הר מירון

הר בלב גוש מורם במרכזו של הגליל העליון. זוהי הפסגה הגבוהה ביותר בישראל ממערב לירדן - בגובה 1,208 מ' מעל פני הים. במרכז הגוש עובר קו פרשת המים הארצית. גבולותיו: בדרום - קו השבר של בקעת בית כרם, שהוא גם גבול גיאוגרפי המפריד בין הגליל העליון לבין הגליל התחתון; במזרח - נחל עמוד ורמת דלתון הבזלתית; במערב - קו שבר פקיעין ובקעת פקיעין; ובצפון - עמק סאסא והר אדיר. פסגות נוספות בגוש הרי מירון הן: הר נריה (1,123 מ'), הר הארי (1,078 מ'), הר אדיר (1,008 מ'), הר חירם (996 מ'), הר כפיר (992 מ'), הר בר יוחאי (1,151 מ') והר הלל (1,071 מ').

העתקים גיאולוגיים בגבולותיו הם שגרמו להרמתו של הגוש ביחס לסביבתו. חלקים גדולים מההר בנויים סלעי גיר, דולומיט, חוור וצור מגיל הקנומן (תצורת דיר חנא). בשוליים מצויים סלעי קרטון מתקופת הסנון, ובגבולו הצפוני, בתחתית נחל הארי, נחשפים סלעי גיר מתקופת הקרטיקון התחתון.

מגוון הסלעים שבהר מכתיב את תצורות הנוף שהתפתחו כאן. ערוצים מבתרים את ההר ומדגישים את מבנהו ההררי. כמות המשקעים הגבוהה שיורדת באזור (כ - 900 מ"מ בשנה ממוצע רב-שנתי) גורמת לעיצוב סלעי הגיר ומפתחת נוף של טרשים, מערות קרסטיות, בורות קרסטיים ובולענים. אלה האחרונים מכונים בפי תושביו הדרוזים של הר מירון בשם הוטה. ידועה באופן מיוחד "הוטת אלג'רמק" - קמין רום, שסביבו נרקמו אגדות עם וסיפורים רבים. בבית ג'אן סיפרו פעם על משלחת גובי מס שנשלחה לגבות מסים מתושביו הסרבנים והגאים של היישוב ההררי הגבוה. תושבי הכפר ניהלו מלחמת חורמה במוכסים, תפסו אותם וזרקו אותם אל מעמקי הבולען. משבוששו לחזור, שלח הקאימקם מהעיר צפת משלחת צבאית לחפש את גובי המס הנעדרים. חייל תורכי מצא רגל של סוס מוטלת בתחתית הבולען, ומיד הופצה השמועה שהמוכסים הושלכו אל הבור. החיילים התורכים פשטו על הכפר ג'רמק הסמוך והטילו את כל התושבים שנמצאו באותה עת בכפר אל לוע הבולען. רק יחידי סגולה שהצליחו לנוס והרועים שהיו מחוץ לכפר ניצלו, וכך הקיץ הקץ על הכפר ג'רמק, שנקרא מאז ועד היום ח'רבת אלג'רמק.

אגדה נוספת מספרת על רועה שחלילו צנח אל מעמקי הבולען, והוא נמצא לאחר 40 יום במעיין הכפר פקיעין הנמצא בירכתי ההר. בסיפור זה יש רמז לקשר הידרולוגי הקיים בין הבולענים המצויים ברחבי ההר לבין המעיינות הנמצאים בשולי ההר (מעיינות כזיב ומעיינות נחל עמוד). עומקו של הבולען הוא כ - 70 מ', ויש בו מפלסים אחדים היוצרים אולמות עם נטיפים וזקיפים, סדקים ומחילות. במקום נערך סקר עטלפים ונמצאו בו מינים נדירים כמו נשפון הגדות, פרסף גדול, אפלול מצוי, עטלפון אירופי וכנפן. כדי למנוע פגיעה בקייקים חסמה רשות הטבע והגנים את פתח הבולען בסורגי ברזל המונעים גלישת מטיילים אל תוך הבולען, ובכך מתאפשרת תנועתם של העטלפים. בשל מבנהו הקרסטי, מחלחלים המשקעים הרבים בהר ופורצים רק בשוליו, ולכן מועטים ודלים מקורות המים בתחומיו. מעיינות קטנים כמו עין הזקן (נ"צ 1899.2633), עין חממה(נ'צ 1872.2681), עין שביל (נ"צ 1874.2641) ועין סרטבא (נ"צ 1861.2652) משמשים כאן את עדרי הצאן של כפרי ההר.

החורש של הר מירון הוא אחד המפותחים ביותר בארץ ומגוון מיני הצמחים שבו עשיר ביותר. הדבר נובע ממגוון בתי הגדול שבו, הניכרים בטיפוסי סלע שונים, בטיפוסי קרקע שונים, במפנים שונים ובתנאי קרינה, טמפרטורה והתאדות שונים. בצורתו הכללית חורש זה הוא דוגמה אופיינית של חברת אלון מצוי ואלה ארצישראלית, אך הוא עשיר גם בצמחים מזופיליים כמו ער אציל, חזרר החרש, עזרר חד-גלעיני, ובעצים עמידים בפני קור כמו אלון התולע, אגס סורי ושזיף הדב. האזור מתאפיין גם במינים ייחודיים כמו אדמונית החרש, כלך מירוני וערער ארזי.

הסלעים הם בית הגדול המיוחד של עצי ערער ארזי. עץ זה היה כנראה נפוץ בצפון הארץ, אך כריתה ממושכת לצורכי פולחן הותירה ממנו רק פרטים מעטים.

על סלעי הגיר הרך שבאזור גדלים עצי אלון התולע גדולים שאליהם מתלווים כליל החרש, אגס סורי, שזיף הדב, עזרר קוצני ואדר סורי. על סלעי הקרטון והחוור נמצא עצי קטלב מצוי מלווים בשיחי לטם שעיר ולטם מרוני, מרוה משלשת ומינים רבים של גיאופיטים.

פרחים רבים ומיוחדים מאפיינים את צומח ההר. הבולטים שבהם הם מיני סחלבים נדירים, סתוניות, כרכמים, רקפות, כלניות ונוריות, הצובעים באביב את ההר בגלי פריחה מרהיבים.

על ההר מצויים צמחים רבים אוהבי צל כגון סחלבן החרש ובן-חרש רחב-עלים. כאן צומחים סחלבים ייחודיים כמו מירונית סרגלית וסחלב ירק, וכן צמחים נדירים כמו רצועית הגליל ואדמונית החרש. הרצועית היא הנדירה שבצמחי הארץ. זהו סחלב שנותרו ממנו פרטים בודדים בפסגת הר מירון ובשמורת יער אדם שבגולן, שם דומים תנאי הגובה והאקלים לאלה שבהר מירון. ייחודה של הרצועית בשפית צרה וארוכה, מעין רצועה שנפרשת לאורך כ - 7 ס"מ.

אדמונית החרש היא מהיפים שבפרחי הארץ וסמל לפרחי שמורת הר מירון. זהו צמח נדיר שתפוצתו כוללת את הרי הקווקז, צפון פרס, תורכיה ולבנון, ובהר מירון הוא מגיע לגבול תפוצתו הדרומי. פרחיו של הצמח גדולים ומגיעים לקוטר של כ - 10 ס"מ, בגוון אדום-ארגמני. בהר מירון גדלים פרחים נדירים נוספים, כגון רקפת יונית, אירוס הלבנון, שושן צחר, ופרחים מעטים של הטפיל רמונית הלטם. שני מיני עצים נדירים צומחים בהר: חזרר החרש ממשפחת הורדניים, שזהו המקום היחיד שבו הוא צומח ממערב לירדן (פרטים נוספים יש בשמורת יער אדם והחרמון), וערער ארזי, עץ מחטני שזהו מקום גידולו היחיד בישראל.

בגוש הרי מירון מבחינים בשישה בתי גדול מיוחדים:

א. אזור המדרונות המזרחיים, מהר הלל לכפר שמאי. כאן מצויים משארי סלע, שעליהם גדלים עצי קטלב גדולים, מלווים בגריגה עשירה בצמחי לטם ורמונית הלטם. כמו כן מצויים כאן שפע של דבורניות, שנק החרש וסחלבים שונים אחרים, ורומוליאה צידונית.

ב. אזור הערוצים העליונים של נחל כזיב. כאן צומחים אדמונית החרש, חזרר החרש, מירונית ירקה וגרניון הלבנון.

ג. אזור הר שפנים. זהו המקום היחיד שבו צומח בר העץ ערער ארזי.

ד. אזור רכס פקיעין. זהו גבולה המזרחי של חברת אלון מצוי וער אציל, הנפוצה בגליל המערבי. הנוף ברכס זה בנוי מטרשונים, מערות ובולענים. באזור זה מצויים עצים גדולים של אלון התולע ובנקיקים צומחים שושן צחר ושרכים האופייניים לגליל המערבי, כגון אספלניום שחר וגריזית נאה.

ה. אזור המדרונות הדרומיים של הר הלל. כאן מצויים עצי אלון התולע, אגס סורי, עזרר קוצני ואלון מצוי. חריגה כאן הופעתו של עץ החרוב בגובה של 800 מ' (דבר זה התאפשר כנראה בשל הקרינה החזקה, הטמפרטורות הגבוהות והיובש היחסי של האזור).

ו. אזור הר כפיר, המדרונות הדרומיים של הר מירון. כאן מצוי חורש אופייני של אלון מצוי ואלה ארצישראלית, המלווה בעצי בר-זית בינוני וקדה שעירה.

מגוון הנופים ושפע הצומח מאפשרים קיומו של עולם חי עשיר ורבגוני. בעבר חיו כאן דב חום סורי, סנאי זהב, איל הכרמל ונמר, שנכחדו עקב ציד.

מהזוחלים מצויים כאן לטאה ירקה, שאורכה מגיע לכ – 40 ס"מ, ונחושית נחשונית, שהיא נדירה ביותר. מבין הדו-חיים ראויה לציון סלמנדרה כתומה. צבעה שחור, עם כתמים ונקודות בכתום עז, והיא מבלה את רוב זמנה באדמה ומתחת לסלעים. רק בחורף מגיעה הסלמנדרה אל מקווי המים והמעיינות המצויים ברחבי ההר, לצורך רבייה. מן החרקים המצויים כאן בשפע רב נזכיר את דבורת הבומבוס, דבורה גדולה ושחורה שעל גופה פסים צהובים. היא חיה בחברות כדוגמת דבורת הדבש ואוגרת צוף בתוך כידונים קטנים.

בחורש הסבוך שוכנות ציפורים מעטות שאת שירתן שומעים באביב ובעונת החיזור והקינון. שחרור ועורבני מצויים כאן בשפע. מיוחד במינו הוא הגדרון, ציפור קטנה הנחבאת בסבך ומשמיעה שירה עשירה ומגוונת. הקן שבונה הגדרון דומה לכדור, והוא עשוי מטחבים ומרסק של עלים.

מן היונקים מצוי כאן נמנמן העצים, מכרסם בגודל עכבר, שזנבו ארוך ושעיר. הוא חי על עצים, ניחן בכושר ניתור מעולה ופעיל בעיקר בלילה. כמו כן מצויים כאן יערונים, חדפים, סמורים, שפני סלעים, דלקים, תנים, שועלים, דרבנים, צבאים והגדול שביונקי ההר - חזיר בר. בתוך המערות והבולענים חיה אוכלוסיית עטלפים גדולה המונה מינים נדירים, בהם פרסף גדול, פרסף בהיר, אפלול מצוי, כנפן, נשפון דק-אזן, נשפון הגדות ועטלפון אירופי.

למרות תנאי התעבורה הקשים, המחסור במים ומיעוט הקרקעות - יש במקומות שונים בהר מירון שרידים ארכיאולוגיים המעידים על פעילות רצופה של האדם, משחר ההיסטוריה ועד ימינו. בתקופת ההתנחלות ישבו כאן בני שבט נפתלי, שלא הצליחו לרשת את הכנעני שישב בערים הגדולות ובשטחים הפוריים. הם נאלצו להתיישב בראשי הפסגות, ובשל מיעוט המעיינות בהר עשו שימוש בבורות מים חצובים. חרבת נריה (נ"צ 1864.2682), חרבת חממה (נ"צ 1872.2683) וחרבת שפנים (נ"צ 1869.2633) היו אתרי יישוב באותה עת. הכיבוש האשורי של תגלת-פלאסר בשנת 634 לפנה"ס גרם להרס ההתיישבות והמצודות. על ההר יש חורבות של חוות חקלאיות מהתקופה הפרסית: חרבת סדיר (נ"צ 1847.2631), חרבת צב (נ"צ 1840.2640) וחרבת סרטבא (נ"צ 1856.2653). בתקופה הרומית והביזנטית התרחבה ושגשגה ההתיישבות בהר, בדומה לכל הארץ: נבנו מצודות, יישובים וחוות חקלאיות. בחרבת חותם, שבין פקיעין לח'רפיש (נ"צ 1824.2677), ובחורבות נוספות נמצאו שרידים של מתקנים חקלאיים, בעיקר בתי בד, בתי מלאכה וקברים חצובים בסלע. בתקופה זו החלה לשגשג גם ההתיישבות היהודית בשולי הר מירון: במירון ובחרבת שמע (ע"ע; נ"צ 1914.2647) נמצאו בתי כנסת גדולים ומפוארים המעידים על אוכלוסייה גדולה ואמידה. ראוי לציין שבתחומי הר מירון לא נמצאו כנסיות נוצריות, בניגוד לשרידים נוצריים רבים שנמצאו בגליל המערבי. הגבול המערבי של הר מירון היווה כנראה גבול בין ההתיישבות היהודית לבין ההתיישבות הנוצרית בגליל העליון. לאחר הכיבוש הערבי, במאה ה - 7, הידלדל היישוב היהודי בהר, ורק בתקופה הממלוכית (מאות 14-13) הגיעו לכאן תושבים דרוזים. אלה התיישבו במרומי ההר, בג'רמק ובזבוד (חרבת זבד; נ"צ 1895.2644), שני יישובים שנחרבו וניטשו בסוף המאה ה - 19, וכן בבית ג'אן, שנותר היישוב היחיד בתחומי ההר. בשנת 1836 היה ניסיון של יהודים להיאחז במרומי הר מירון. את ההתיישבות במקום החלו רבי ישראל ב"ק ובנו ניסן, שקיבלו שטחים בג'רמק מאבראהים באשה, כובשה המצרי של הארץ, שבאותה עת ניהל כבר מלחמת הישרדות בארץ. במקום הוקמה חווה חקלאית שגידלו בה צאן ועיבדו את אדמתה. לאחר רעידת האדמה שפקדה את צפת בשנת 1837 עלו רבי ישראל ב"ק וקבוצתו לג'רמק. בשנת 1838 ביקר השר משה מונטיפיורי את יהודי ג'רמק, ושמע מהם על חזון ההתיישבות היהודית בגליל. לרוע מזלם של רבי ישראל ב"ק ושאר המתיישבים, נמלט אבראהים באשה עם שרידי צבאו מן הארץ בשנת 1840, והשלטון העות'מאני, בלחץ ערביי האזור, לא אהד את רעיון ההתיישבות היהודית במקום. המתיישבים אולצו לעזוב את ההר ולעבור לירושלים. אתר התיישבותם בחרבת ג'רמק נקרא היום חרבת רום או חרבת ב"ק.

שמורת הר מירון משתרעת היום על שטח של כ - 116,000 דונם. זוהי השמורה הגדולה ביותר לא רק בצפון הארץ, אלא גם השמורה הגדולה ביותר במזרח התיכון שבה נשמרים מרכיבי החי והצומח של האזור הים-תיכוני. כבר בתקופת המנדט הבריטי הכירו בחשיבותו של המקום ובצורך להגן עליו מפני כריתה ובנייה, והאזור הוכרז בידי הנציב העליון סר אלפרד מקמילן כאזור שמור, שתקנות פקודת היערות מגינות עליו.

בשנת 1953, עוד לפני הקמתה של רשות שמורות הטבע, הוכרז השטח (96,000 דונם) כשמורת טבע. בשנת 1964, עם הקמתה של רשות שמורות הטבע, הוכרזה השמורה והורחבה לממדיה הנוכחיים. עם זאת, המצב שבו מתקיימת פעילות חקלאית בתוך השמורה ובשוליה מצויים 12 יישובים - יוצר לחץ מתמיד על השמורה ועל היכולת לשמר אותה.