שבועה היא הַצְהָרָה שבה מאשֵׁר המצהיר את אמיתוּת דבריו. הנשבע הוא האל או אדם.

שבועת אלוהים באה לחזק הבטחה: "בי נשבעתי, נאום ה', כי יען אשר עשית את הדבר הזה… כי ברך אברכך…" (בראשית כ"ב 17-16).
נראה שיש קשר בין המילה "שבועה", השורש ש.ב.ע. והמספר שבע. למשל, בבראשית כ"א 28, 31 - שבע כבשים משמשות עדות לשבועה שנשבעו אברהם ואבימלך זה לזה בבאר שבע.
יש איסור על הפרת שבועה, שכן היא נעשתה בשם האל, ומפר השבועה הוא כמי שמכחיש את קיום האל. דבר זה בא לידי ביטוי בסיפור יהושע והגבעונים: הגבעונים רימו את יהושע והשיגו ממנו ומזקני העם הבטחה בשבועה שלא יפגעו בהם, וכשהתבררה התרמית - "ולא היכום בני ישראל, כי נשבעו להם נשיאי העדה בה' אלוהי ישראל" (יהושע ט' 18).
שבועת שקר (כאשר אדם נשבע על דבר שהוא יודע שאיננו נכון) ושבועת שַׁוְוא (כשאדם נשבע ללא צורך, גם אם הדבר נכון) נחשבות לחטא ולאיסור (ירמיה ז' 9), וכמובן שחל איסור על שבועת שקר בשם ה': "ולא תישבעו בשמי לשקר, וחיללת את שם אלוהיך, אני ה' " (ויקרא י"ט 12).
יש שמשביעים את הזולת - מאיימים עליו בקללה אם עשה או לא עשה דבר כלשהו (כאן מתחלפת המילה "שבועה" במילה "אָלָה").
צירוף של שבועה והשבעה עולה בסיפור שבו משביע אברהם את עבדו למצוא אישה לבנו, והעבד מגיב על כך בשבועה (בראשית כ"ד 9-3).
טקס כריתת ברית היה נחתם בשבועות לקיום הברית על ידי הצדדים (בראשית כ"א 32-28).
נוסח השבועה כולל בדרך כלל תנאי: אם… אז…, ולעיתים נופלת אחת הצלעות; או: "הישבעה לי באלוהים אם תמיתני" (= שלא תמיתני) (שמואל א', ל' 15). ביטויים חוזרים בשבועה הם "כה", "חי ה' ", " עֵד ה' ", "חי פרעה", "חלילה", "בראשנו".
פעולות סימליות המתלוות לשבועה: לעיתים הנשבע מרים את ידו (בראשית י"ד 22; דברים ל"ב 40), ולעיתים הוא שם את ידו תחת יְרֵכוֹ של האיש שלו הוא נשבע (בראשית כ"ד 3-2; מ"ז 29).
שבועה במשפט: במשפט נשבעים גם בעלי הדין (התובע והנתבע) וגם העדים (העדים נשבעים שראו את הדבר במו עיניהם, ושאינם מעידים על סמך שמיעה או הסתברות).