ייבוש ביצות החולה היה אחד המפעלים הגדולים שיזמה ממשלת ישראל לאחר הקמת המדינה ונחשב לאחד משיאי ההגשמה במדינה המתחדשת (לבנה, 1994). המפעל היה המשך ישיר לעשייה הציונית שהביאה את החלוצים לארץ ישראל במטרה להפריח את השממה, והמפעל נתפס כמהפכה בסדרי בראשית. במבט לאחור, פיתוח החקלאות נחשב אז כמו שפיתוח תעשיית ההיי-טק נחשב כיום, ובייחוד על רקע שנות הצנע בראשית ימיה של המדינה והעלייה הגדולה שזעקה למקורות פרנסה.
המטרות היו:
(א) לפתח אדמה חקלאית שתהיה מקור פרנסה למתיישבים;
(ב) להגדיל את פוטנציאל המים באמצעות הפחתת איבוד המים בהתאדות מהאגם ומהביצות;
(ג) לייבש את הביצות שקיננו בהן היתושים הגורמים להתפרצות הקדחת;
(ד) לנצל את הכבול כדשן חקלאי וכמקור אנרגיה;
(ה) לסלק את המכשול התחבורתי.
בדיעבד התברר ששתי הסיבות הראשונות בלבד היו מוצדקות.
הממשלה והמתיישבים לא היו מודעים לערך האקולוגי של הביצות ושל המינים הנדירים של בעלי החיים והצמחים שהתפתחו במקום, וכמובן שגם הפוטנציאל התיירותי של האזור לא היה ידוע. עם זאת אנשי אקדמיה וחובבי טבע בודדים הבינו זאת, ואף העריכו שהמפעל איננו מבטיח כמו שהצטייר. ההתארגנות נגד המפעל הביאה להולדתה של "החברה להגנת הטבע" (לבנה, 1994 ) ולהקמת "שמורת הטבע" בקצה הדרומי של האגם.
