יהושע בן נון

ליהוֹשֻׁע בִּן נוּן שני תפקידים עיקריים בתנ"ך: משָרתו של משה בימי הנדודים במדבר ומנהיג העם לאחר מות משה בעת כיבוש הארץ. יהושע מופיע לראשונה בסיפור על המלחמה בעמלק, מלחמתו הראשונה של עם ישראל לאחר צאתו ממצרים. במלחמה זו שימש יהושע מנהיגו הצבאי של העם: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק ..." (שמות יז 9).

יהושע היה גם אחד מ-12 המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען, אך הוא (ועמו כָּלֵב בֶּן-יְפוּנֶה) לא הוציא את דיבת הארץ ודיבר בגנותה, ולפיכך זכה להיכנס אליה (ראו במדבר יד 6-7).

כששירת יהושע תחת משה הוא הוכן לתפקידו כמנהיג. מסירותו של יהושע למשה בימי הנדודים במדבר עולה מכתובים אחדים: כאשר עלה משה על הר סיני, ליווה אותו יהושע עד קצה התחום המותר לאדם. כאשר ירד משה מן ההר, המתין לו יהושע למרגלות ההר והתריע בפניו על חטא העגל. כאשר אלדד ומידד, התנבאו במחנה, יהושע ראה בכך ניסיון לחתור תחת סמכותו של משה והציע לכלוא אותם.
קרבתו של יהושע אל משה לימדה אותו כיצד יש להנהיג את העם, ואלוהים בחר בו להחליף את משה בתפקידו - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו:" (במדבר כז 18).

ספר יהושע מתאר את מנהיגותו של יהושע כהמשך למנהיגותו של משה. כבר בראשית הספר נאמר שיהושע הוא משרת משה (ראו יהושע א 1), ומעשיו נעשים על פי המצווה בתורת משה (ראו יהושע ד 10; ח 31-30 ועוד). ה' הבטיח ליהושע: "...כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם משֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ:" (יהושע א 5). יהושע השתמש בסמכותו של משה כמקור לסמכותו שלו, למשל, כאשר פנה אל שבטי עבר הירדן המזרחי ותבע מהם לעמוד בהבטחתם למשה ולהילחם על כיבוש הארץ יחד עם שאר השבטים. שבטי עֵבֶר הירדן המזרחי הסכימו לבקשתו ואף איחלו לו שה' יהיה עמו כשם שהיה עם משה (ראו יהושע א 12-17).

יש הסבורים שיהושע הוצג כדמות מקבילה למשה ולא כממשיכו. לשניהם קרו אירועים דומים ושניהם ביצעו פעולות דומות. למשל:

1. המעבר בחרבה: מעבר הירדן בימי יהושע היה דומה מאוד למעבר ים סוף בחרבה בימי משה. אף הכתוב מזכיר הקבלה זו - "...הוֹבִישׁ ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף..." (יהושע ד 23). בשני המקרים המעבר בחרבה מבסס את מעמדו של המנהיג בעיני העם:
במקרה של משה - "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ:" (שמות יד 31)
במקרה של יהושע - "בַּיּוֹם הַהוּא גִּדַּל ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר יָרְאוּ אֶת משֶׁה כָּל יְמֵי חַיָּיו:" (יהושע ד 14),

2. התגלות אלוהית ובעקבותיה הציווי "שַׁל נעליך": גם למשה וגם ליהושע התגלה מלאך ה': למשה הוא התגלה בסנה הבוער במדבר, וליהושע - ביריחו. בשני המקרים המלאך ציווה: "...שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא ..." (שמות ג 5; יהושע ה 15).

3. שני המנהיגים סייעו לניצחון צבאי של עַמם באמצעות מעשה סמלי בעת הקרב: משה סייע לניצחון על עמלק באמצעות הנפת ידיו - "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:" (שמות יז 11), ויהושע סייע לניצחון על העי באמצעות הנפת כידונו - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ אֶל הָעַי כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנָּה וַיֵּט יְהוֹשֻׁעַ בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדוֹ אֶל הָעִיר... וַיָּבֹאוּ הָעִיר וַיִּלְכְּדוּהָ ..." (יהושע ח 18-19)

4. "עבד ה'": כל אחד מהמנהיגים כּוּנָה במותו "עבד ה'" - כינוי שבח לאדם שאמונתו בה' גדולה מאוד (ראו דברים לד 5, יהושע כד 29).

גם חז”ל הצביעו על הדמיון בין דמותו של יהושע לדמותו של משה. בעיניהם, דמותו של יהושע הייתה השתקפות חיוורת של דמות משה: "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה" (בבא בתרא עה ע"א). כלומר, מנהיגותו של משה נחשבה לברכה - כמו שמש המאירה את העולם. גם מנהיגותו של יהושע נחשבה למקור אור, אך עוצמתו הייתה פחותה יותר - אורו מדומה לאור הירח ולא לאור השמש.

כיבוש הארץ בספר יהושע ובחקר המקרא

בספר יהושע שתי תפיסות עיקריות לגבי כיבוש הארץ. על פי רוב הפסוקים בספר, הארץ נכבשה כליל בימי יהושע ולא נותרו בה כנענים (ראו למשל יהושע יא 15-19). ואולם על פי פסוקים אחרים בספר, הארץ לא נכבשה כליל ונותרו בה מובלעות כנעניות רבות. כך למשל: "...וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ: זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת כָּל גְּלִילוֹת הַפְּלִשְׁתִּים וְכָל הַגְּשׁוּרִי: מִן הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם וְעַד גְּבוּל עֶקְרוֹן צָפוֹנָה לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב ... מִתֵּימָן כָּל אֶרֶץ...עַד אֲפֵקָה עַד גְּבוּל הָאֱמֹרִי...וְכָל הַלְּבָנוֹן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ מִבַּעַל גָּד תַּחַת הַר חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת:" (יהושע יג 1-5)

חקר המקרא, הנשען על הממצא בחפירות ארכיאולוגיות, מציג תמונה שונה על ההתיישבות בארץ מזו שמציג ספר יהושע - ארץ ישראל לא נכבשה במאה ה-13 במהלך צבאי אחד על ידי קבוצה אחת. ערים, שספר יהושע מתאר את כיבושן, כלל לא היו קיימות באותה תקופה או שנחרבו זמן רב לפני הכניסה המשוערת של בני ישראל לארץ. בנוסף לכך, יש עדויות ארכיאולוגיות לתהליך התיישבות איטי וממושך (לא באמצעות מלחמה אלא באמצעות סיפוח שטחים איטי) באזורים כפריים בגליל, ביהודה ושומרון ובנגב. תמונת התנחלות איטית כזו מצטיירת בספר שופטים: השבטים פעלו באופן עצמאי והתגבשו לאט במשך כמאה וחמישים שנה, עד שהפכו להיות עם אחד.

חוקרי המקרא סבורים, שסיפורי הכיבוש בספר יהושע הם סיפורים אֶטִיוֹלוֹגִיים, כלומר סיפורים המסבירים תופעות שראו המתיישבים בכנען, כגון תִלֵי חורבות או מערות חסומות באבנים גדולות. על פי דעה זו, חוּבַּר ספר יהושע במאה השביעית או השישית לפני הספירה בידי האסכולה המשנה-תורתית (דוֹיְטְרוֹנוֹמִיסְטִית), כדי לקדם את רעיון אחדות עם ישראל ושליטתו על כל שטחי ארץ ישראל, ואפילו "מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם:" (יהושע א 4).