חסידי משיח השקר שבתאי צבי, שעורר את התנועה המשיחית הגדולה ביותר בתפוצות הגולה. ראשיתה של תנועה זו בשנת ת"ח (1648), שעתידה היתה, לפי אמונה רווחת שהושתתה על חישובי "הקץ" בספר "הזוהר", לבוא בה הגאולה השלימה. אולם במקום הגאולה המקווה בא הטבח האיום ביהודי אוקראינה (גזירות ת"ח ות"ט) אשר המיט דיכאון ואבל על כל תפוצות ישראל. אף-על-פי-כן לא פסקה התקווה לגאולה, והטבח פורש כ"חבלי המשיח", שנועדו לעורר את העם לתשובה שלימה. לאחר הגזירות גבר הצורך הנפשי בנחמה דחופה, והכמיהה לגאולה גדלה ביותר. על רקע אווירה זו הופיע שבתאי צבי, מקובל מן העיר איזמיר שבתורכיה, שהחל לראות את עצמו כמשיח המצופה. שבתאי צבי גורש מעירו ונשתתק, אולם התעורר בשנית בשנת תכ"ה (1665) והכריז כי אמנם היו הגזירות ראשית הגאולה וכי הגאולה השלימה תבוא בשנת תכ"ו (1666), כאשר יכירו אף השליטים הנוכריים במשיח, כאמור בפסוק "והם מכו לרגלך" (דברים לג, ג).
גל של שמחה והתלהבות הציף את כל תפוצות ישראל לארצותיהן, והגיע לשיאו בשנה המובטחת. פשוטי העם וראשי הציבור וגם רבנים מפורסמים נהו אחרי ה"משיח". ולא רק בקרב היהודים, אלא גם בחוגים נוצריים רווחה באותה שעה האמונה, כי הגיעו ימי אחרית הימים. תעניות וצומות המוניים לאות תשובה היו מתערבים במחזות של שמחה וצהלה, והיהודים הרימו ראש בכל מקום מול שכניהם-מדכאיהם. רבים מכרו את רכושם והכינו עצמם לדרך לארץ-ישראל. כאות לגאולה ביטל שבתאי צבי את הדינים הקשורים בחורבן ובייחוד את צום תשעה באב ואת "תיקון חצות".
בכוח התלהבותו ניסה להשפיע על הסולטאן התורכי כי יכיר אף הוא במשיחיותו, אלא שנכשל כישלון חרוץ. החוגים המקורבים לשילטון חששו מפני ההתלהבות היתירה בקרב היהודים, ושבתאי צבי נעצר. בפגישה עם הסולטאן נשברה רוחו של שבתאי צבי, וכדי להציל את חייו התאסלם. הוא הוסיף לקיים קשרים עם מעריציו וטען כי התאסלמותו היא למראית עין בלבד, וכי היתה הכרחית כדי לקרב את הגאולה. אולם רוב המאמינים התאכזבו הימנו וזנחוהו. אף על פי כן הוסיפה התנועה להתקיים, ומיעוט ניכר למדי שמר לה אמונים בסתר למרות כל הזעזועים. מנהיגי היהדות עמדו על סכנת המחתרת הזאת לשלימותה של היהדות וניסו לחסלה, אולם היא הוסיפה להתקיים ופיתחה במשך הזמן דת משלה, שהיתה שונה מן היהדות. השם "שבתאים" חל בייחוד על כת זו, שקראה לעצמה גם בשם "מאמינים". שרידיה היו קיימים עד תחילת המאה הי"ט בארצות הבלקאן, בתורכיה, בארץ-ישראל, במצרים, במארוקו, באוקראינה המערבית ובצ'כיה.
השבתאים שימשו אבן שואבת הן לדוחקי הקץ, שציפו לגאולה לאלתר, והן למתמרדים למיניהם באורח חייה של היהדות ובמוסדותיה. הם ציפו שהגאולה תבוא בעיקר בדרך השפעה על העמים או על ידי גיורם, ולעיתים אף תלו את תקוותם בהתמוטטות סדרי העולם הקיימים בשעת מלחמות. לא היתה להם דרך אחידה ומגובשת, ורבו ביניהם חילוקי דעות ופילוגים. כך, דרך משל, נחלקו בדעתם אם עתיד שבתאי צבי להופיע מחדש ולהשלים בעצמו את הגאולה. היו שבתאים שסברו כי נשמתו נתגלגלה בנשמת איש אחר, ואילו אחרים סברו כי השלמת המעשה הוטלה על אדם אחר לגמרי. שבתאים רבים ראו את שבתאי צבי או את יורשו כהתגלמות אלוהים, או לפחות כמי שעתיד להתעלות למעלת אלוה, ואילו אחרים כפרו בכך. רוב השבתאים סברו כי הגאולה כרוכה במתן תורה חדשה, אם בצורת חזרה ל"אמונת אבותינו" המקורית שנסתרסה, לדעתם, בימי הגלות, או בצורת מתן תורה חדשה לחלוטין. בביטול כמה מן הדינים על ידי שבתאי צבי ראו את התחלתה של תורה חדשה זו. עם זאת נחלקו בדעתם אם יש להשהות את ביטול הדת המקובלת עד הגאולה השלימה ולפי שעה לקיים את דיניה בקפדנות, או שכבר פגו תוקפה ותוקף צוויה ואיסוריה כולם.
בעקבות שבתאי צבי, ומתוך תקווה להשפיע על העולם הנוכרי מבפנים קיבלו על עצמם פלגים שונים של השבתאות, למראית עין, דתות נוכריות. בשנת 1683 התאסלמו כשלוש מאות משפחות בסאלוניקי, הלא הם אבות העדה "דוגמה" הקיימת עדיין בקרב התורכים. בשנת 1759 קיבלו כאלף איש מאוקראינה, רומניה והונגריה את הנצרות הקאתולית, הם ה"פראנקיסטים" שנטמעו במשך הזמן בקרב הפולנים.
השבתאות גרמה לזעזוע קשה בעולם היהודי. היא פילגה את העם וכרתה ממנו איברים. רעיונה על ביטול האיסורים גרם בשעתו לתופעות קשות של שחיתות מוסרית. מאידך גיסא אין להתעלם גם מכמה צדדים אחרים שבה. זו היתה בראשיתה תנועה משיחית גדולה, שהלהיבה את המוני ישראל בכל תפוצות הגולה, והשאירה את רישומה העמוק בתולדות העם. בהשפעתה החלו משכילים ומדינאים נוצרים להתעניין בבעיית שיבתו של ישראל לארצו. התסיסה שנתעוררה בין פשוטי העם סייעה להופעת החסידות, שלמדה הימנה את דרכי ההשפעה על ההמונים, אלא שכיוונה אותם לאפיקים שורשיים וחיוביים. יחסם הביקורתי של השבתאים למסגרות המקובלות ונכונותם ללמוד מדרכי העמים הצמיחו מתוכם, בייחוד בצ'כיה, אנשים שמילאו לימים תפקיד חשוב בהתפתחותה של תנועת ההשכלה.
לקריאה נוספת:
שבתי צבי
יעקב עמדן (1697-1776)
