הערות שוליים:

1. לפירוש זה של הכתוב ראה: ראב"ע; א' ארליך, מקרא כפשוטו, ברלין תרנ"ט-תרס"א; S.R. Driver, Genesis (WC), London 1904; ועוד.
2. ראה: R. T. O`Callaghan, CBQ, VI (1944), p. 401 . או-קלהן משווה את סילוקו של ראובן מן הבכורה למקרהו של שמרי (דה"א כו: י-יא). על פרשה זו ראה: ג' ברין, הצבי ישראל, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב תשל"ו, עמ' 50 ואילך.
3. על-פי: W. Robertson Smith, Kinship and Marriage in Early Arabia, Cambridge 1885, pp. 89-90. מעשה ראובן בבלהה בא לקדם את זכויות בכורתו, שאחת מהן היא ירושתן של נשות האב. הוא משווה זאת לסיפור אבשלום ופילגשי אביו (שמ"ב טז: כא-כב) וכן לסיפור אדוניה ואבישג השונמית (מל"ב ב: יז; ועוד); אך, לדעתי, אין להניח שזה פשט הדברים.
4. ראה: י' ליוור, 'וכל ישראל התיחשו והנם כתובים על ספר מלכי ישראל', ספר בן-גוריון, ירושלים תשכ"ד, עמ' 494. ליוור עמד על כך שהטקסט המקראי בדה"א ה מיוסד על בר' מט. על משמעו של הכתוב בדברי הימים ראה גם: H`.Hockel, Christus der Erstgeborene, Düsseldorf 1965, p. 26
5. לעניין היחס בין החלקים השונים בדה"א ה: א-ג ראה גם בפירוש המיוחס לרש"י, ובעיקר בד"ה: 'ובני ראובן בכור ישראל' (לפסוק ג): 'מתחיל עתה כבראשונה '. רותשטיין (J. W. Rothstein, Kommentar zum ersten Bucg der Chronik [KAT], Leipzig 1927, p. 91) לומד מן האופי החוזר של הכתוב אa ו-ג שיש כאן תוספת. אלא שהוא רואה כתוספת גם את פסוק ב, שבא, לדעתו, לנמק את אb. על מושג ה-Wiederaufnahme עיין: I. L. Seeligmann, ThZ, XVIII (1962), pp. 305-325, בייחוד עמ' 314 ואילך. וראה, למשל, את ניתוחו לבר' מג: יזb ביחס ל-כדa. וראה אצלו על המשתמע מזה לגבי היחס הכרונולוגי-הספרותי בין קטעי יצירות המסוגרים בתוך פורמולות חוזרות. עוד לפני זליגמן דן במהותה של ה-Wiederaufnahme במקרא: C. Kuhl, ZAW, LXIV (1952), pp. 1-11.
6. השווה: D. J. Wiseman, `Alalakh`, D. Winton-Thomas (ed.), Archaeology and Old Testament Study, Oxford 1967, pp. 127-128. וייזמן רואה כאן בחירת בכור חדש.
7. ראה: E. Cecil, Primogeniture, London 1895, p. 11, n. 5.
8. יעקובס רואה בכתוב זה ובאחרים התלבטות של תקופה מאוחרת, שבה היה שליט כבר נוהג הבכורה, בעוד שלבטים אלה היו מיותרים בתקופה קדומה. שכן בתקופה הקדומה לא נהגה כלל, לדעתו, שיטת העדפתו של הבכור, J. Jacobs, Studies in Biblical Archaeology, New York 1894, p. 56, n. 2.
9. על מעמדו המיוחד של משפט זה אדון במקום אחר.
10. השווה: תנחומא בובר, תולדות כג, על מעשי העברת הבכורה. בין השאר נאמר שם: 'ונתן אביו בכורתו [של ראובן] ליוסף... מכאן והבכורה ליוסף. אבל בייחוס לא יכול היה לעקור בכורתו ממנו... כי הוא היה הבכור אין כתיב כאן אלא כי הוא הבכור'. כלומר, שתפקיד המשפט 'כי הוא הבכור' הוא כמבוא למשפט 'ולא [ליוסף] להתיחש לבכורה'. היינו, שלעניין ייחוס נשאר הנוהג מקדמת-דנא. והשווה: רותשטיין (לעיל, הערה 5), עמ' 88: ההערה שבפסוק אb מורה שהמחבר יודע שאין זה הנוהג הרגיל ברשימות, שהרי בהן אין בכור אלא ראובן.
11. אף צוינו שם בהמשך 'סוגי' בכורתו השונים של ראובן: בכור לעיבור, בכור ללידה, ועוד, לנוסחאות שונות של מדרש זה עיין במהדורת אלבק, עמ' 990-989.
12. דיוק בפלוגתא זו מלמד שאפשר שהוויכוח במדרש זה הוא על רקע נוסח מעין 'ולו להתיחש לבכורה'. על כן שאלו שם למי מוסב הכינוי. ועיין בדברי רש"י למדרש זה: 'והכי כתוב ולו להתיחש לבכורה. ולו – ליוסף ואין לראובן ואוחרנה אמר' וכו' (ועיין: מתנות כהונה, שם; כנגד זאת השווה דברי המיוחס לרש"י, דה"א ה: א-ב; לוויכוח על נוסח הכתוב ראה בעל מנחת ש"י [ושם מצוטטים מקורות שונים]). ויש לתת את הדעת לכך שכתב-יד יחיד גורס אמנם בכתוב זה 'ולו' במקום 'ולא'. B. Kennicott, Vetus Testamentum Hebraicum cum variis lectionibus, I, 1776. אלא שגרסה זו שולית היא, ובדרך-כלל גורסים כנוסח הנתון. פירוש מקובל הוא שהכתוב קובע כי התואר בכור אינו ניתן ליוסף: רש"י; רד"ק; B. Jacob, Genesis, Berlin 1934. והשווה: הרשב"ם לב"ב קכג ע"א: 'ולא שיקרא [יוסף] בכור שלעולם נקרא ראובן בכור ישראל'. רד"ק בפירושו לעמוס ו: ו אומר במשפט אגב כי גם יוסף היה בכור במקום ראובן, בניגוד לדבריו שהובאו קודם-לכן.
13. השווה המיוחס לרש"י לדה"א ה: א-ב: 'חל' בכורות ולא בכור'.
14. לפי בעל חידושי הרד"ל, בכורת בני יעקב ניטלה מראובן, ולפיכך הוא נותר בכור רק לאמו. הא ראיה שבר"ר צא: ט מכנהו 'בכור שוטה'. בעניין זה יש להעיר כי (א) מן המסקנות שהועלו במאמר זה יוצא שהתואר בכור נשאר נחלתו לעולם (גם אם ההגמוניה אינה בידו); וראה על כך: ברין (לעיל, הערה 2), עמ' 47 ואילך. (ב) המקור בבר"ר אינו כולל את הלשון 'בכור שוטה' ככינוי מגובש, אלא משמש ככינוי גנאי: 'הרי זה בכור שוטה'. על 'בכור שוטה' אדון במקום אחר.
15. על לשונותיהם של המקורות המגדירים את העברת הבכורה ליוסף ראה: ברין (לעיל, הערה 2), עמ' 52-51.
16. על קדמות שבט ראובן כסיבה לבכורתו עיין: S. Mowinckel, `Rahealstämme und Leastämme`, BZAW, LXXVII (1958), pp. 129-150. לספרות נוספת בשאלה זו ראה: י' ליוור, 'יחס, יחש', אנציקלופדיה מקראית, ג, ירושלים תשכ"ה; הנ"ל, 'שבטי ישראל', ההיסטוריה של עם ישראל – האבות והשופטים, תל-אביב תשכ"ז, עמ' 258. על חשיבותו של ראובן בתקופה העתיקה, כסיבת הגדרתו כבכור, ראה: C. U. Wolf, JQR, XXXVI (1945-1946), p. 289. הוא אף העיר שנחלת שבט ראובן נכבשה וחולקה קודם נחלות כל שאר השבטים, כראוי לבחור. ואין הדברים נראים לי. סיפור כיבוש הארץ מתאר את הכיבוש על-פי השתלשלות המאורעות ולא נזכר שם אף לא ניב אחד הנוגע לבכורה. לסוגיית בכורתו של ראובן ראה גם: דרייבר (לעיל, הערה 1), עמ' 381. על כך שראובן היה לפנים החזק בשבטים, ומכאן בכורתו, ראה: Duffy, The Tribal-Historical Theory on the Origin of the Hebrew People, Washington 1944, p. 14. לפי לותר היה לוי בכור יעקב (ZAW, XXI, 1901, p. 54); ולערך כך סבר, בדרך פילוסופיה-דרשנית, גם פילון (על קורבנות קין והבל, 118-120), אלא שאין לדבריהם על מה שיסמכו.
17. ראה: לותר, שם, עמ' 46; י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, א, תל-אביב תש"ך, עמ' 627; ליוור, שבטי ישראל, שם, עמ' 258. לפי דאפי (שם, עמ' 109), חוזרת בכורת ראובן אל האיש ראובן, האפונימוס של השבט. וראה: לותר, שם, עמ' 54.
18. האם מקרה הוא שהבכורה עוברת כאן ליוסף, שהוא בכור-האם? בניתוח שמ"ב ג ניתן לראות שהמשנה לבכור במשפחה פוליגמית היה בכורה של אשתו האחרת של הבעל. ועיין גם: ברין (לעיל, הערה 2), עמ' 47. מעניין שבסין עוברות פונקציות שונות הקשורות בבכורות מבכור אשה אחת של הבעל אל בכור האחרת, תוך דילוג על שאר בניה של האשה הראשונה. מדובר במקרים של מות הבכור, סילוקו וכיוצא באלה. ועיין: M. H. van der Valk, `The Law of Succession in Chinese Law`, M. David (ed.), Essays on Oriental Laws of Succession, Leiden 1969, p. 102.
19. וראה: J. M. Myres, Chronicles (AB), New York 1965. הוא מעיר גם שלא ייתכן שבעל דברי הימים צירף מסורת מאוחרת הדוגלת בעליונות יוסף.
20. יש לציין בעיקר את אופיו המטאפורי של הצירוף הלשוני הנזכר. לשיטת לותר, אף דב' לג: יז – 'בכור שורו הדר לו' – נותן אותה תמונה של בכורת יוסף כמו שמ"ב יט (שם, עמ' 32). ולא נראה לי.
21. בר' מח: כב נתפרש במקורות חז"ל על ירושת 'פי-שניים' המגעת לבכור. ראה: ב"ב קכב ע"ב-קכג ע"א, ושם גם מצביעים על עניין אפרים ומנשה שנתפשו כבני יעקב (בר' מח) – והוא פירוש ליתרון בכורתו של יוסף. לפי רותשטיין (לעיל, הערה 5, עמ' 88) הכתוב בדה"א ה: א-ב בא מכוח פירוש שפירש המחבר את בר' מח: כב. הפירוש הקושר את אימוצם של אפרים ומנשה כבני יעקב עם העברת הבכורה מראובן ליוסף מקובל על פרשנים קדומים וחוקרים חדשים. ראה: ראב"ע; ר' אברהם בן הרמב"ם. ועיין גם: A. Wolf, Das jüdische Erbrecht, Berlin 1888, pp. 17 ff. . לפי אברהארטר (A. Eberharter, Ehe und Familienrecht der Hebräer, Münster 1914, p. 56) בר' מח: כב עניינו בהעברת הבכורה ליוסף. והשווה: J. D. Micaelis, Commentaries on the Laws of Moses, I, London 1814, p. 448; וראה גם: בנו יעקב (לעיל, הערה 12), עמ' 576; H. Gunkel, Genesis (GHAT), Göttingen 1966, p. 474; E. L. Curtis, Chronicles (ICC), Edinburgh 1910, Chron. V: 1-2` I. Mendelsohn, BASOR, 156 (1959), p. 39. והשווה: ליוור (לעיל, הערה 4), עמ' 495, הערה 29. כנגד זאת פירש נות M. Noth, Das System der zwölf Stämme Israels, Stuttgart 1930, p. 13 את אימוץ בני יוסף, לפי שיטתו, כלומר – שהדבר בא לשם השלמת המסורת האמפיקטיונית של שנים-עשר השבטים. לפירוש הקודם ראה גם: R. Yaron, Gifts in Contemplation of Death in Jewish and Roman Law, Oxford 1960, P. 9, n. 3
22. התיאור שבפנים מיוסד על ההנחה שהקטע כולו אחיד הוא; היינו, שהלבטים של המאבק על הבכורה, ובכלל זה 'כי יהודה גבר באחיו', הם מן המקור העתיק. אולם יש אפשרות להניח שרק בכורת יוסף היא מן המקור העתיק, והשאר הוא בגדר רעיונו של בעל דברי הימים עצמו. כנגד זאת, צריך להעיר שההערה על חוזקו של יהודה מסתיימת בקביעה 'והבכורה ליוסף', וקשה שבעל דברי הימים יסיים כך. לפי רותשטיין (לעיל, הערה 5, עמ' 91), פס' ב הוא תוספת נפרדת הבאה לתאר את אb; וראה לעיל, הערה 5. לפי רודולף (W. Rudolph, Chronikbücher, HAT, Tübingen 1955, p. 43) הכתוב על יהודה הוא תוספת מאוחרת. ויש להעיר שהערכת קטע זה או אחר כתוספת על-ידי החוקרים, אינה באה מן העקרונות של הדרך שנקטתי לגבי מקורו של הקטע כשונה ממגמתו העקרונית של בעל דברי הימים. ריכטר (ZAW, L, 1932, p. 130) מגיה את פס' ב כך שתהא בו התייחסות ברורה לשאלה של בכורת יהודה. הצעתו היא להעביר את 'ולא להתיחש לבכורה' לפס' ב, ואז יאמר כאן שיהודה גבר באחיו וכו', אבל 'ולא להתיחש לבכורה', כי 'והבכורה ליוסף'. אלא שהגהתו אין לה על מה שתסמוך.
23. בנו יעקב (לעיל, הערה 12) מבין אחרת את היחס בין שני האיברים של הכתוב בדה"א ה: א-ב. לדעתו, למדים מכאן שהעליונות על האחים ('גבר באחיו ולנגיד ממנו') אין הכרח שתיכלל במסגרת הבכורה ('והבכורה ליוסף'). אך נראה לי שזה פתרון מלאכותי. ועוד יש בכך משום צמצום יתר של הכלול בזכויות הבכורה, ואין לפרש כלל במונחים אלה את הפרשה שבדה"א.
24. לפי מובינקל (לעיל, הערה 16), עמ' 150-129, נמנעו מלכנות את יהודה כבכור בגלל מסורת עתיקה על בכורת ראובן. אולם בשעת התאגדות שבטי-ישראל כבר נסתלקו ראובן ושבטים אחרים מן הבימה ההיסטורית, ואם כן אפשר היה להגדיר את יהודה כגדול בין האחים החיים וליתן לו את המנהיגות והמלוכה. תפיסתו של מובינקל לוקה בשתי שגיאות: (א) הוא מעביר את התאגדות השבטים לנקודה מאוחרת ביותר בקורות ישראל, עד כדי היעלמותם של מספר (!) שבטים מישראל. (ב) יש בסכימה המתוארת על-ידיו משום התעלמות מן הפרובלימאטיקה שבפרשה שבדה"א ה, המתלבטת בין יוסף ויהודה. רודולף מקבל את גרסת השבעים ל-ה: א כמקורות Εύλϋγίαν αΰτοΰ τώ υίώ αύτοΰ Ιωσηφ, כלומר, הועברה ברכתו לבנו יוסף, ועל כן הוא גורס: נתנה ברכתו ליוסף (לעיל, הערה 22, עמ' 43-42). נמצא שאין מדובר כלל על מעבר הבכורה ליוסף, ואחת מראיותיו היא שנאמר 'ולא להתיחש לבכורה' (על יוסף). ואשר לביטוי המפורש שבפס' ב, 'והבכורה ליוסף', סבר רודולף שהנוסח משובש וצ"ל: 'כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה לו לא ליוסף', אלא ש'אקרובאטיקה' זו אין לה כל ביסוס בכתוב, ושחזורו 'והבכורה לו לא ליוסף' אינו בגדר עברית מקראית כלל (ועיין גם בדברי מייארס כנגדו, לעיל, הערה 19, עמ' 36-35). עוד יש לטעון לעדיפות נוסח המסורה, הגורס 'בכורתו' (פס' א), 'והבכורה' (פס' ב), במקום 'ברכה' ( Εύλϋγία) שבנוסח השבעים (לשני המקומות, ורודולף מקבל אותו רק לפס' א). עדיפות נוסח המסורה נראית משום שעל-ידי שימוש במלות-מפתח מן השורש בכ"ר נוצר רעיון שלם: (1) ראובן הוא בכור ישראל; (2) בכורתו – במובן זכויות היתר – הועברה ליוסף; (3) בענייני יוחסים אין יוסף נחשב לבכור ('ולא להתיחש לבכורה'); (4) ההגמוניה הועברה לימים ליהודה, אך יתרונות הבכורה נשארו בידי יוסף, כגון שזכה בנחלה כפולה בחלוקת הארץ ('והבכורה ליוסף'). לעומת זאת, אפשר לראות בנוסח השבעים לפרשתנו בריחה מן הקשיים (של בעיות יוסף, יהודה, ועוד) על-ידי שימוש בלשון 'ברכה' במקום 'בכורה'. ו'ברכה' אינה מצטרפת כראוי להקשר. אבל אפשר ששיכול אותיות 'בכרה' – 'ברכה' הוא שגרם לסבך הנוסח בשבעים. יש לציין שהחילוף ברכה = בכורה קל ביותר להניחו. חילוף כזה מצוי בב"ס מד: כג. בנוסח כ"י ב' נאמר: 'בברכה', ובנוסח הגליון: 'בבכורה'. וכבר מצויה דרשה על חילוף כנ"ל במדרש על תה' קט: יז 'ולא חפץ בברכה' – 'ר' לוי בשם רבי חמא בר חנינא ולא חפץ בברכה ולא חפץ בבכורה' (יל"ש, ח"ב, תתסח). ושמא יש גם משחק-מלים כנ"ל במכוון בבר' כז: לו, 'את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי'.
25. על מעמד הממלכה הצפונית בהשקפת עולמו של בעל דברי הימים ראה: שרה יפת, אמונות ודעות בספר דברי הימים ומקומן בעולם המחשבה המקראית, ירושלים תשל"ז, עמ' 264 ואילך. ושם דיון נרחב בכתובים השונים שיש בהם עיסוק כלשהו בצפון. אשר לדה"א ה: א-ב הנדון כאן, שרה יפת סבורה שהקטע כולו הוא משל בעל דברי הימים (ש, עמ' 274, הערה 199); והשווה דברי על המקור ששוקע בפרשה.