יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : א

הקורא בספר יהושע מתרשם בראשונה מן הסיפור המשנה-תורתי, שהרי זהו היסוד השליט בספר, אשר עיצב אותו בצורתו הנוכחית. להלן נראה שאין היסוד הזה אחיד, אלא עלו בו דבריהם של מחברים בעלי השקפות שונות וקרוב לוודאי בני דורות שונים. אולם עיקר הסיפור מוצאו מיהודה ערב החורבן של שנת 587 לפסה"נ ולאחריו. בקירוב-מה נלמד התאריך מדברי המקור עצמו. הוא מסכם את הכיבוש ואומר שיהושע לקח 'את כל הארץ הזאת: ההר ואת כל הנגב, ואת כל ארץ הגשן²⁶ ואת השפלה ואת הערבה ואת הר ישראל ושפלתה' (יא 16). ההבחנה בין ארץ ישראל (שני האזורים האחרונים) לארץ יהודה (חמשת האזורים הראשונים) מלמדת שהתיאור נכתב לאחר פילוג הממלכה; והפירוט הרב של אזורי יהודה לעומת הקיצור בתיאור אזורי ישראל וכן העובדה ש'ההר' ו'השפלה' סתם הם של ארץ יהודה מעידים שהסיפור מוצאו מארץ יהודה. דיוק זמן החיבור לאחרית ימי ממלכת יהודה נלמד מתלותו הסגנונית והרעיונית בספר דברים, שעיקרו נתחבר במאה השביעית לפסה"נ.²⁷

בסיכום מעשה הכיבוש (יא 20-16) אומר המקור המשנה-תורתי שיהושע כבש את כל הארץ מן 'ההר החלק העולה שעיר', כשישה ק"מ מדרום לאורון של ימינו,²⁸ ועד 'בעל גד בבקעת הלבנון', בצפון עמק עיון (פס' 17). להלן מסביר מחבר זה כי משום זקנתו לא הספיק יהושע לכבוש את הארץ הנשארת והוא מתאר אותה: כל צפון סיני עד 'השיחור', הוא הזרוע המזרחית של הנילוס, כל חוף הים מפלשת ועד אפק שבפניקיה, וכל האזור מבעל גד צפונה עד לבוא חמת היינו מזרח הלבנון ודרום-מערב סוריה (יהו' יג 6-1; שופ' ג 3). את 'הארץ הנשארת' הזאת הותיר יהושע לבני ישראל בדורות הבאים לכבשה. אשר לכיבושיו שלו, יהושע ביצע אותם בארבע מערכות ידועות – יריחו, העי, גבעון ומי מרום – ובהרבה קרבות בלתי ידועים. הוא הנאמר בסיכום פרשת הכיבוש: 'ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה. לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל, בלתי החוי ישבי גבעון, את הכל לקחו במלחמה' (יהו' יא 19-18).

יהושע כבש את הארץ בראש מחנה מלחמה מאוחד, שהשתתפו בו כל ישראל, לרבות שבטי עבר הירדן (א 18-12), ושהושלטה עליו משמעת חמורה שהעובר עליה וממרה את פי המפקד נתחייב מיתה (א 18). מחנה המלחמה היה מורכב כולו מחיל רגלים, בלי רכב ופרשים ובלי מכונות מצור. אך יהושע התגבר על חסרונם עם שנקט תכסיסי מלחמה מגוונים: פעולות ריגול ומודיעין (ב; ז 3-2), מסעי לילה (ח 3, 9; י 9), מארבים (ח 22-2), התקפות פתע (י 9; יא 7), רדיפות צמודות אחרי האויב המובס בשדה כדי למנוע ממנו להתבצר בערים (י 19; יא 8).²⁹ רק אחרי שנסתיימו הקרבות 'והארץ שקטה ממלחמה', נתן יהושע את הארץ 'לנחלה לישראל כמחלקתם לשבטיהם' (יא 23) ושילח את שבטי עבר הירדן לבתיהם (כא 41-כב 6). כך הוא מנע התנחלות חלקית קודם זמנה ושמר על כוח המחץ של המחנה המאוחד.³⁰

האמצעים הארגוניים והצבאיים שנקט יהושע די היה בהם לפי הסיפור להבטיח את הצלחת מבצע הכיבוש. אולם יהושע לא פעל במישור ארצי-ראלי בלבד. את כל מעשיו עשה בהנחיית אלוהים. מסעיו נעשו לפי מאמר של ה' שניתן לו קודם צאתו כמעט לכל אחת מן המערכות הגדולות: מעבר הירדן (א 6-2), כיבוש יריחו (ו 5-2), כיבוש העי (ח 2-1), מלחמת גבעון (י 8) ומלחמת מי מרום (יא 6). המאמרים מורכבים: יש בהם דברי עידוד והבטחת ניצחון ויש בהם הוראות פעולה מפורטות. רק המסע הראשון נגד העי, אשר נסתיים בכישלון, נערך בלי מאמר קודם מאת ה' (ז 5-2).³¹ סכמה היסטורית זו דומה לסיפור על מסעי משה מחורב ועד ערבות מואב (דב' א 6-ג 22). גם שם נעשו כל המהלכים במאמר ה', חוץ ממשלוח המרגלים מקדש ברנע, ביזמת העם, שנסתיים בכישלון וגרר אחריו תבוסה (א 46-22). אכן האנלוגיה הגמורה בין מבצעי משה למבצעי יהושע הוטעמה מפורשות בדב' ג 21: 'כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני המלכים האלה, כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עבר שמה'.

מנתונים אלה אפשר אפוא להסיק שבסיפור המשנה-תורתי נתפס יהושע, כדוגמת משה, בדמות של נביא-מנהיג, השומע את דבר אלוהים ומצביא את העם על פיו. וכך ביטא זאת המקור: 'ויאמר ה' אל יהושע: היום הזה אחל גדלך בעיני כל ישראל אשר ידעון כי כאשר הייתי עם משה אהיה עמך' (יהו' ג 7). הנס של כריתת מי הירדן אמור היה להוכיח לעם שיחס ה' אל משה – הדיבור הישיר, היד החזקה הנסתרת המלווה אותו ומחוללת אותות ומופתים – יחס זה מתמיד גם כלפי יהושע. ה' יהיה עמו כאשר היה עם משה, וזה ההיבט הנבואי. ואחרי הנס נאמר: 'ביום ההוא גדל ה' את יהושע בעיני כל ישראל ויראו אתו כאשר יראו את משה כל ימי חייו' (ד 14), יראו אותו כדרך נתינים לפני מלכם (שמ' ט 30-29; מל"א ג 28; מל' א 6); הכוונה היא לציות לפני סמכות, וזה צד ההנהגה שבאישיותו. שני פנים אלה נצטרפו יחדיו בכתב ההסמכה (יהו' א 5): 'לא יתיצב איש לפניך כל ימי חייך'³² – הנהגה, 'כאשר הייתי עם משה אהיה עמך' – נבואה.

על יד תפיסה זו של יהושע מופיע תיאור אחר, שונה במקצת: יהושע מגשים את מצוותיו של משה. הוא הנאמר ביהו' א 7 לפי תרגום השבעים:

רק חזק ואמץ מאוד לשמור ולעשות ככל < > אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תעשה.³³

מחבר זה כנראה הוא ששקד להטעים שיהושע קיים את מצוות החרם: 'כאשר מצוה ה' את משה עבדו, כן צוה משה את יהושע, וכן עשה יהושע, לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה' (יהו' יא 15). כאן נראה כאילו ביצע יהושע הוראות אזוטריות שמשה מסר לו לבד ולא לכל העם. בין תפיסה זו לקודמת יש מתיחות-מה. מי שמקבל על כל צעד ושעל הוראות במאמר ה' (השוו: ח 2) אינו זקוק להוראות הבאות לו בירושה מנביא-מנהיג קודם. את המתיחות אפשר ליישב בדוחק אם נאמר שיש הוראות קבע, כגון חרם הכנעני (דב' ז 4-1; כ 18-16), ויש הנחיות לשעה, כגון הצו לעקר סוסים ולשרוף את המרכבות (יהו' יא 6, 9).³⁴ אך מוטב לא להתאמץ ביישור ההדורים. מבחינה פנומנולוגית יש כאן שתי דרכים שונות בקבלת דבר אלוהים: מחד גיסא התגלות המתחדשת מפעם לפעם לאנשים הראויים לה, ומאידך גיסא גיבושה של התגלות בעבר לתורה שבעל פה, הנמסרת ממורה לתלמיד. בשיטה השנייה ה'אנשים הראויים' נמצאים כשרים לקבלת הוראות מפי 'אנשי אלוהים', לא לשמיעתן מפי אלוה.

נבדלת מן התפיסות הללו התפיסה שיהושע מגשים את החוקים הכתובים בתורה. במקורות הנחשבים למשנה-תורתיים תפיסה זו באה לידי ביטוי ברור ביותר בנאום הפרדה שלו מן העם, כאשר הוא מטיף להם: 'וחזקתם מאד לשמר ולעשות את כל הכתוב בספר תורת משה, לבלתי סור ממנו ימין ושמאול' (כג 6). הגשמה אדוקה כזאת של דברי התורה מצד יהושע מתוארת בסיפור בניית המזבח על הר עיבל, כתיבת 'משנה תורת משה' על האבנים וקריאת 'כל דברי התורה, הברכה והקללה' – כל אלה הם ביצוע של מצוות שניתנו בדב' כז, כפי שמחבר יהו' ח 35-30 שוקד להטעים: 'ככתוב בספר תורת משה' (פס' 31), 'ככל הכתוב בספר התורה' (פס' 34). פרשה זו היא מן המאוחרות ביותר בספר יהושע, כפי שברור מהיותה פרשה 'נודדת', שנסתפקו הסופרים באיזה מקום לקבוע אותה. בנוסח המסורה היא באה אחרי ח 29, בתרגום השבעים אחרי ט 2, בכתב יד מקומראן (4QJosh^a) לפני ה 2, וסידור זה מוצא אישור אצל יוספוס וחז"ל.³⁵

גם התעודה הכוהנית (P) מתארת כיצד יהושע מבצע את חוקי התורה, הם החוקים על ערי המקלט וערי הלויים הנתונים בבמ' לה, ושעל ביצועם מסופר ביהו' כ וכא. ביהו' כ נקט לשון 'אשר דברתי אליכם ביד משה' (פס' 2), וביהו' כא – 'ה' צוה ביד משה' (פס' 2, השוו: פס' 8). אין ספק שמדובר בביצוע של חוקים כתובים, אלא שהמחבר הכוהני נקט לשון ארכאית ותיאר את המצווה אילו ניתנה על פה.

'ישוע בן נון' כמגשים את חוקי התורה מופיע גם בקיום מצוות הסוכות בנחמ' ח 18-13. הניסוח 'וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה' ביד משה' (פס' 14) נראה כתלוי בשתי התעודות שהכרנו בספר יהושע. הכתוב מתאר את המצווה כאילו נשתקעה אחרי מות יהושע: 'כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא' (פס' 17). זוהי תפיסה היסטורית מעניינת, שמתאימה לדרך חיבורם של נביאים ראשונים: יהושע עדיין קיים את התורה, אך אחריו נשתכחה במשך דורות הרבה.³⁶

קיום חוקים אינו כרוך בהכרח בלימודם, שהרי אפשר לקבל אותם בהוראה מפי יודעי דת ודין. לפיכך נראה לי שצריך להבדיל לעצמה את תפיסת יהושע כפי שנתבטאה בקטע נוסף בעל סגנון משנה-תורתי, ביהו' א 8:

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל.

הפסוק, שהוא בבירור תוספת על פס' 7, מבטא את האידאל של לימוד התורה על ידי כל העם, כפי שטופח בידי הסופרים והפרושים. מציאותו של האידאל הזה גם בשני חלקים אחרים של הקנון המקראי, במזמור הפותח את ספר תהלים ובתחיבה בתוך ספר ישעיה, מראה שזהו ביטוי לאחת משכבות העריכה המאוחרות ביותר שבמקרא.³⁷ ואלה הם הכתובים:

כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה (תה' א 2). ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה', מעתה ועד עולם (יש' נט 21).

דמותו של יהושע הלומד תורה ומקיים אותה, כמין 'תלמיד חכם' של בית המדרש, כבר מתקרבת אל תיאורו בדברי חז"ל, שדרשו את הכתובים 'וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם' (יהו' ח 9), 'וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק' (שם 13) ואמרו: 'מלמד שלן בעומקה של הלכה'.³⁸ אכן יהושע לן בעומקה של הלכה בלילה, מפני שביום היה עסוק במלחמה. כחוליית ביניים בין יהושע ההוגה בתורה יומם ולילה, כפי שתואר בשלהי היצירה המקראית, ובין יהושע של חז"ל אפשר לראות את תיאורו בספר 'קדמוניות המקרא' מסוף ימי בית שני. כאן יהושע מטיף לבני גד, ראובן וחצי מנשה שאילו הגו בתורה ואילו לימדו את בניהם להגות בה, לא היו חוטאים בבניית מזבח על הירדן.³⁹

בתפקיד של מטיף לשמירת התורה מופיע יהושע, על יד אלעזר הכוהן, גם בחיבור 'דברי משה', שנמצא במערה 1 בקומראן.⁴⁰ אולם בשרידים אחרים של כתבי קומראן בולט יותר צד אחר באישיותו של יהושע – כוחו הנבואי המלווה את הנהגתו. זהו קו שליט ב'אפוקיפון של יהושע' (4Q378-379), שהוא כנראה גרסה משוכתבת של ספר יהושע ששובצו בה דברי שירה.⁴¹ חיבור זה כולל אינטרפרטציה נבואית של הקללה על בונה יריחו:

בעת אשר כלה ישוע להלל ולהודות בתהלותיהו
ויאמר ארור היש אשר יבנה את העיר הזאת בבכורו
ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה ואנה איש ארור אחד בליעל
עומד להיות פח יקוש לעמו ומחתה לכול שכניו ועמד
מ]מ[נו גם ב]ן להיות שניהם כלי חמס ושבו ובנו את
העיר ה]זאת ויציבו לה חומה ומגדלים לעשות לעוז רשע⁴²

אין ספק שחיבור זה תפס את קללת יהושע לבונה יריחו כנבואה שהתגשמה סמוך לימיו. תפיסת יהושע כנביא מבוססת עוד יותר בקטע אחר מאותה מערה (4Q522, קטע 9, טור ב), ששייך כנראה לאותו חיבור.⁴³ יהושע הוא המדבר, כפי שברור מהזכרתו את מעשה הגבעונים (שורות 11-9), והוא ניבא לכיבוש 'סלע ציון' בידי דוד, לבניית הבית בידי 'בנו הקטן' ולכונתו של צדוק ראשון מבני פינחס (שורות 7-3). כאן לא נסמך המחבר על ידיעות מקראיות, ותיאורו את נבואת יהושע עולה כולה מן הקונצפצייה המושרשת שלו.

וכן ישוע בן סירא, ב'שבח אבות עולם' שלו, תפס את יהושע כנביא. הנוסח העברי תיאר אותו כ'משרת משה בנבואה' (על פי שמ' לג 11), אולם ביוונית בא במקום 'משרת' - διάδοχος, היינו 'יורש'.⁴⁴ קשה לשער מה היה הנוסח העיקרי,⁴⁵ על כל פנים הנסים שחולל יהושע במערכת גבעון נתפסו בידי בן סירא (שם) כתוצאה מפנייתו בתפילה אל ה' – תכונה נבואית מובהקת.

אם נחזור לרבדים הספרותיים בספר יהושע הנחשבים למשנה-תורתיים עלו אפוא ארבע תפיסות שונות: יהושע כמנהיג נבואי הפועל לפי פקודות ישירות של ה'; יהושע הממלא את ההוראות שנתן לו משה לפני מותו; יהושע כמקיים את הכתוב בתורה; יהושע הלומד תורה יומם ולילה. ונראה לי שתפיסות אלה נוצרו בסדר שמניתי לעיל. המנהיג המקבל מאלוהיו הוראות לפני מסעי המלחמה שלו – זוהי תפיסה המוכרת מתקופת המלוכה, בכתובת מישע מלך מואב, ודומה לה כתובת זכר מלך חמת.⁴⁶ לעומת זאת יהושע הממלא אחרי הוראות משה נראה כפי שלב משני: זהו עיבוד ספרותי המבקש להטעים את הרצף וההמשכיות בין שני האישים. כשלב יותר מאוחר נראית ההטעמה שיהושע קיים את הכתוב בתורה. מן ההזכרה בנחמ' ח 18-13 ומלשונות דומים לה מסתבר שזו הייתה דאגה אופיינית לאותם חוגים בתקופה הפרסית שבתוכם נתחבר ספר עזרא-נחמיה. ולבסוף, האידיאל של 'תלמיד חכם' ההוגה בתורה יומם ולילה, המופיע כספיח או כפתיח בשלושה קבצים שבקנון המקראי, נוסח כנראה בתקופת חיתומה של מרבית ספרות המקרא, במעבר מן התקופה הפרסית אל התקופה ההלניסטית.

הערות שוליים:

26. עיר בשם גשן נזכרת בדרום הר יהודה (יהו' טו 51). על הצעות זיהויה ראו: י' אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא, ירושלים תשכ"ג, עמ' 15, 283; ז' קלאי, נחלות שבטי ישראל, ירושלים תשכ"ז, עמ' 324, 327.
27. קויפמן בספרו: Y. Kaufmann, The Biblical Account of The Conquest of Palestine, Jerusalem 1953, pp 4-7, ואחר כך בפירושו ליהושע (לעיל הערה 5), עמ' 83-78, ניסה לנתק את הסגנון והרעיונות המשנה-תורתיים מן הרובד של ייחוד הפולחן, וממילא מן התיארוך במאה השביעית. על כך השיבו לו בדברים נכוחים ברייט (לעיל הערה 20), עמ' 78-73 ומ' הרן, 'סוגיות במקרא: מבעיות הקומפוזיציה של ספר מלכים ושל ספרי נביאים ראשונים', תרביץ, לז (תשכ"ח), עמ' 14-1. אמנם הרן לא הביא בחשבון את העריכה האפרתית (שכונתה במחקר RE) השלטת בגוש הפרקים יהו' כד – שמ"א יב.
28. ההר מתנשא לגובה 498 מ'. הזיהוי נסמך על השם הערבי ג'בל חלאק. ראו הערך 'ההר החלק', אנציקלופדיה מקראית, ב, טור 797; מפת ישראל 1:100.000, גיליון 19 'דימונה'.
29. א' מלמט, 'כיבוש ארץ כנען בידי ישראל: ההיבט הצבאי במסורת המקראית', הנ"ל, ישראל בתקופת המקרא, ירושלים תשמ"ג, עמ' 80-49.
30. קויפמן (לעיל הערה 5), עמ' 65.
31. מעשה המרגלים ורחב (יהושע ב) אינו שייך לעיקר הסיפור המשנה-תורתי כפי שהיטיב לבסאר מובינקל (לעיל הערה 15), עמ' 14-13. עם זאת צריך להודות שהפרק הזה עבר גם הוא עיבוד בסגנון משנה-תורתי.
32. השוו: 'אשר אתה ידעת ואתה שמעת, מי יתיצב לפני בני ענק' (דב' ט 2), היינו מי יוכל להתמודד אתם. פורטר הטעים שבהסמכת יהושע נשאבו קווים האופייניים להעברת השלטון המלכותי. למרות כמה הפרזות, בייחוד במה שנוגע ליהושע א 8-7, נראים לי דבריו; ראו: J. R. Porter (eds.), "The Succession of Joshua", J.I. Durham and J.R. Porter (eds.), Proclamation and Presence: OT Essays in Honour of G.H. Davies, London 1970, pp. 102-132
33. אין לי ספק ש'תורה' שבנוסח המסורה היא מוספת; ראו: א' רופא, 'המסירות ללימוד התורה בשלהי התקופה המקראית: יהו' א, ח; תה' א, ב; יש' נט, כא', ש' יפת (עורכת), המקרא בראי מפרשיו: ספר זיכרון לשרה קמין, ירושלים תשנ"ד, עמ' 628-622, ושם ספרות קודמת. על פעולות עיבוד נוספות שהטעימו את מקומה של התורה עמדתי באחרונה; ראו: A. Rofe, Note sul testo ebraico e la traduzione greca dei libri di Giosuée Giudici correzioni nomistiche', Annali di Scienze Religiose, 9 (2003), pp. 23-36
34. דה וו רואה בכך תכסיס בשעת מלחמה, ועל כן חושב אותו לפרט מקורי; ראו: דה וו (לעיל הערה 21), עמ' 605.
35. על פרשה זו ועל מיקומה ראו: M. Anbar, wThe Story about the Building of an Altar on Nount Ebnal History of Its Composition and the Question of the Centralization of the Cult', N. Lohfink (ed.) Das Deuteronomium: Entstehung, Gestalt und Botschaft, Leuven 1985, pp. 304-309; A Rofe, "The Editing of the Book of Joshua in the Light of 4QJosh^a", G.J. Brooke (ed.), New Qumran Texts and Studies: Proceedings of the First Meeting of the International Organization for Qumran Studies, Paris 1992, Leiden 1994, pp. 73-80
36. וכן נאמר בספר ברית דמשק: 'ודויד לא קרא בספר התורה החתום אשר היה בארון, כי לא נפתח בישראל מיום מות אלעזר ויהושע ויושוע והזקנים אשר עבדו את העשתרת' (ה 5-2); ראו: M. Broshi (ed.).The Damascus Document Reconsidered, Jerusalem 1992; B. Lucassen, "Josua, Richter und CD", RevQ, 18 (1997-1998). pp. 373-396
37. ראו: רופא, המסירות (לעיל הערה 33).
38. בבלי, סנהדרין מד ע"א; שם, עירובין סג ע"ב; שם, מגילה ג ע"א. ראו: ד' רוזנטל, 'על דרך טיפולם של חז"ל בחילופי נוסח במקרא', י' זקוביץ וא' רופא (עורכים), ספר יצחק אריה זליגמן, ב, ירושלים תשמ"ג, עמ' 417-395, בייחוד עמ' 415-414.
39. קדמוניות המקרא כב, 6-5. ראו: Quia si errant filii vestry in meditatione legis Domini, non seducebantur sensus eorum post sacrarium manufactum" (G. Kisch, Pseudo Philo's Liber Antiquitatum Biblicarum, Notre Dame, Ind. 1949, pp. XXII, 5); "et docete legem filios vestros et erunt meditantes eam die ac nocte" (שם, 6). הכתוב ביהו' א 8 כפי שתורגם בוולגטה מהדהד בתוכחה זו המיוחסת ליהושע. נראה לי שלא רחוק לשער כי המקור העברי ציטט במישרין מן הכתוב הנזכר. לפירושים ולתרגומים חדשים של 'קדמוניות המקרא' ראו: M.R. James, The Biblical Antiquities of Philo, London 1917; H. Jacobson, A Commentary on Pseudo-Philo's Liber Antiquitatum Biblicarum, with Latin Text and English Translation, I-II, Leiden 1996
40. D. Barthelemy and J.T. Milik. Qumran Cave I (DJD, I), Oxford 1955, p. 92 (I:22, col. I, 1. 12)
41. J.A. Allegro, Qumran Cave 4, I: 4Q158-4Q186 (DJD, 5), Oxford 1968, p. 58 (4Q175:21-26); G. Brooke et al. (eds). Qumran Cave 4, XVII: Parabiblical Texts, Part 3 (DJD, 22), Oxford 1996, pp. 278-279 (4Q379 Frg. 22ii 11.7-12)
42. הנוסח השלם יותר הוא ב-4Q175 ואותו הנחתי ביסוד הציטוט בפנים. את ההשלמה בשורה החמישית שיערתי בעזרת 4Q379.
43. E. Puech. Qumran Grotte 4,. XVIII: 4Q521-4Q528, 4Q579 (DJD, 25), Oxford 1998, p. 55; השוו: D. Dimant, 'The Apocryphon of Joshua – 4Q522 9 ii: A Reappraisal', S.M. Paul et al. (eds.), Emanuel: Studies in the Hebrew Bible, the Septuagint, and Dead Sea Scrolls in Honor of Emanuel Tov (Vtsup, 94), Leiden 2002, pp. 179-204, ושם ספרות קודמת.
44. מ"צ סגל, ספר בן סירא השלם, ירושלים תשי"ט (ד"צ: תשל"ב), עמ' שיז-שיח.
45. סגל שיער שלפני המתרגם ליוונית היה 'משנה' (משה). אך אפשר שהתרגם גרס 'מורש משה' (ראו: עו' 17; ומילון בן יהודה, ערך 'מורש'). אני נוטה לשער שהיה לפניו שם מופשט תמורת שם ממשי: 'מורשת משה בנבואה', ונשתבשה המסירה בשיכול אותיות.
46. מישע מייחס לכמוש את ההוראה לכבוש את נבו ואת חורוניים; ראו: J.C.L. Gibson, Textbook of Syrian (sic!) Semitic Inscriptions, I, Oxford 1971, pp. 71-83; וזכר מייחס לבעל שמין את ההבטחה שהוא יציל אותו מן המלכים הצרים עליו; ראו: ibid., II, Oxford 1975, pp. 6-17, אולם אצל זכר נאמר שבעל שמין דיבר אתו 'ב] יד חזין וביד עדדן' (שורה 12). על דמיון לכתובות מלכי אשור במאה השביעית עמד ון סיטרס: J. Van Seters, 'Joshua's Campaign of Canaan and Near Eastern Historiography', SJOT, 2 (1990), pp. 1-12