נשים

השוויון בין האיש והאישה בא כבר לידי ביטוי בולט בסיפור הבריאה: "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם". ופסוק אחר חוזר על אמיתות זו: "זה ספר תולדות אדם – ביום ברוא אלהים אדם, בדמות אלהים עשה אותו, זכר ונקבה בראם, ויברך אותם ויקרא את שמם אדם". אפילו תאמר כי האיש נברא ראשון והאישה נבנתה מן הצלע אשר לקח אלוהים מגופו, הרי גם מן האיש נבנתה האישה בצלם אלוהים, והיא נבנתה למטרה זו, שתהא שווה ושותפה לאיש בכל, "והיו לבשר אחד".

כל שיטות המשפט העתיק נוהגות אי-שוויון בין המינים, ועקבות אי-שוויון זה ניכרות בחברתנו עד היום הזה. להלכה, ובאורח עקרוני, יצא דווקא משפט התורה מן הכלל: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה". ולא רק "לדינים" השווה אותם הכתוב, אלא גם לעונשין: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם – להשוות אשה לאיש לכל חטאות ונזקים שבתורה". אם נסתכל בהוראות הללו, ובבריאת האיש וגם האישה בצלם אלוהים, ושם "אדם" נקרא על שניהם כאחד – ניתן לראות בהן מעין חוק-יסוד; כל עוד לא נקבע דבר אחר, הסותר חוק-יסוד זה, בחוק מפורש ומחייב לעניין מיוחד, הרי התורה ("הכתוב") השוותה את האיש ואת האישה שוויון גמור.

ואמנם יש הרבה חוקים מיוחדים ומפורשים שאינם עולים בקנה אחד עם שוויון זה, ושההלכה הפסוקה והמקובלת מעדיפה אותם על עקרונות-היסוד.

בטרם נפנה להפליות לרעת האישה, נתעכב קמעא על ההפליות לטובתה, כלומר, על שחרורה מחיובים המוטלים על האיש. האב חייב לקיים מצוות רבות כלפי בנו – למול אותו, ללמד אותו תורה, להשיא לו אישה, לפדותו מן השבי, ועוד. מצוות אלו מוטלות על האב, ואינן מוטלות על האם. מאידך גיסא, חייבת האישה בכיבוד אביה ואמה, כשם שמחויב האיש בכיבוד אביו ואמו. האישה פטורה מכל המצוות "שהזמן גרמן", והן המצוות שיש לקיימן במועד קבוע ואין לקיימן במועד אחר – או, לשון אחר, ש"הזמן" הוא "הגורם" המכריע לקיומן. יש לפטור זה פירושים והסברים שונים. יש שלומדים אותו ממקרא שכתוב, "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" – וזו "העלייה לרגל" הקשורה לשלושת החגים: מה כאן המצווה מוגבלת "לכל זכורך", להוציא את הנשים, אף כל מצווה אחרת הקשורה במועד קבוע כך. והיו שאמרו שמקור הפטור אינו דרשני אלא פראגמטי: כל זמנה של האישה קודש לבעלה ולביתה, כאילו צרכי הבית הטילו עליה מצוות אקסקלוסיביות או עדיפות: היא עסוקה בבית פנימה כל שעות היום ורוב שעות הלילה (ככתוב: "לא יכבה בלילה נרה"; "ותקם בעוד לילה, ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה"), ואין לדרוש ממנה שתספיק לקיים גם את המצוות שהזמן "גרמא" במועדן וכהלכתן. "מצוות" לעניין זה – רק מצוות-עשה במשמע, שיש לעשותן במעשה במועדו; מה שאין כן מצוות לא-תעשה או איסורים, החלים על נשים גם כשהם קשורים בזמן מסוים. כך, האישה אינה רשאית לחלל את השבת או לאכול חמץ בפסח – אבל היא פטורה ממצוות-עשה של אכילת מצה-בפסח, והיא אוכלת מצה בפסח לאו דווקא לקיים מצווה אלא שלא לגווע ברעב.

גם המצוות שאישה פטורה מהן, רשאית אישה – אם רצונה בכך – ליטול על עצמה ולקיימן, כולן או מקצתן: אלא יש גורסים שמאחר והאישה אינה מצווה לעשותן, היא אינה מקיימת, על-ידי עשיתן, "מצווה" המחייבת אותה, ועל כן אין לה לצפות לשכר משמים על קיומה. על מיכל בת שאול מספרת האגדה שהיא הניחה תפילין בכל יום – גם היא מצווה שהזמן גרמא, משום שמצוותן ביום (בבוקר) ולא בלילה – "ולא מיחו בה חכמים" אלא הניחו להניח תפילין. ואם תרצה לומר שזה תקדים רעוע במקצת להשתית עליו זכות האישה לקיים כל המצוות, ואפילו אלו שיוחדו לגברים, תנוח דעתך שהחכמים שבימינו מוחים גם מוחים נגד נשים המשיגות גבול הגבר, אם בהנחת תפילין ואם בכהונה ברבנות.

ויש מצוות שהנשים פטורות מהן מסיבות פיסיולוגיות, כמו "לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך". מאידך גיסא, יש מצוות אשר, מסיבות פיסיולוגיות, יכולות לחול רק על נשים, כמו מצוות הטהרה המיוחדות להן.

המצווה הראשונה שבתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אם כי נאמרה בלשון רבים, אמורה שלא לחייב אישה – מצוות "פרייה ורבייה" מחייבת את האיש בלבד: "האיש מצווה על פרייה ורבייה ולא האשה; רבי יוחנן בן ברוקא אומר, על שניהם הוא אומר, ויברך אותם אלוהים ויאמר להם פרו ורבו". יש שמפרשים את "פרו ורבו" לא כמצווה, אלא כברכה, ואזי אין חולקין שהברכה נאמרה לשניהם; אבל אם במצווה ממש הכתוב מדבר, כי אז צריכה היא לחול על האיש, שכתוב שם, "ומלאו את הארץ וכבשוה – איש דרכו לכבוש, ואין אשה דרכה לכבוש". העובדה שהגבר צריך להיות הפעיל והיוזם בכגון דא, לומדים גם מלקיחת הצלע מגופו של האיש לשם בריאת האישה: "מי חוזר אחר מי, בעל האבדה מחזר אחר אבדתו". אבל אין זאת אומרת שהאישה פטורה מעונש על יחסי-מין אסורים: האישה הושוותה לאיש במפורש, ככתוב, "מות יומת הנואף והנואפת"; וגם בגילויי עריות כתוב, "שניהם תבל עשו, דמיהם בם" – לא משום שרואים באישה את עושה מעשה העבירה, אלא משום שהתורה חשבה לה "הנאה כמעשה". ואם כי אינה חייבת ללדת ילדים, רצונה ללדת, "לפרות ולרבות", הוא כה טבעי וכה חזק – ועל כן כה לגיטימי – שכופין על בעל שאינו מסוגל להוליד, לתת לה גט פיטוריה.

וכשם שיש שפוטרים נשים מן המצוות, כן יש שפוטרים אותן מחיובים או ממעמסות אשר אינם עולים בקנה אחד עם כבודה של האישה באשר היא אישה. כפי שראינו, יכול אדם למכור את עצמו, או להימכר, אם אינו יכול לשלם חובותיו: אבל "האיש נמכר בגנבתו, ואין האשה נמכרת בגנבתה". גם בצורת ההוצאה-להורג קיים הבדל: "האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה; האיש נתלה (לאחר ההוצאה-להורג) ואין האשה נתלית". כשאיש ואישה זקוקים לצדקה, האישה קודמת לאיש; אם ניתן לפדות מן השבי שבוי או שבויה, יש לפדות את השבויה תחילה. כשאיש ואישה מוטלים מתים, יש לקבור את האישה תחילה. איש ואישה המחכים בתור, למשל, לשמיעת משפטם בבית המשפט, האישה קודמת לאיש. אין בת יכולה להיות "סוררת", לא רק מפני שהכתוב מדבר מפורשות על "בן סורר ומורה", אלא גם משום שלא דרך הבנות היא להיות זוללות וסובאות, היו גם שנימקו את פסילת האישה מלהעיד ומלשפוט מן הטעם כי "כל כבודה בת מלך פנימה", בתוך ביתה, ואין אישה מתבזית באולמות בית-הדין.

אשר להפליות לרעת האישה, הרי כולן נובעות ממעמדה הנחות של האישה בחברה הקדומה, הפטריארכלית, "להיות כל איש שורר בביתו" כשליט אבסולוטי. למעשה הטילה התורה מגבלות רבות על שלטונו של הבעל, כפי שהיה נהוג מקדם; וחכמי התלמוד עוד הוסיפו מגבלות נוספות.אבל ביסוד הדברים מונח העיקרון שהאיש "לוקח" אישה, ואין אישה לוקחת את האיש; האיש מגרש אישתו ואין האישה מגרשת בעלה. אבל מאחר שהאישה "נקנית", ולא הבעל קונה, קבעו שאין מקדשים אישה שלא מדעתה; ורבנו גרשום מאור הגולה הוסיף חרם על מי שמגרש אישתו שלא מדעתה ובהסכמתה. יש רגליים לסברה ש"הקניין" נדחה מפני "הקידושין"; בו בזמן שבראשונה היו "לוקחים" אישה לקניין, הרי לכל המאוחר בתקופת המשנה, הנהיגו את "הקידושין", שבהם "מקדש" לו הבעל את אישתו, והקניין – אם כי עוד הוזכר במשנה הקדומה – עבר מן העולם. אישה "המקדשת" לעצמה בעל, לא עשתה ולא כלום, כשם שאישה המתיימרת לגרש את בעלה, אינה יכולה לעשות ולא כלום. "בעל" לשון בעלות ואדנות הוא, ומאחר והוא, כפי שהזכרנו, הפעיל והיוזם, הרי הוא גם "הבועל", ואילו היא "הבעולה". אבל למעשה, אין לאיש שום "בעלות" על אישתו; והשימוש הנפוץ עד היום במונח "בעל" של אישה, מוכיח שהוא איבד משמעותו המקורית. לא זו בלבד שאין "בעל" יכול למכור אישתו לשפחה לפירעון חובותיו או גנבתו, כפי שהוא יכול למכור את עצמו – אלא הוא גם אינו יכול לכפות עליה כל עבודה או שירות: אם היא אינה ממלאת חובותיה כאישה, הוא יכול לתבוע אותה בבית-דין ואולי יימצא רשאי לפטר אותה בגט. בראשונה היה כל בעל שמצא באישתו "ערוות דבר" והיא לא מצאה חן בעיניו, רשאי, על דעת עצמו, לכתוב לה "ספר כריתות, ונתן בידה, ושילחה מביתו": התקינו חכמים שלא תצא אלא בגט על דעת בית-דין.

על-ידי הקידושין (ובכתובה הנערכת בגינם), מתחייב הבעל לספק לאישה את "עונתה", "שארה", ו"כסותה" – לאמור, סיפוק צרכיה המיניים, מזונותיה ומלבושיה. כל אלה זכויות הן לאישה, וחובות על הבעל כלפיה; אך אם היא מסרבת לו מגע מיני, עלולה היא להיחשב "מורדת" ולהתחייב בגירושין: זכותה "למרוד", אך היא חייבת לקבל על עצמה תוצאות מרידתה, שהרי ידעה לשם מה "נכנסה לחופה".

אשר למזונותיה, דין התלמוד הוא שמאחר והבעל זכאי לכל "מעשי ידיה", כולל לא רק זמנה ועבודתה, אלא גם הכנסותיה מעבודת חוץ, רשאי הוא לזקוף מזונותיה כנגד מעשי ידיה. וכשם שהוא זכאי להכנסותיה ("פירות") מרכושה. בנוסף על מזונותיה, ובנפרד מהם, חייב הבעל ברפואתה, בפדיונה מן השבי, בקבורתה, ובמזונות מעיזבונו אחר מותו.

ההפליה שהיא אם (או אב) לכל ההפליות לרעת האישה הנשואה היא הפוליגמיה: הבעל רשאי לקחת נשים על אישתו ככל שירצה, ואילו היא צמודה אך לבעלה בלבד כל זמן נישואיהם – הוא המקדש, והיא "המקודשת"; כל שקידשן לעצמו, "מקודשות" לו; העבירה החמורה של "לא תנאף" נעברת רק על-ידי איש ששוכב עם אישתו של אחר, או על-ידי אשת איש השוכבת עם מי שאינו בעלה; אין "ניאוף" בשכיבת איש נשוי עם אישה שאינה נשואה לו ואינה נשואה לאחר. ואם כי רבנו גרשום מאור הגולה הטיל חרמו גם על מי שלוקח אישה על אישתו וכך למעשה אסר את הפוליגמיה, הרי הדיה והשלכותיה עודם מורגשים אצלנו כיום. פסק בית-דין שאישה פלונית חייבת להתגרש מבעלה, והאישה מסרבת לקבל גטה, יכול בית הדין לתת לבעל "היתר נישואין" המאפשר לו לקחת אישה אחרת, אף-על-פי שהנישואין הקודמים קיימים עוד; ואילו בעל שנתחייב במתן גט לאשתו ומסרב לתתו, אין בית-דין יכול להתיר לאישה להינשא לאיש אחר. (מכאן "העגונות" המרובות, מסורבות גטין, שאינן יכולות להשתחרר מעוגן נישואיהן.) אותה הפליה קיימת במקרים של מחלת-נפש: אישה שמחמת מחלתה אינה מסוגלת לקבל גטה, מתירים לאיש לשאת אישה אחרת ("היתר מאה רבנים", השקול כנגד החרם של רבנו גרשום); ואילו בעל אשר מחמת מחלתו אינו מסוגל לתת גט לאישתו, אין אפילו אלף רבנים יכולים להתיר לאישה להינשא לאיש אחר. וכבר אמרו חכמי המשנה, "אינו דומה האיש המגרש לאישה המתגרשת, שהאישה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו" – והבחנה זו עודנה בתוקפה עומדת, על אף כל חרמיו של רבנו גרשום. (טעמו של הרמב"ם לגירושין מחמת מחלת-נפש, "שאין כוח בבן דעת לדור עם השוטים בבית אחד", אמור אף הוא, למרבה הפליאה, רק באיש שצריך לדור בבית אחד עם אישה בלתי שפויה, ולא באישה הנאלצת לדור עם איש בלתי שפוי בבית אחד.)

הפליה בולטת אחרת היא שהאיש יורש את אשתו, אך האישה אינה יורשת את בעלה – כשם שהבנים יורשים את אביהם, ואילו הבנות אינן יורשות, כי אם ניזונות מן העיזבון. "בזמן שהנכסים מרובים", יכלו הבנים ליהנות מירושתם אף כשהבנות לקחו מזונותיהן; אבל במקרה של "נכסים מועטים, הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים" – שהרי בטרם יוכלו לרשת, חייבים הם לפרוע חובות העיזבון. שואל שם אדמון, "בשביל שאני זכר הפסדתי?" ורבן גמליאל ראה ממש בדבריו. יכול אדם "לכתוב נכסיו" לאישתו, לעשות צוואה לטובתה; אבל כה מושרשת הייתה המסורת של ירושת הבנים, שראו אף בצוואתה כזאת רק מינוי האישה לאפוטרופא על העיזבון, ולאחר מותה חוזר העיזבון לידי הבנים. ציווה הבעל מפורשת שאלמנתו לא רק תנהל את עיזבונו כי אם גם תירש אותו (או מקצתו), כי אז היא תהיה אמנם יורשתו, אבל רואים את עיזבון הבעל כאילו כולל בתוכו גם את כל נכסיה של האישה שהוא חייב להחזירם לו על-פי כתובתה.

"ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי ממונו; ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהי דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רגזן" (לשון הרמב"ם) – שהרי "אין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו". לעולם לא יצער אדם את אישתו, שלא תהא "דמעתה מצויה". כתוב כי האישה (חוה) היא, "אם כל חי" – ללמדך שהיא נישאת רק לשם חיים טובים, לחיי עושר ולא לחיי עוני, לחיי כבוד ולא לחיי ביזיון; היא "עולה עמו ואינה יורדת עמו": אין הוא יכול להישמע בטענה שבבית אביה הורגלה כבר לחיים עלובים.

וכבר נצטווה אברהם אבינו, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"; וכך יעצו גם חכמי התלמוד לשאול תמיד את פי האישה, על כל פנים בענייני "הבית" ובענייני "העולם", להבדילם מענייני שמים. (מכיוון שב"זכויות" האישה קא עסקינן, דילגתי על חובותיה כלפי בעלה.)

אין מכתירים אישה למלך, ככתוב, "מקרב אחיך תשים עליך מלך" – אחיך ולא אחיותיך, מלך ולא מלכה. אבל אלכסנדר ינאי המלך ציווה שלאחר מותו תבוא אישתו במקומו, וכך זכינו למלכותה של שלומציון המלכה. לא זו בלבד שחכמים לא מיחו על מלכותה, אלא שיבחו והיללו אותה ואת מעשיה, ובימיה וביזמתה חזרו פרושים ותפסו מקומם בראש. וכנראה נחה גם ברכת השמים על מלכות אישה זו, "שכן מצינו בימי שמעון בן שטח ובימי שלומציון המלכה שירדו להם גשמים בלילי שבתות (והם 'הגשמים בעתם'), עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב". מקדמת דנא היו לנו נביאות: על מרים הנביאה וחולדה הנביאה ונועדיה הנביאה, המוזכרות במקרא, מתווספות עוד נשים נביאות, והתלמוד מעמידן על שבע. המקרא מספר גם על "נשים חכמות" שנועצו בהן; ובתלמוד גומרים את ההלל על ברוריה אשת רבי מאיר, שהייתה המפורסמת בין תלמידות-החכמים, ואף הגזימו לשבחה כאילו למדה כל יום שלוש מאות הלכות משלוש מאות גדולי ישראל, במשך שלוש שנים. לכל אלו מצטרפת, כמובן, דבורה אשת לפידות שהייתה גם נביאה וגם "שפטה את ישראל" כמנהיגת העם.

העובדה שאפילו בחברה הפטריארכלית העתיקה, ועל אף מעמדה הנחות, יכלה האישה להגיע, בכוחות עצמה, לפסגת הרוח והשלטון, מוכיחה שאין – ומעולם לא היה – דבר שיכול לעמוד נגד עצמתה של אישה מחוננת.

הלאו של "לא יהיה כלי גבר על אשה" נתפרש כאילו אוסר על אישה לשרת בצבא ולשאת נשק. אולי נתחזקה פרשנות זו גם בדברי הנביא, "הנה עמך נשים בקרבך – לאויביך פתוח נפתחו שערי ארצך". ואולי אף נמנות הנשים, מטבע ברייתן, על אותם "היראים ורכבי-הלבב" אשר התורה משחררתן משירות הצבא, כדי "שלא ימס את לבב אחיו כלבבו". אבל דין המשנה הוא בכל "מלחמת מצוה" (והיא מלחמת הגנה) "הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".