|
![]() |
![]() ![]() |
![]() ![]() ![]() ![]() |
הסדרי נגישות
![]() |
![]() |
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > חגיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > עשרת הדיברות |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
זה כחמישים שנה הולכת ומשתרשת במחקר המקרא הדעה, שמעמד הר סיני, היום שבו השמיע האל את דבריו בסיני, לא נתפס בישראל כמאורע חד-פעמי שחלף ועבר, אלא כהתרחשות שהייתה חוזרת על עצמה כל-אימת שהעם התכנס לחידוש הברית ונשבע אמונים לאלוהיו. המביע דעה זו היה מובינקל בספרו Le décalogue ,1927. לאור העיון במזמורים נ ופא הגיע למסקנה, שבימי קדם קיימו בישראל התכנסויות להמחזתו ולחגיגתו של מעמד ההתגלות בהר סיני. מזמורים אלה, הרומזים על טקסי ברית ועל חג, מצטטים את הפתיחה של עה"ד: 'אנכי ה' אלהיך ו'לא יהיה לך וגו' (נ, ז; פא, י-יא), ובמזמור נ מצאנו זכרון הדיברות האחרונים: גניבה, ניאוף ועדות שקר (פס' יח-כ). בתה' נ נאמרים הדברים על רקע התגלות ה' בציון (פס' ב), המופיע בסערה אגב השמעת משפט צדק66 לחסידים הכורתים ברית עלי זבח (ה-ו), דבר המזכיר לנו את מתן תורה בסיני וכריתת ברית (שמ' יט, א-ח). בתה' פא בא תיאור הדברים על רקע של חג המלווה תקיעת שופר והודעה כי אלוהים שם חוק ומשפט ועדות לישראל ז (פס' ד-ה). אם מצרפים אנו את העדויות שבשני המזמורים, הכוללות מובאות מעה"ד והתגלות בחג אגב מתן חוק ומשפט. מתחזקת אמנם ההנחה, שמדובר כאן בחג שבו חוגגים את המאורע של מתן תורה, כפי שהניח מובינקל. עם כל זאת יש לזכור, שמזמורים אלה לא באו לציין את מאורע חידוש הברית, אלא להשמעת דברי תוכחה לעם. מזמור נ' בא להוכיח את העם על שהוא מרבה בקרבנות ואינו מקיים את מצוות האל (פס' ח-יג), וכמו כן הוא מוכיח את הרשע הצבוע, שאמנם הוא נושא את דברי הברית על פיו, אך אינו מקיימם (טז-כא).67 כיוצא בזה מביא מזמור פא את מתן החוק ועה"ד ומשמיע דברי תוכחה לעם על שלא שמע בקולו של ה' ולא הלך בדרכיו (פס' יב-טז). השמעת דברי תוכחה מסוג זה והסתמכות על עה"ד מצויות בנבואות הושע וירמיהו. שני נביאים אלה קובלים על הפרת המצוות הבסיסיות שבעה"ד, וזאת בסמיכות לדברי פולמוס עם הכוהנים ועל תורת הקרבנות. הושע קובל על היעדר דעת אלוהים בארץ (ד, א), שכתוצאה מכך מתגלית התופעה של 'אלה וכחש ורצב וגנב ונאף' (ד, ב), ולאחר מכן הוא בא לגנות את הכוהנים על שמאסו בדעת ה' ושכחו את תורת האלוהים אגב אכילת החטאת (פס' ו-ח). כיוצא בזה, בשעה שירמיהו מוכיח את העם הבאים בשערי המקדש להשתחוות לה' (ז, ב), תוך התייחסות לחמישה דיברות מעה"ד: 'הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל והלך אחרי אלהים אחרים68 (ז, ט); לאחר מכן הוא עובר לוויכוח חריף נגד הקרבנות: "כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל: עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה ציויתי אותם לאמר, שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם" (ז, כא-כג). במקום אחר עמדנו על כך,69 כי קביעה זו של ירמיהו, שבני ישראל לא נצטוו על הקרבנות ביום צאתם ממצרים, מובנת רק על בסיס ההנחה, שירמיהו מתכוון כאן לעשרת הדיברות, שאין בהם זכר לקרבנות. לפי דב', ה, יט ואי', השמיע האל לכל ישראל בסיני את עשרת הדיברות בלבד, ואילו יתר החוקים נאמרו אז למשה בלבד והוא הודיעם לבני ישראל סמוך למותו, בערבות מואב. ראינו אפוא, שהמזמורים נ ופא, שמדובר בהם במאורע מתן תורה, הינם בעיקר מזמורי תוכחה ודומים בכך לתוכחות ירמיהו והושע, שגם הן נאמרו על רקע עשרת הדיברות. נראה לי, שאת השילוב של מעמד-ההתגלות והתוכחה במזמורים אלה ניתן להסביר בכך, שהמוכיחים ראו לנכון להשמיע את תוכחתם לעם דווקא בחג מתן תורה כשקראו בטקס מיוחד את עה"ד. לרגל קריאת עה"ד המושמעים בקהל, מצאו להם הנביאים והמשוררים את ההזדמנות להוכיח את העם על צביעותו ועל שהוא נאה דורש ואינו מקיים (השווה תה', נ, טז-כא), וכמו כן שללו את ריבוי הקרבנות, שאינם נזכרים כלל בעה"ד.70 ההבדל בין הנביאים לבין משוררי המזמורים הוא בכך, שהנביאים, שעניינם העיקרי הוא התוכחה, אינם נזקקים כלל לתיאור מהלך הטקס, שבאותה הזדמנות השמיעו גם את תוכחתם, בעוד שמשוררי המקדש, שעניינם בליטורגיה, מתארים את טקס חידוש הברית ומפארים אותו, ובצד אלה מביאים הם גם את דברי התוכחה כלפי אלה שאינם מקיימים את דברי הברית. כך מוצאים אנו, כי מזמור נ' פותח בהתגלות בציון בלשון דומה לזו של ההתגלות בסיני,71 דבר המלמד, כי מעמד ההתגלות הועבר מסיני לציון. האש והסערה, המופיעות כאן, הם מסממני התיאופאניה (פס' ג). והחסידים הכורתים ברית על זבח מזכירים לנו – כפי שאמרנו – את מעמד הברית בסיני (שמ' כד). מזמור פא מבהיר לנו צד אחר של התמונה. הכתוב מתייחס לרקע ההיסטורי של החג הבא לציין מתן חוק ומשפט ביעקב ו'עדות ביהוסף.'72 הוא מתאר את יציאת מצרים, קורות העם בדרכו73 עד מסה ומריבה,74 ואז בא ציטוט עשרת הדיברות. התקיעה בשופר, הנזכרת בקשר למתן חוק ומשפט ביעקב (פס' ד-ה), רומזת, כנראה, לקול השופר שנשמע בשעת מתן תורה בסיני (שמ' יט, טז, יט) והיו חוזרים ומשמיעים קול שופר בטקסי חידוש ברית בישראל, כפי שניתן ללמוד מדה"ב טו, יד (וראה להלן עמ' 29).75 סדר המאורעות המתואר במזמור פא תואם את סדר המאורעות בס' שמות, שם בא מתן תורה לאחר מסה ומריבה (שמות יט לאחר יז); ואם כן, מסתבר שתיאור החג המשתקף כאן מרמז על חג השבועות (ראה להלן). לעניין נוסח התוכחה הצמודה לטקס חידוש הברית, חשובים ביותר שימושי הלשון שמצאנו במזמורים אלה על שמיעת עה"ד מפי האל:
הביטויים 'שמע / שמעה עמי' וכן 'ישראל' לפני 'אנכי ה' / אלהים אלהיך' מזכירים לנו את ההכרזה 'שמע ישראל ה' אלהינו, ה' אחד' שבדב' ו, ד ועשויים להאיר את סיבת הצמידות של 'שמע' לעה"ד, הידועה לנו מימי בית שני. אולם מאלפת ביותר לענייננו הינה ההעדה המופיעה בהקשר זה.76 עדות בצמוד לפועל העד ב', כפי שמצאנו במזמור פא (השווה פסוק ו'), מצוי גם במל"ב יז, טו ('ואת עדותיו אשר העיד בם') ובנחמ' ט' לד במובן של מתן תורה וחוקים, ואכן מן העולה ממחקרים שנתפרסמו באחרונה, מסתבר, כי מלבד משמעו הרגיל של הפועל 'העד' (להתרות) מורה פועל זה הן על נתינת חוקים77 והן על הוראה ולימוד.78 בדרך זו נמצאנו למדים על הקשר שבין מתן חוקים לבין תוכחה, תופעה המשתקפת במזמורים נ' ופא. יש להוסיף, כי גם הפועל 'הזהר' משקף דו-משמעות: מתן חוק ('והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת', שמ' יח, כ) ואתראה (מל"ב ו, י ועוד).79 הקשר בין מתן חוק לבין אזהרה אינו נטול היגיון, שהרי הצד המהותי בחוק הינו למעשה אזהרה נגד סטיות ועבירות, ואין אפוא להתפלא על כי במזמורים נ' ופא התוכחה שלובה במתן חוק. שילוב זה משתקף למעשה בירמ' יא, כאשר הנביא, שנצטווה להפיץ את דברי הברית בירושלים (פס' ו). מנסח את דבריו בלשון איום: 'ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת' (פס' ג). בהקשר זה אנו אמנם קוראים: 'כי העד העדתי באבותיכם ביום העלותי אותם מארץ מצרים עד היום הזה השכם והעד לאמר שמעו בקולי' (פס' ז), ולאור הכתובים בתה' נ ופא ניתן בהחלט להבין כאן העד ב' מכוון לא במשמעות של איומים כי אם לציוויים שהינם בבחינת תוכחה, והשווה לעניין זה דברי משה בדב' לב, מו: 'שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת'. כל זה עשוי ללמדנו, כי מתן תורה ותוכחה הינם שני צדדים של אותו מטבע, ומכאן השילוב של שני דברים אלה במזמורים נ' ופא. כפי שנראה בהמשך דברינו, חג שבועות שימש בימי בית שני מועד לקיום 'עצרת' לצורך אישרור וחידוש ברית סיני, ומותר אפוא להניח, כי אירועי חג זה הם הרקע למזמורים אלה. מסתבר שמובינקל כבר חש שמדובר כאן בטקס של חג, אבל בשל להיטותו למצוא בכל מקום רמז לחג ראש השנה, מצא גם במזמורים אלה את ראש השנה, אף על פי שאין לכך בסיס. לדעתנו, מרמזים מזמורים אלה על חג השבועות. בתורה אמנם לא נקבע זמנו של חג השבועות, אבל לפי ספר היובלים וכתבי כת מדבר יהודה, החג חל בחמישה עשר בחודש (ראה להלן), ולפיכך עשוי הכסה80 בתה' פא, ד להתאים גם לחג השבועות, חג שבו מחדש העם את בריתו עם אלוהיו מדי שנה. התופעה של חידוש ברית מדי שנה בשנה ידועה לנו מהמזרח הקדום. החל מראשית האלף השני לפנה"ס ועד לתקופה ההלניסטית והרומית,81 ומצאנוה במפורש בסרך היחד בקשר למעבר אנשי הכת בברית מדי שנה בשנה (דף 2, שו' 19), וראה גם להלן. יש להעיר, כי ניסיונו של א. אלט ללמוד מדב' לא, י-יג על קיום טקס ברית מחזורי (כל שבע שנים) אינו עומד במבחן הביקורת. מדובר כאן במעמד 'הקהל' שבו נצטווה המנהיג לקרוא בפני העם את התורה, ובלשון חז"ל את 'פרשת המלך' (משנה סוטה ז, ב, ח), ללא כל זיקה לטקס של ברית. כפי שהראיתי במקום אחר, קשורה תופעה זו ל'תורת המלך' במזרח הקדום.82
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
![]() |
|
123 |