אגם הכינרת : מליחות הכינרת

המעיינות המלוחים והמוביל המלוח: רמת המליחות נקבעת לפי מסת כלל החומרים המומסים ביחידת נפח של מים. מכיוון שבדרך כלל אין מידע מדויק על ריכוז כל החומרים המומסים, המנהג הוא להתייחס לריכוז הכלור (שקל למדידה ונתוניו מצויים בשפע), והוא הפך להיות מדד יחסי לרמת המליחות. המליחות האופיינית של מי נהר הירדן, בדומה ליתר הנחלים הנכנסים לאגם, היא כ - 20 מ"ג כלור בליטר (מגכ"ל). ברם מליחות מי הכינרת גבוהה פי עשרה ממליחות מי הירדן (ולפני חצי יובל שנים הייתה גבוהה פי עשרים). הסיבה לכך היא המעיינות המלוחים הדולפים אל האגם. לאורך חופי הכינרת ובקרקעיתה פזורים מעיינות אחדים התורמים לכינרת כמויות מלח ניכרות כל שנה. המליחות האופיינית של רוב המעיינות היא בתחום של 2,000-600 מגכ"ל, אך בחמי טבריה המליחות מגיעה ל - 18,000 מגכ"ל, בדומה לריכוזו במי ים (טבלה 3.1). המעיינות הגדולים מרוכזים בצפון מערב הכינרת, ומחולקים לשלוש קבוצות בהתאם למיקומם הגאוגרפי: טבחה, פולייה וחמי טבריה. בקרקעית האגם נובעים מעיינות מלוחים נוספים: הברבוטים (מול טבחה) ומעגן (מול פולייה). נוסף על המעיינות הגדולים הללו, יש דליפות מים מלוחות מכל קרקעית האגם. כלל מקורות המלח מסתכם בשנה ממוצעת ב – 170,000 טונות כלור.

טבלה 3.1: רמות מליחות של מים בטבע

מקור המים	ריכוז כלור אופייני (מגכ"ל)
מי גשם מי מעיינות ונחלים מי כינרת ומי תהום רוב המעיינות המלוחים בכינרת מי אוקיינוס וחמי טבריה מי ים המלח ותמלחת	2 20 200 2,000 20,000 200,000

מליחות מי הכינרת לפני כארבעים שנה נעה בתחום של 400-350 מגכ"ל. מליחות זו הייתה גבוהה מדי עבור הגידולים החקלאיים. לכן כשתוכנן מוביל המים הארצי, שמטרתו העיקרית הייתה לספק מי כינרת לחקלאות, היה צורך להוריד את מליחות מי האגם. משום כך הוחלט לבנות את המוביל המלוח. המפעל הושלם בשנת 1967, שלוש שנים לאחר חנוכת מוביל המים הארצי. המפעל אוסף ומטה את מרבית מי מעיינות המלוחים הנובעים על החוף, בעיקר בטבחה ובחמי טבריה, וכן שואב תמלחת (מי תהום שמליחותם גבוהה מאוד) מרוכזת מקידוחים באזור מעיינות פולייה (אסולין וחב', 1994). המוביל המלוח מזרים את מי המעיינות דרומה באמצעות תעלה פתוחה שאורכה 22 ק"מ העוברת לאורך החוף המערבי של הכינרת, והם נשפכים לירדן התחתון וזורמים לים המלח. המפעל מטה בממוצע כ - 17 מלמ"ש ובתוכם כ - 56,000 טונות כלור בשנה, דהיינו כשליש מכניסות המלח לאגם (אסולין ושאו, 1993; כהנוביץ' ומירו, 1973). לאחר הטיית המעיינות המלוחים במוביל המלוח, ירדה מליחות האגם לערכים של 210 - 250 מגכ"ל (סימון וקרני, 1978). מליחות ברמה זו מתאימה למרבית הגידולים החקלאיים, ועבור גידולים רגישים במיוחד מוהלים מים אלו במי תהום מתוקים. במשך הזמן הורחב השימוש במוביל המלוח לניקוז השפכים של צפת, טבריה, גינוסר ומגדל.

מאזן המלח: בדומה להצגה הכמותית דלעיל של מאזן המים באגם, כך ניתן להציג את מאזן המלח שלו. מאזן המלח מגדיר את מסת המלח הנכנסת אל האגם ואת מסת המלח היוצאת ממנו בכל הכיוונים. כמובן, מלח איננו נכנס ואיננו יוצא בצורת חומר מוצק, אלא כחומר המומס במים הנכנסים ובמים היוצאים מהאגם, ולכן חישוב מסת המלח בכניסה וביציאה נעשה על ידי מכפלת ספיקת המים (הנכנסים או היוצאים) בריכוז המלח המומס בהם. כניסת המלח העיקרית היא כמובן המעיינות המלוחים, שהרי הזרימה העילית בירדן ובנחלים האחרים תורמת מעט מאוד מלח, והגשמים הנופלים על האגם אינם תורמים כל מלח. בתוך הכינרת נמהלים זה בזה המים בעלי המליחויות השונות עד לקבלת ריכוז משוקלל אחיד, וזוהי מליחות האגם הניתנת למדידה. היציאות מהאגם נחלקות למים המתאדים לאטמוספרה, שאינם מכילים כמובן כל מלח, וכל שאר היציאות (מוביל ארצי, צריכה מקומית וגלישה בדגניה) המכילות מלחים בריכוז אחיד.

מבחינה כמותית, כשמתמקדים ביוני הכלור, בשנה ממוצעת עשויים להיכנס לאגם כ - 170,000 טונות (סימון וקרני, 1976), כשהמעיינות המלוחים תורמים כ - 155,000 טונות והזרימות בנחלים כ - 15,000 טונות. המוביל המלוח מטה בממוצע כל שנה כ - 55,000 טונות כלור, היינו כמעט שליש, ורק היתר נכנס בפועל לאגם. היציאות של המלח מהכינרת בשנה ממוצעת הן השאיבה במוביל הארצי ובשאיבות מקומיות, יחד כ - 100,000 טונות כלור, וגלישות בסכר דגניה כ - 15,000 טונות כלור. נתונים ממוצעים לשנים 1992-1988 מוצגים באיור 3.16.

מליחות האגם משתנה משנה לשנה בהתאם לתנודות השנתיות במאזן המים והמלח. בשנים שחונות עולה מליחות האגם מכיוון שהזרימות המתוקות מהנחלים מצטמצמות, המעיינות המלוחים ממשיכים לתרום כמות מלח דומה, ההתאדות ממשיכה לסלק מים בלי מלח, וצמצום השאיבה (בדרך כלל בשנים שחונות) מצמצם את סילוק המלח מהאגם. זהו ההסבר לעליית המליחות בכינרת בשנים 1991-1988, ובשנים 2000-1995. בקיץ 2001, בעקבות החמרת משבר המים בארץ, המליחות עלתה ליותר מ - 280 מגכ"ל, מליחות שיא מאז הפעלת המוביל המלוח. לעומת זאת, בשנים ברוכות גשמים, יורדת מליחות האגם, מכיוון שהכינרת נמהלת במי הגשמים (והשיטפונות) הרבים. זהו ההסבר לירידת המליחות בשנים 1968 ו - 1992. ניתן להכליל ולקבוע: בשנים ברוכות מאזן המים חיובי ומאזן המלח שלילי, ובשנים שחונות מאזן המים שלילי ומאזן המלח חיובי.

השינויים בריכוז הכלור במשך הזמן הם שילוב של השינויים הקלים הנובעים משינויים במליחות המים בין שנים ברוכות לשחונות, לבין השינוי העיקרי הנובע מהקמת המוביל המלוח. ירידת המליחות החריפה בשנים 1969-1967 מיוחסת לשני אירועים שהתרחשו בו זמנית: בראש ובראשונה הפעלת המוביל המלוח, אך גם שיטפונות חזקים (בשנת 1968/9) שהחליפו רבע מנפח המים באגם. שני גורמים אלו הורידו את ריכוז הכלור ביותר מ - 100 מגכ"ל. השתנות זו הייתה מלווה בירידת מסת הכלור הכוללת באגם מ - 1.25 מיליון טונות ל - 1.00 מיליון טונות.

יש לציין שאירועים שיטפוניים קיצוניים לא מביאים בהכרח לירידת מליחות האגם. להלן שתי דוגמאות הממחישות את שתי האפשרויות. בחורף 1968/9 ירדה המליחות באופן חריף מכיוון שנכנסו לאגם כמיליארד וחצי מ"ק מים מתוקים (מהנחלים) ויצאה מהאגם כמות דומה של מים אך במליחות גבוהה יותר (הוגלשו כמיליארד מ"ק מים בדגניה ונשאבו מאות מלמ"ק נוספים במוביל הארצי ובשאיבה מקומית). אולם, החורף השיטפוני של 1991/2 לא הביא לירידה חריפה במליחות האגם מכיוון שבאותה שנה לא הוצאו מהאגם כמויות מלח רבות. הסיבה לכך הייתה שבתחילת החורף מפלס המים באגם היה מינימלי, ומרבית מי השיטפונות מילאו את האוגר הפעיל (מפלס הכינרת עלה), ובדגניה הוגלשו רק 250 מלמ"ק (1993 ,Beyth et al).

עליית המליחות בשנת 1999 נבעה מסיבה נוספת – ניהול לקוי. התחזיות שפורסמו במהלך החורף השחון התריעו שמפלס המים עתיד לרדת בקיץ אל מתחת הקו האדום שהיה תקף באותו הזמן, היינו 213- מ'. נציבות המים הורתה להקטין את השאיבה מהכינרת למינימום ולספק ממנה מים רק ליישובים שאין להם מקור מים חלופי (כגון חיפה). אכן, השאיבה צומצמה ל - 20% בהשוואה לשנה ממוצעת, והמים לתושבי מרכז הארץ ודרומה סופקו רק ממאגרי מי התהום. באביב התברר שהחלטה זו אינה מספקת והמפלס ממשיך לרדת במהירות אל הקו האדום. נציבות המים רצתה לעכב ככל האפשר את ההחלטה על שינוי הגדרת הקו האדום ועל כן החליטה להפסיק את הטיית המעיינות המלוחים במוביל המלוח אל מחוץ לאגם ובכך "להרוויח" 20 מלמ"ש. הרווח היה מזערי ונוספו פחות מ - 10 ס"מ למפלס, אך המחיר היה כבד - תוספת של כ - 50,000 טונות כלור לאגם, והמליחות עלתה מ - 235 מגכ"ל עד 250 מגכ"ל. בסופו של דבר, גם פעולה זו לא הועילה, ובסוף קיץ 1999 הורד הקו האדום ל - 213.3- מ' ובשנים שאחר כך ירד הקו האדום שוב ושוב (ל - 214- ול - 215.5- מ').

השפעת המליחות על משק המים: המוביל המלוח פתר לכאורה את בעיית המליחות של הכינרת. באמצעותו הופחתה מליחות הכינרת מתחום ריכוזים של 350 - 400 מגכ"ל לתחום של 250-210 מגכ"ל, היינו מים הראויים לשימוש בבית ובחקלאות. אכן, מאז שנות השישים, מוביל המים הארצי מזרים את מי הכינרת בעלי המליחות המופחתת למרכז הארץ ולדרומה לצריכה שוטפת. אולם, בפרספקטיבה של יותר משלושים שנה, מתברר שמליחות הכינרת עדיין גבוהה, והיא גורמת נזקים קשים למשק המים ולסביבה. לפני פירוט הנזקים, לצורך השוואה, כדאי שנדע כמה נתונים מספריים הנוגעים לרמת המליחות של יתר מקורות המים בישראל. מי אקוות ההר, בטרם ניזוקו מפעילות בני האדם, הכילו כ - 100 מגכ"ל, וכיום מליחותם כ - 150 מגנ"ל. מי אקוות החוף, במצבם הטבעי, הכילו כ - 100 מגכ"ל וכיום מליחותם כ - 200 מגכ"ל. הכינרת אם כן הייתה בעבר ועודנה היום מקור המים המלוח ביותר.

הבעיה העיקרית הנובעת ממליחות הכינרת היא ההמלחה המצטברת במרכז הארץ הן של הקרקעות והן של מי התהום. מוביל המים הארצי הפך "יצואן" המלח הגדול ביותר בישראל. המוביל מזרים בשנה ממוצעת כ - 380 מלמ"ק למרכז הארץ. בכל ליטר מי כינרת יש בקירוב 220 מ"ג כלור 120 (C1), מ"ג פחמה CO_3⁼), 110 ) מ"ג נתרן Na+), 30 ) מ"ג מגנזיום (Mg++), 50 )מ"ג סידן Ca++), 50 ) מ"ג גופרה (_⁼SO₄), ומעט יונים נוספים. בסך הכול בליטר אחד של מי הכינרת ישנם כ - 0.6 גרם מלחים. לפיכך 380 מלמ"ק שהמוביל הארצי מזרים בשנה כוללים: 85,000 טונות כלור, 42,000 טונות נתרן ועוד עשרות אלפי טונות של יונים אחרים, כך שבסך הכול המוביל הארצי מזרים 230,000 טונות מלח למרכז הארץ, היינו יותר מכל מפעלי המלח בארץ.

"ייבוא" המלח אל מרכז הארץ במשך 35 שנים המליח קרקעות ומי תהום, אמנם באטיות אך באופן מצטבר ואינטנסיבי. רוב המלח מוצא את דרכו במישרין (בהשקיית שדות חקלאיים במרכז הארץ) או בעקיפין (בהשקיית שדות במי קולחים שנאספו מערים המקבלות מי כינרת) אל אקוות החוף, שמליחותה עולה בהתמדה. מתברר אפוא שייצוא המלח המתמשך מהכינרת והפגיעה בסביבה הן סיבות מספיקות כדי שנציבות המים תחליט על הקטנה נוספת של מליחות מי הכינרת.

הבעיה השנייה הנובעת ממליחות הכינרת היא חוסר הכדאיות למחזר את מימיה. במדינת ישראל, הסובלת ממחסור במים, ראוי היה להשתמש פעמיים בכל ליטר מים. ראשית, לספק את המים לשימוש עירוני בבתים, ושנית, לאסוף את הביוב העירוני ולטפל בו באופן שיהיה ראוי לשימוש חוזר כמי השקיה בשדות החקלאיים (השימוש איננו כפול בדיוק כי רק שני שלישים מכמות המים הנכנסת לעיר יוצאת ממנה כשפכים). השימוש הכפול באמצעות מחזור אפשרי רק במים שמליחותם ההתחלתית נמוכה דיה, שהרי השימוש העירוני מוסיף מלחים למים, והטיפול בשפכים מסלק את החומר האורגני בלבד ולא את המלחים. מליחותם של מי אקוות ההר כ - 150-50 מגכ"ל. לאחר אספקתם לעיר, השימוש בהם, איסופם במערכות הביוב והטיפול בהם - עולה מליחותם לכ - 250-150 מגכ"ל, היינו למים הראויים לשימוש חקלאי. בדומה, מליחותם של מי אקוות החוף היא כ - 200-100 מגכ"ל ולאחר אספקתם לעיר, השימוש בהם, איסופם במערכות הביוב והטיפול בהם עולה מליחותם לכ – 200 - 300 מגכ"ל, היינו מים הראויים עדיין למקצת הגידולים החקלאיים. מי התהום אם כן ראויים בדרך כלל למחזור. לעומתם, מי הכינרת שיסופקו לעיר ייאספו ויטופלו יכילו כ - 350-300 מגכ"ל ואינם ראויים למחזור ולשימוש חקלאי. כיום משתמשים במי כינרת ממוחזרים רק לאחר מיהולם במים אחרים. אילו ניתן היה להפחית את מליחות מי הכינרת עצמם, הדבר היה מתבטא ברווח של מאות מיליוני מ"ק מים להשקיה בחקלאות.

הבעיה השלישית, הפחותה בחשיבותה, היא שמי הכינרת ראויים כיום להשקיית מרבית הגידולים החקלאיים, אך לא כולם. מרבית הגידולים החקלאיים עמידים למי השקיה שמליחותם נמוכה מ - 250 מגכ"ל, אולם מקצת הגידולים החקלאיים (אבוקדו, מנגו וכד') רגישים למי השקיה המכילים מעל 170 מגכ"ל.

מבחינה מעשית, אין אפוא ספק שיש להפחית את מליחות הכינרת יותר ממה שכבר נעשה באמצעות מפעל המוביל המלוח. באופן עקרוני, ניתן להרחיב את המוביל המלוח לתפיסה מלאה של כל מעיינות החוף, כולל אלו שמליחותם נמוכה יחסית. בדרך זו ניתן להטות עוד 16 מלמ"ש (נוסף על 17 המלמ"ש כיום) ובתוכם 16,000 טונות כלור (הגדלת הטיית המלח ב - 30%). לחלופין ניתן להקים מתקן התפלה שיטופלו בו כל מי המעיינות המלוחים. מפעלים מסוג זה עשויים להוריד את מליחות האגם ב - 30-20 מגכ"ל (אסולין וחב', 1994). אכן רעיונות אלו נבדקים בנציבות המים על יתרונותיהם וחסרונותיהם מאז ראשית שנות התשעים, אך לדאבוננו עדיין לא יצאו אל הפועל. בכל אופן, גם בכך אין די. אם המטרה היא למזער את ייצוא המלח מהכינרת אל מרכז הארץ ולהקטין את תהליכי ההמלחה, יש לנקוט פעולות משמעותיות יותר. השאלות העומדות על הפרק הן: האם ניתן להקטין את קצב נביעת המעיינות המלוחים? האם ניתן להקטין את מליחות המעיינות? האם טכנולוגיות חדשות עשויות לסייע? מתן תשובות אמינות לשאלות אלו מותנה במחקר יסודי שיוסבר להלן.

מנגנון ההמלחה: לפני פירוט המחקרים, התאוריות, והמסקנות, ראוי להציג בתמציתיות את הממצאים העיקריים המעידים על קיומם של מי תהום מלוחים בתת-הקרקע סביב הכינרת. בהתבסס על מאזני המים והמלח של הכינרת שלעיל, מתברר שהזרימות "המתוקות" (מי נחלים וגשם ישיר) תורמות כ - 90% ממי האגם ובתוכם כ - 10% מהמלחים. לעומתם, הזרימות המלוחות (מעיינות החוף והמעיינות התת-ימיים) תורמות כ- 10% ממי האגם אך כ - 90% מהמלחים (גופן וגל, 1992). כאמור לעיל, מליחותם האופיינית של המעיינות המלוחים נעה בתחום של 2,000-600 מגכ"ל. סיכום עדכני של נתוני המליחות והספיקות של המעיינות המלוחים והשתנותם במהלך עונות השנה אפשר למצוא במאמר של 1999 , Rimmer et al. גם קידוחים רדודים שנקדחו בבוץ שבקרקעית האגם מלמדים שמליחות המים (הלכודים בבוץ) עולה עם העומק. הריכוז עולה מכ - 200 מגכ"ל בשכבת הבוץ העליונה ועד 2,000 - 3,500 מגכ"ל בעומק של 4 - 5 מ' תחת הקרקעית (1994 Stiller,), וסביר להניח שהריכוזים ממשיכים לעלות עם העומק. כמו כן, ניסויים בבלונים ריקים שהוצמדו לקרקעית האגם בנקודות רבות הראו שהם מתמלאים באטיות במים מלוחים הנובעים מלמטה
(1998 Dror and Ronen). מילוי הבלונים לימד על זרימה אנכית של מי תהום מלוחים בקצב של 100-20 מ"מ לשנה.

בקידוחים עמוקים באזור הכינרת (לעומק של מאות מטרים ועד 3 ק"מ) נמצאו מי תהום במליחויות הנעות בין 20,000 מגכ"ל ועד 170,000 מגכ"ל (ניב, 1978). מתברר שמי התהום העמוקים תחת הכינרת הם תמלחות שריכוזם לפעמים גבוה כמעט פי עשרה ממליחות מי הים (טבלה 3.1). מבחינה מעשית, לא נשקפת סכנה מתמלחות כאלו כשהן קבורות בעומק, אולם מתברר שבאזור הכינרת הן נדחפות ועולות כלפי מעלה וממליחות את האגם. העדויות לעליית התמלחות הן משני סוגים: עדויות גאוכימיות ועדויות גאותרמיות. ראשית, ההרכב הגאוכימי של מי המעיינות המלוחים סביב הכינרת (יחסי הריכוזים של הקטיונים והאניונים השונים) דומה מאוד להרכב הגאוכימי של התמלחת שנשאבה בקידוחים העמוקים (1999 Bergelson et al ). שנית, הטמפרטורה הגבוהה של מי המעיינות (לדוגמה: 64ºC במעיין הרומי שבחמי טבריה) מעידה שהם עולים מעומק רב שהטמפרטורה בו גבוהה יותר (1979 Starinsky et al).

אין ספק אפוא שמי תהום מלוחים סובבים את הכינרת. מהו אם כן מנגנון ההמלחה? במילים אחרות, מהו "הכוח המניע" המעלה את התמלחת מעומק רב עד לפני השטח? רק לאחר זיהוי הכוחות הפועלים במערכת ההידרולוגית ניתן יהיה להתמודד עם השאלות המעשיות שהוצגו לעיל. אכן, שאלת מנגנון ההמלחה העסיקה את החוקרים כבר למעלה מארבעים שנה. מבין כל מנגנוני הזרימה האפשריים (הכוחות הגורמים לזרימת מי תהום בטבע), הוצעו שתי תאוריות עבור האקוות הסובבות את הכינרת. בשל היעדר יכולת מחשוב בשנות השישים, לא תורגמו התאוריות למודלים כמותיים, וההכרעה מי מביניהן היא הנכונה הייתה בלתי אפשרית. מסקנותיהן המעשיות של שתי התאוריות בהקשר לניהול משאבי המים היו מנוגדות, והוויכוח נמשך עשרות שנים. רק בשנים האחרונות נפתרה תעלומת המליחות באמצעות מחקרים חדשים. להלן יוצגו התאוריות ההידרולוגיות, משמעותן המעשית, ההוכחות לכאורה לשתי השיטות, המחקרים החדשים והמסקנות התפעוליות.

התאוריה הראשונה היא שהזרימה נובעת מעודף לחץ הנוצר במי התהום במעמקים בגלל דחיסת סלעים והקטנת נפח החללים שבהם, או כמו שנקראה באופן מסורתי: תאוריית "הפוטנציאל העצמי". הסיבות להיווצרות הלחץ הן שתיים: התנועות בקרום כדור הארץ לאורך השברים הגאולוגיים של בקע הירדן וים המלח (1969 (Mazor and Mero, והצטברות סחף ההולך ונקבר תוך כדי הידוקו וכיווצו (רוזנטל, 1981). המים המלוחים המצויים בעומק רב נסחטים אפוא ונדחפים כלפי מעלה. לפי תאוריה זו, המים הנובעים במעיינות סביב הכינרת הם תוצר ערבוב של שני מקורות בלתי תלויים: מים מתוקים המגיעים מהאקוות הרדודות (המתמלאות מהגשמים בגליל) ומים מלוחים העולים ממעמקים בגלל עודף הלחץ.

התאוריה השנייה היא זרימה בגלל כוח הכבידה, או כמו שנקראה באופן מסורתי: "מודל השטיפה". לפי תאוריה זו מי הגשמים המחלחלים בגליל זורמים בגלל כוח הכבידה מההרים הגבוהים אל הכינרת הנמוכה. הזרימה נעשית במסלולים שונים, מקצתם רדודים ומקצתם עמוקים, ובדרכם הם שוטפים את מי התהום המלוחים המצויים בשכבות העמוקות (1967 Goldshmidt et al ). לפי תאוריה זו, ייתכן שיש עודף לחץ בסלעים הקבורים בבקע (כמו לפי התאוריה הראשונה), אך הוא זניח בהשוואה לכוח הנגרם מזרימת מי הגשמים שמקורה בכוח הכבידה.

לפי המודל השלישי יש חדירה עכשווית של מי הים התיכון עד לכינרת במסלולים עמוקים בתת-הקרקע
(1979 Kafri and Arad).אף על פי שמבחינה פיזיקלית הפרש מפלסים של כ - 200 מ' בין הימים עשוי לגרום לזרימה כזו, תאוריה זו אינה מתיישבת עם הנתונים הגאוכימיים המלמדים שהמים המלוחים שונים בהרכבם ממי הים. לכן מכאן ואילך נתמקד בשתי התאוריות הראשונות בלבד.

שתי התאוריות נולדו והתבססו על תצפיות ממושכות שנעשו במעיינות המלוחים סביב האגם. התצפיות התמקדו בשינויים של השפיעה והמליחות במהלך עונות השנה. ככלל, ספיקת המעיינות מתגברת בחורף בגלל הגשמים ונחלשת בהדרגה בקיץ. אולם שינויי המליחות במשך הזמן אינם אחידים. במעיינות הטבחה לימדו התצפיות על יחס הפוך בין שפיעה למליחות, היינו עליית הספיקה במעיינות בעונת החורף הייתה מלווה תמיד בירידת המליחות. לכאורה התנהגות זו מוכיחה את המודל הראשון, כי תאוריית הפוטנציאל העצמי טוענת שהמעיינות ניזונים משני מקורות מים, האחד מתוק והאחר מלוח. בחורף מתגבר המקור המתוק בעקבות הגשמים ומוהל את המקור המלוח הנסחט ממעמקים והמליחות יורדת. אם כן, תצפיות השדה במעיינות הטבחה מוסברות היטב לפי המודל הראשון. לעומת זאת, במעיינות הפולייה לימדו התצפיות על יחס ישר בין שפיעה למליחות, היינו עליית הספיקה בחורף מלווה בעליית המליחות. לכאורה התנהגות זו מוכיחה את מודל השטיפה, כי בחורף בעקבות הגשמים הזרימה בגלל כוח הכבידה מתחזקת ושוטפת גופי מים מלוחים בעצמה רבה יותר והמליחות עולה. יוצא אם כן שהתנהגות מעיינות הפולייה מוסברת היטב לפי המודל השני.

שני המודלים הביאו כאמור להסקת מסקנות הפוכות בנוגע לתפעול משאבי המים. תומכי מודל הפוטנציאל העצמי טענו שאסור לשאוב מים בגליל המזרחי כי כך תרומת המקור המתוק במעיינות תקטן ותרומת המקור המלוח תגבר, ולכן יגדל ריכוז המלחים במעיינות. לעומתם, התומכים במודל השטיפה טענו שרצוי לשאוב מי תהום בגליל המזרחי כי כך תקטן שטיפת התמלחות לכינרת ואולי יומתק האגם. המודלים נוגדים זה את זה גם בשאלת הורדת הקו האדום התחתון באגם. תומכי המודל הראשון טענו שהורדה כזו תגרום לפריצת תמלחות לאגם כי הורדת המפלס תקטין את ההתנגדות ללחץ העצמי. לעומתם, תומכי מודל השטיפה טענו שניתן להוריד את מפלס הקו האדום בכינרת, מכיוון שנביעת המים המלוחים מושפעת ממפלס מי התהום בגליל, שהמפלסים בו משתנים באופן ניכר בין קיץ לחורף, ולא משינויים ממפלס המים באגם (שתנודותיו העונתיות קטנות מאוד באופן יחסי).

קובעי המדיניות בנציבות המים החליטו בסופו של דבר לאסור את הורדת הקו האדום התחתון באגם ולאסור את שאיבת מי תהום בגליל המזרחי, דהיינו בהתאם להמלצות המודל הראשון. ההחלטה התקבלה לא בגלל הכרעה מדעית בצדקת המודל הראשון, אלא מחשש מהבלתי נודע. לאמתו של דבר החשש מפריצת תמלחות הפך גורם מפתח בעיצוב מדיניות המים באגן הכינרת מאז שנות השישים. החשש היה שפריצת המלח תואץ אם תהיה חריגה מהתנאים הטבעיים.

בפועל, כללים תפעוליים אלו הופרו. הגידול בצריכת המים בישראל הביא בשנת 1981 את נציב המים להחלטה על הורדת הקו האדום התחתון מ - 212- מ' ל - 213- מ'. מים מלוחים לא פרצו אז לאגם. המשך הורדת הקו האדום (מחוסר בררה), בשלושה שלבים, בשנים 1999 - 2001 לא הביאו גם כן לפריצת תמלחות. נוסף על כך במשך 35 השנים האחרונות נקדחו בארות מים בגליל המזרחי (קידוחי גולני, חיטין, נטופה, כלנית וחזון) ושאבו בהם עשרות מלמ"ש, וגם אז לא פרצו בשל כך מלחים אל הכינרת. בפרספקטיבה היסטורית מתברר אפוא שלא היה בסיס מדעי לכללי התפעול שנקבעו בשנות השישים.

בכל אופן, המחלוקת בסוגיות המדעיות והתפעוליות נמשכה עשרות שנים. תעלומת המליחות באה על פתרונה רק בשנות התשעים המאוחרות באמצעות מחקרים גאופיזיים והידרולוגיים חדשים (גבירצמן, 2000). סקרים גאופיזיים סייעו במיפוי המרחב התת-קרקעי באזור הכינרת, ומודלים מתמטיים-הידרוגאולוגיים סייעו בהערכת עצמת הכוחות הפועלים בתת-קרקע. הטכנולוגיות הגאופיזיות שיושמו בכינרת היו סייסמיקה וגאוחשמל. באמצעות סקרים סייסמיים בוצע מיפוי תת-קרקעי לזיהוי השתרעות שכבות הסלעים המוליכות מים (כגון גיר) והשכבות האטימות לזרימת מים (כגון חרסית). כך התקבלה הערכה טובה יותר היכן יכולים מי תהום לזרום בקלות, והיכן אינם יכולים לזרום. באמצעות סקר גאוחשמלי זוהה המרחב התת-קרקעי שמצויים בו מי תהום מלוחים והמרחב שמצויים בו מי תהום מתוקים. פרטים אודות הסקר הגאוחשמלי וממצאיו מפורטים במסגרת. באמצעות שני הסקרים מופו מסלולי הזרימה התת-קרקעיים שדולפים בהם מי התהום המלוחים אל הכינרת. לאחר מכן, באמצעות מודלים הידרוגאולוגיים ממוחשבים, הוערכו באופן כמותי עצמת הכוח הגורמת למי התהום לנוע, קצב הזרימה, ותרומת המלח בכל מסלול אפשרי.

מסקנת המחקרים היא שבניגוד למה שהיה מקובל במשך ארבעים שנה, כוח הכבידה הוא הכוח הדומיננטי והוא האחראי ליותר מ - 95% מהדליפות המלוחות אל האגם. ממצאי המחקר שללו באופן חד-משמעי את הטענה שלפיה ירידת מפלס האגם מתחת לקו האדום או שאיבת מי תהום בגליל המזרחי יובילו לפריצת תמלחות מהקרקעית ( Gvirtzman et al 1997b). להפך, הומלץ לשאוב מי תהום בגליל המזרחי ובכך להקטין את שטיפת התמלחות לאגם. אכן נציבות המים קיבלה את ההמלצות ושינתה את המדיניות. בשלב ראשון, החלו בפיתוח שדה קידוחים חדש (שדה עמוד) מצפון מערב לאגם. פיתוח שדות השאיבה יגדל בשנים הקרובות. שינוי המדיניות יביא למשק המים גם רווחים עקיפים. ראשית, מי התהום שיישאבו בגליל המזרחי (על חשבון הניקוז התת-קרקעי אל הכינרת) גבוהים בכ - 200 מ' בהשוואה לאגם, ובכך תיחסך אנרגיית שאיבה רבה. שנית, האוגר הפעיל של האגם יגדל וניתן יהיה למנוע ביעילות אובדן מי שיטפונות (גלישה בדגניה) בשנים ברוכות גשמים.

המחקרים החדשים מלמדים שהיחסים השונים בין שפיעה למליחות במעיינות טבחה ופולייה אינם מעידים בהכרח על מנגנוני זרימה שונים, אלא על הבדלים במבנם הגאולוגי של שני אגני הניקוז התת-קרקעיים (Gvirtzman et al 1997b). בשני האגנים ישנן שלוש אקוות: אקווה עליונה (השכבה העליונה של סלעי חבורת יהודה) ובה מים מתוקים, אקווה אמצעית (השכבה התחתונה של חבורת יהודה) ובה מים הממליחים לכיוון מזרח, ואקווה תחתונה (סלעי חבורת כורנוב) ובה תמלחת. שלוש האקוות מתנקזות ביחסים שונים אל המעיינות. השינויים העונתיים במליחות נובעים משינויים עונתיים בתרומה היחסית של שלוש האקוות אל המעיינות, ובאופן שונה בשני האגנים.

קראו עוד:

אגם הכינרת : הקדמה
אגם הכינרת : מאזן המים, שאיבות ומפלסים
אגם הכינרת : זרמים פנימיים באגם
אגם הכינרת : מליחות הכינרת (פריט זה)
אגם הכינרת : תהליכי זיהום
אגם הכינרת : ייבוש החולה והצפתה מחדש