צידה לא הכינו להם. עתה נעמוד על סוף כוונתו של הקב"ה, באותה תשובה תמוהה שהשיב למשה, כשקבל על כישלון שליחותו הראשונה:
(שמות ו', א). ופירש רש"י:
כבר אז, באותו שלב של שינוי דרכי הפעולה של יציאת מצרים, נגזר על יציאת מצרים שתהיה בדרך גירוש, זאת מכיוון שהעם לא מילא את תפקידו.
טרם צאתם ממצרים, נצטוו בני ישראל באכילת המצות:
(שמות י"ב, ח-יז). אלא שבפועל אנו קוראים:
(שם י"ב, לט). וכבר עמדו ראשונים על היחס בין הדברים.9 על פי דרכנו נראה, שאכילת המצות עם קרבן פסח מסמלת את הוצאת העם לחירות על ידי ה', כפי שהכתוב מנמק במפורש. לצד זה, בפועל הם אכלו מצות אחרות, מסיבה אחרת: מחמת הגירוש! אותו לחם מסיבות שונות! זאת כדי להדגיש, שהיה צריך להיות כאן מהלך אחד משותף לעם ולקב"ה, אך הוא התפצל: מחד, יציאה בנסים על ידי הקב"ה, אך מאידך – גירוש! כאן המקום להדגיש, שאין בכוונתנו להמעיט מחשיבותה של יציאת מצרים וממשמעותה לדורות, כפי שהמקרא חוזר ומזכיר. ה' נגלה כ'כול יכול', הוא אמר ויהי ונפשו איוותה ויעש. אלא שלצד זה, לפי הבנתנו בפסוקים, היה מתבקש שהעם ימלא תפקיד ביציאה, כך שיתפתחו שתי חזיתות נגד מצרים: אחת טבעית (התקוממות, מרד), והשנייה: באלוהי מצרים יעשה ה' שפטים.10
גם לאחר יציאת מצרים, הפסיביות מלווה את מהלכי בני ישראל:
(שם י"ג, יז). אנו נוכחים לדעת, שלא רק שיציאת מצרים לא קרתה כתוצאה ממאבק, אלא גם אחריה, אילו היה צורך באיזשהו מאבק לחירות, העם היה מעדיף את השעבוד על פניו. אולם העובדה שישראל גורשו ממצרים, נתנה למצרים את האפשרות לחשוב שבידם להחזירם, והם החלו במרדף. עם העבדים רואה לפתע את אדוניו רודף אחריו. הוא צועק לעזרה,11 ומשה משיב: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שם י"ד, יד). כאן נסגר המעגל. המלחמה איחרה לבוא, אך לבסוף היא מתרחשת, ומצרים אובדים בה.12 ענו העם ואמרו: "ה' איש מלחמה, ה' שמו" (שם ט"ו, ג), ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
