ספר יהושע אינו מייחס לעם חטא, ובניגוד לדור המדבר המנסה את ה', מתמרמר ומתמרד עליו ועל משה עבדו בכל הזדמנות, דור הבנים מתואר כדור צדיק. התנהגותו הנאותה של העם מתגלה מראשית פעולתו של יהושע, בדבריהם של הלוחמים משבטי עבר-הירדן: "כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך" וגו' (א, טז-יז).
אחת המצוות שנצטוו בני ישראל בכיבוש כנען היה להשמיד את יושביה (ראה למשל דב' כ, טז-יז). מילוי מצווה זו מיוחס ליהושע (י, מ-מא; יא, יב) ולישראל (יא, יד-טו).
הקפדת העם על מילוי מצוות ה' ניכרת בסיפור הגבעונים. כשנתבררה להם מרמת הגבעונים, "וישמעו כי קרבים הם אליו ובקרבו הם ישבים" (ט, טז), שאינם מארץ רחוקה כאמרם. לפי דיני המלחמה של ספר דברים אסור היה לכרות לגבעונים ברית לחיותם (דב' כ, י-יח), והנה הגבעונים הערימו על ישראל וישראל עברו על מצוות ה', אמנם בשוגג, אבל השבועה שנשבעו להם כבלה את ידיהם, "ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה בה' אלהי ישראל" (ט, יחא). הפרת השבועה עלולה להביא עליהם קצף (ט, כ), היינו מגיפה. בדין באו בני ישראל בטענות אל מנהיגיהם: "וילנו כל העדה על הנשיאים" (ט, יחב).
במקום אחד בא יהושע אל העם בטענה: "עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ אשר נתן לכם ה' אלהי אבותיכם" (יח, ג). אבל אין כאן חטא אלא גערה לשם זירוז, ומיד אחריה בא הביצוע.
רק חטא אחד מונה הכתוב בישראל בספר יהושע והוא חטא עכן שמעל בחרם. זה חטאו של היחיד: "ויקח עכן בן כרמי... מן החרם", אבל הוא חל על כל העדה: "חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם" (ז, יא). טבעו של החרם שהוא מידבק ומטמא את הפוגע בחרם וכל מי שאינם עושים לביעורו, "חרם בקרבך ישראל לא תוכל לקום לפני איביך עד הסירכם החרם מקרבכם" (ז, יב-יג).
כשבאו ראשי אבות הלוויים לבקש את קיום מצוות ה' ביד משה "לתת לנו ערים לשבת ומגרשיהן לבהמתנו" (כא, ב), מיהרו "ויתנו בני ישראל ללוים מנחלתם אל פי ה' את הערים האלה ואת מגרשיהן" (פס' ג).
צדקתם של בני ישראל עולה גם מהתנהגותם של בני עבר-הירדן כששבו לנחלתם והקימו "מזבח על הירדן מזבח גדול למראה" (כב, י). המזבח לא נבנה לזבוח עליו ובכך לפגוע בריכוז הפולחן. "חלילה לנו ממנו למרד בה' ולשוב היום מאחרי ה' לבנות מזבח לעלה למנחה ולזבח מלבד מזבח ה' אלהינו אשר לפני משכנו" (כב, כט). המזבח נבנה כדי להעיד על היותם חלק מעדת ה': "עד הוא בינינו וביניכם ובין דרותינו אחרינו לעבד את עבדת ה' לפניו... ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו אין לכם חלק בה'" (כב, כז).
בדורו של יהושע לא קרה שיעבדו אלוהים אחרים (כפי שקרה בימי משה). בנאום הפרידה שלו מזהיר יהושע, כנוסח המקובל בספרות המשנה-תורתית, מפני התערבות בגויי הארץ הנשארים, משום שהתערבות כזאת תביא לעבודה זרה (כג, ז; השווה גם פס' טז), אבל מדובר בסכנה שלעתיד בלבד.
רק בנאומו של יהושע בברית שכם (פרק כד) הואשם העם בחטא של עבודה זרה: "ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם אל ה' אלהי ישראל" (פס' כג). זו תפיסה מיוחדת לפרק זה (וראה בהקדמה לפרק ובפירוש).
ההשקפה השוררת בספר יהושע על צדקתו של דור כובשי כנען שלטת גם בפתיחה הפרוגרמטית של ספר שופטים: "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושוע" (שופ' ב, ז). הכתוב מייחס את נאמנותם לה' לכך "אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל" (שם). אבל גם לדור האבות נעשו מעשים גדולים ולמרות כל זה הם המרו את פי ה' פעם אחר פעם. הנימוק לנאמנותם של הבנים אינו מפחית מגודל צדקתם.
