הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ספרות החוכמה > משליעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ספרות החוכמה > קהלת
האיגוד העולמי למדעי היהדות


תקציר
"חסר לב", "כסיל", "עצל" "קצר רוח" הם כינויים  המופיעים רק בספרות החכמה. במאמר נבחנים הקשרים בין השפה הייחודית לספרות החכמה לבין השפה המצרית. הדיון דרך ההיבט הלשוני, מחזק את ההשערה שספרות החכמה העברית, בדומה לספרות החכמה המצרית, התקיימה במסגרת חינוכית דידקטית של בית ספר כלשהו.



הרקע החינוכי הדידקטי של ספר משלי
מחברת: ד"ר נילי שצ'ופק


מבוא:
מגע לשוני בין ספרות החכמה המקראית וספרות החכמה המצרית:

עיון בספרות החכמה העברית ובחכמה המצרית1 מורה, כי במכלול זה חוזרים ונשנים מושגים ומונחים אופיניים, המבטאים את השקפת עולמה של החכמה.

בקרב המלים, האופיניות לספרות החכמה במקרא2, ניתן להבחין בשתי קבוצות:

  1. מלים המרבות להופיע בספרות החכמה המקראית יותר מאשר בסוגי ספרות אחרים: 'אויל', 'אולת', 'בער', 'פתי', 'לץ', 'כסיל', 'סכל', 'עקש', 'הוללות', 'חכם', 'חכמה (ות)', 'תבונה', 'מבין', 'ערום', 'מזמה', 'תושיה', 'תוכחת', 'לקח', 'מוסר', 'דברי חכמים', 'מליצה', 'אמרים', 'חקר' (פועל), 'חקר, 'קנה', 'בקש', 'חכמה' ונרדפו, 'כעס' (ש"ע), 'מדון', 'רגן'.
  2. מלים הבאות רק בספרות החכמה ואינן מופיעות מחוץ למסגרת החכמתית:
    'אלף' (איוב; מש'); 'חסר לב' (מש'; בס); 'חרוץ' (מש'); '(אשת) כסילות' (מש'); 'עצל' (ש"ת, ש"ע מש'; קה'); 'פרי פי איש' (מש'); 'תחבלות' (מש'; איוב; בס); 'תכן לבות' (האל כנושא – מש'); 'ארך אפים' (כש"ת לאדם – מש'); 'קר רוח' (כש"ת לאדם – מש'); 'קצר אפים' (כש"ת לאדם – מש'); 'קצר רוח' (כש"ת לאדם – מש'); 'איש חמה/חמות' (כש"ת לאדם – מש') ומונחים נרדפים לו: 'בעל חמה' (כש"ת לאדם – מש'); 'גדל חמה' (כש"ת לאדם – מש'); 'בעל אף' (כש"ת לאדם – מש'; ב"ס); 'איש אף' (כש"ת לאדם – מש').

דיוננו עוסק בבני הקבוצה השניה בלבד. מונחים אלו שגורים על לשונו של החכם העברי, אך אינם תואמים את שימושי הלשון הרגילים במקרא. אי התאמה זו מובילה מדרך הטבע לשאלה – האם יש לראות בביטויים הללו פרי של השפעה זרה?

ואמנם, נתוח המונחים בזיקה לחומר המצרי מורה, כי שמונה מתוך התבות, שנמנו לעיל, מצביעות על קשר לצורות לשון ומבעים בספרות המצרית; בין אם מדובר בתרגום מלולי של המונח המצרי – 'איש חמה', 'קר רוח', 'תוכן לבות', 'תחבלות', או בסגולו והתאמתו לשימושי הלשון ולצביון העברי – 'חדרי בטן', 'ארך אפים', 'קצר אפים', 'קצר רוח'. הבנתם המלאה של הביטויים העבריים תיתכן רק לאור שימושי הלשון המקבילים במצרית.

מאידך גיסא, 'חסר לב' ו'פרי פי איש', אשר אף הם בעלי אנלוגיות בלשון המצרית, אינם בהכרח בעלי זיקה לרקע המצרי. יתכן ויש לדבר כאן על התפתחות עצמאית מקבילה בלשון העברית מזה ובלשון המצרית מזה3.

סקירת תפוצת המונחים מורה, כי הם מופיעים בס' משלי 33 פ'; (ביחוד בקובץ השני (י'-כ"ב 16) בו הם באים במרוכז (21 פ'), אבל אף ביתר הילקוטים הדידקטיים (א-ט, כ"ב 17-ב"), שבהם הם מופיעים בתפזורת); בס' איוב – 4 פ' ובס' קוהלת – 1 פ'.

קיים איפוא מגע לשוני-טרמינולוגי בין המצרית ובין חמישה הקבצים הדדקטיים בס' משלי (א'-כ"ט). אשר ליתר ספרי החכמה המקראיים, קשה להסיק מן הממצא, בעל ההיקף המצומצם, אודות קיום מגע עם החומר המצרי.

מה ניתן ללמוד מתוצאות אלו?

  1. הבהרת המסגרת הכרונולוגית של ס' משלי בכלל והקובץ השני בו בפרט. עובדת קיום מנגע לשוני רב יחסית בין מכלול זה והשפה המצרית, מחזקת את הסברה, כי יסודותיו חוזרים לתקופה הקדם-גלותית; קרוב לודאי לימי שלמה.
  2. שפיכת אור על בעייה העומדת במרכז מחקר זה – מהו ה'מיקום בחיים' של החכמה המקראית? דהיינו, באם נשכיל להוכיח, כי המונחים, האופיניים ללשון החכמה העברית, וביחוד אלו, שתפוצתם מוגבלת לדגם ספרותי זה, יש להם מקבילות באגרון כתבי בית הספר המצרי – אזי ניתן יהיה להסיק, כי החכמה בישראל כרוכה היתה במסגרת חינוכית, בין אם רשמית ובין אם בלתי רשמית.

בעית ה'מיקום בחיים' של החכמה העברית במחקר:

רוב החוקרים סבורים, כי החכמה העברית כרוכה היתה במסגרת בית הספר.

אמנם, עדויות מפורשות אודות קיומו של מוסד זה בישראל של תקופת המקרא אינן בנמצא; אך החוקרים למדים על קיומו בעקיפין באופן הבא:

  1. השלכה אנלוגית – ידוע על קיום בתי ספר במצרם ובמסופוטמיה.
  2. השלכה לאחור מתוך מקורות חכמה מאוחרים – נאמר על קוהלת, כי היה מורה – "למד דעת אם העם" (י"ב 9); בן סירא שימש כמורה בבית מדרשו (נ"א 23).
  3. רמזים במקרא לקיום ביה"ס – ישע' ח' 16; כ"ח 9 ואי'; ג' 9-4; מש' ה' 13; י"ז 16 ועו'.
  4. לאחרונה הועלה במחקר טיעון חדש. יש הסוברים, כי מספר כתובות קצרות ומקוטעות, שנתגלו באתרים שונים בארץ, הן תרגילי תלמידים, המצביעים על קיום בתי ספר במקומות אלו4.

בשורות הבאות איננו באים לתת תשובה סופית ומוחלטת לשאלה – האם קיים היה בית ספר בישראל בתקופת המקרא, אלא מבקשים אנו לשפוך אור חדש על הבעיה באמצעות אמת מידה, אשר עדיין לא הועלתה במחקר והיא – ההיבט הטרמינולוגי. באם יוכח, כאמור לעיל, כי במילון החכם המקראי מצויים אקביבלנטים סמנטיים למונחים, הרגילים לבוא בכתבי בית הספר המצרי, ניתן יהיה לאשר את הדעה, כי אף ס' משלי כרוך במסגרת חינוכית-דדקטית.

לפני שנעבור לניתוח של האקביבלנטים הסמנטיים5, המשותפים לספרות החכמה המקראית ולספרות ביה"ס המצרי, מספר מלים על ביה"ס המצרי.

להבדיל מהמידע הדל, הקיים על בית הספר בישראל בת' המקרא, אודות ביה"ס במצרים הקדומה – יש לנו מידע עשיר. מידע זה נשען הן על הממצא הארכיאולוגי והן על העדויות הספרותיות. קבוצה חשובה במיוחד בקרב מקורות אלו, מהווים כתבי בית הספר, ששימשו מכלול לימודי במסגרת זו. כתבים אלו מספקים ידיעות על מהות החומר הנלמד, שיטת הלימוד, זהות המורים והתלמידים וההווי במוסד החינוכי הקדום. כתבי ביה"ס כוללים חיבורים רבגוניים – הוראות חכמה (Lebenslehren), חיבורים העוסקים בשבח מקצוע הסופר, אונומסטיקונים, הזהרות לתלמידים, ויכוחים בין סופרים וחילופי מכתבים בין מורים ותלמידים.

מונחים המשותפים לספרות החכמה המקראית ולספרות ביה"ס המצרי6:

1. תורת המורה היא `s`b3y.t במצרית (31 פ' בהוראות; 22 פ' בכתבי ביה"ס) ו'מוסר' בחכמה המקראית.

2. מושגים, המציינים את שיטת הלימוד – הלקאה – במצרית: hwi, knkn – וכן šbd היינו – שבט, מקל. בעברית המושג המקביל הוא 'הכה', השכיח במשלי והמופיע עם המושא 'שבט' ובלעדיו. 'שבט' נזכר אף בס' איוב (3 פ').

3. התלמיד הבטלן מכונה במצרית `wsf` המקביל ל'עצל' בלשון המקרא (מש', קה').

5, 4. החניך הבור הוא iw.ty h3.ty (3 פ' כתבי ביה"ס; 1 פ' הוראה), שהוא אקביבלנט סמנטי של 'חסר לב' בס' משלי ובב"ס. לצד 'חסר הלב' משמש בהוראה קרובה במצרית ה-hn (4 פ' כתבי ביה"ס; 1 פ' הוראה).

6. טפוס האדם החיובי יכונה `kb` בלשון כתבי ביה"ס וההוראה (4 פ' כתבי ביה"ס; 3 פ' הוראה). `kb` מקביל ל'קר רוח' בס' משלי.

7. התיחסות ל'אזן' כאבר למוד אופינית למסגרת החינוכית הן במצרים והן בישראל. אך מקומה לא נפקד אף בכתבי ביה"ס המיסופוטמי.

כיוון שקצר המצע מהשתרע נדונו בהמשך ארבע מונחים בלבד – 'מוסר', 'הכה', 'חסר לב' ו'קר רוח'7).

מוסר – s`b3y.t:

זה מכבר הראו החוקרים, כי המונח `s`b3y`.t` הוא אקביבלנט סמנטי של 'מוסר' בלשון העברית המקראית. ש"ע 'מוסר' והפועל 'יסר' הם בעלי מובן כפול במקרא, בדומה ל-`s`b3` `s`b3y.t` במצרית, דהיינו, הוכחה-הטף ויסר-הלקה.

שם העצם המצרי הוראה - `s`b3y.t גזור מהפועל `s`b3` - למד, אשר מלווה בדטרמינטיבה של אדם האוחז במקל; ואילו 'מוסר' בעברית נגזר מהפועל 'יסר' ומובנו הן להוכיח – כגון: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" (מש' א'8; השוה שם ט"ו 5 ועו'); והן להכות – כגון: "חושך שבטו שונא בנו ואוהבט שחרו מוסר" (שם י"ג 24; ראה גם כ"ג 13; כ"ב 15 "שבט מוסר"; וכן י"ט 18; כ"ו 3; כ"ט 19; השוה מל"א י"ב 11, 14; ב"ס ל' 13-12).

המונח `s`b3y.t` - 'מוסר' חוזר למציאות החיה של דרך העברת ההוראה ממורה לתלמיד. הלקאה בשבט היתה הנוהג הרגיל והמקובל בבתי הספר הקדומים.

כך יאמר התלמיד המצרי למורהו: "אתה הכית על גבי, מוסרך נכנס לתוך אוזני" (לנסינג 2-1, 11; אנסטאזי 7, 8 IV).

התוית `s`b3y.t` מציינת במצרית דגם ספרותי (Gattung). המונח מתנוסס בכותרת חיבורי ההוראה, (פתח-חתפ, למרי-כא-רע, אני, אמנ-מ-אפת, ח'תי, ענח' – ששונקי, אינסינגר ועו'), אולם בשם זה מכונות אף יצירות אחרות השייכות למעגל החכמה; החל מרשימות מילוניות (האונומסטיקון של אמנ-מ-אפת), הוראות מלך לפקידיו (כתבי אל עמארנה), צואות של נפטרים (האוטוביאוגרפיה של פטוסיריס), וכלה בכללים לכתיבת מכתב (אנסטאזי IV, IA, 1; סלייר 3,4 I).

הדגם `s`b3y.t` כולל אם כן מכלול רבגוני של יצירות, הנבדלות זו מזו בצורתן ובתכנן, אך מטרת כולן זהה והיא – העברת ידע. כל היצירות שימשו כספרי לימוד בבית הספר המצרי8.

סיכומו של דבר – 'מוסר' במקרא, כמו `s`b3y.t` במצרית, הוא בעל מובן כפול של הוכחה, הוראה מזה, והלקאה מזה; הוא מתיחס להוראה, המלווה בתמריצים פיסיים והכרוכה במסגרת חינוכית כלשהי.

הלקאה:

אחת מהשיטות הנהוגות, לשם זרוז תהליכי הלימוד בבית הספר הקדום, היא ההלקאה באיום, או במעשה. `s`b3` פרושו, כאמור, ליסר הן במלים והן במלקות.

האיום בעונש ההלקאה חוזר שוב ושוב בכתבי ביה"ס המצרי, ומוצא את ביטויו במונחים נוספים, הכרוכים בשדה סמנטי זה: הפעלים – הכה, הלקה, `knkn`, ;`hwi`; ושמות העצם – מכה - `s`h.t`; שבט, מקל - `šbd`9. בפפירוס אנסטאזי III מוזהר התלמיד בלשון זו: "אל תבלה יום של עצלות פן תוכה, אזן הנער היא בגבו הוא שומע למכהו" (3,13 // שם 5 , 8 V);

ואילו בהוראת 'אני' מושוה חנוך הבן לאלוף חיות (17, 7 – 9, 10): "השור הלוחם ההורג באורוה... הוא מכניע את אפיו, הוא זוכר את מוסרו... האריה הפראי ירפה מזעמו, יהפך לחמור צייתן; הסוס נכנס תחת עולו ובצייתו ילך החוצה; "הכלב מציית לדבור והולך אחר אדונו". (השוה קולר 4, 2; אינסינגר 9-6, 9 ועו').

במלים דומות משתמש החכם העברי: "שוט לסוס, מתג לחמור ושבט לגו כסילים" (מש' כ"ו 3; השוה כ' 30). מושא ההלקאה בישראל ובמצרים הוא הכסיל, עול הימים. החכם המקראי, כרעהו המצרי, סבור, כי הנער או הכסיל לא נתנים לשכנוע באמצעות ההגיון לפיכך, יש לכפות עליהם מרות באמצעות עונש פיסי (שם י"ז 10; כ"ו 3; כ"ב 15; כ"ג 13 ועו').

יתכן ול'תמריץ' לימודי זה רומז אף קוהלת באומרו: "כי ברוב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (א' 18).

גישה דומה לזו המופיעה בספרות הדדקטית המצרית ובס' משלי, מוצאים בספרות העברית המאוחרת ובחכמת עמים אחרים10.

חסר לב – כסיל:

נתוח המונחים השייכים לשדה הסמנטי של 'כסילות' מלמד, כי החכם המצרי ורעהו העברי הבחינו בין בני אדם, שהם בעלי נתונים הדרושים לקנית דעת ויש להם תקנה בלימוד, ובין אלו, שהם בעלי מום שכלי או פיסי, או פגומים במידותיהם המוסריות ואין להם תקנה בלימוד. על הטיפוס ה'חיובי' של הכסיל נמנים במצרית - `iw.ty h3.ty` וה-`hn`; ואילו בעברית שייך לקטגוריה זו 'חסר לב', שהוא האקביבלנט הסמנטי של `iw.ty h3.ty` והקרוב מבחינה עניינית גם ל-`hn`.

במצרית מופיע השימוש ב-iw.ty h3.ty`'11 הן במסגרת דדקטית והן במסגרת דתית. במסגרת החינוכית מכונים בתואר זה הסופר, התלמיד או הבן העצלים, המסרבים ללמוד ולעבוד (בולוניה 1094 7-6, 3; אני 10, 6; השוה סלייר 9, 5 I).

בלשון התפילה והמזמור משמש המושג בהשאלה לתאר את שפלותו ומסירותו של המאמין לאלהיו (8-7, 149 Assmann; השוה אנסטאזי 1, 11-7, 10 II). על רקע זה ברור ההקשר החיובי של המושג המציין כסילות הנובעת מתום לב; כסילות, היכולה לגרור את בעליה לחטא, אבל חטא זה נעשה בשגגה, שלא מדעת.

'חסר לב' בס' משלי הוא, בדומה, נער תמים חסר נסיון והשכלה הנתון לסכנות; הוא מתפתה לאשה הזרה (מש' ו' 32; ז' 7), או לחכמה ולכסילות הלובשות את דמותה (ט' 4, 16), תוקע ידו לערבות (י"ז 18), ממהר להאמין (ב"ס י"ט 4 (יוונית)). כרעהו המצרי הוא "מרדף ריקים" (מש' י"ב 11) ונוטה לחיי עצלות שלוים תחת לעבד את כרמו ואדמתו (כ"ד 30). 'חסר הלב' דבק באולת (ט"ו 21), אך יש לו עדיין תקנה בעזרת האמצעי הבדוק לזרוז ההליכים הלמודיים – ההלקאה: "בשפתי נבון תמצא חכמה ושבט לגו חסר לב" (מש' י' 13).

קר הרוח

'חם המזג' ו'התשקן', או 'קר הרוח' הנרדף לו, הם שתי דמויות אנושיות, המעומתות בספרות החכמה המצרית, והממלאות תפקיד מרכזי בדברי המוסר המופנים לתלמיד. 'חם המזג', מחד, הוא סמל לאנוש שיש להתרחק ולהסתייג ממנו ואילו השתקן-קר המזג, מאידך, הוא מופת לאידיאל שיש לחקותו וללכת בעקבותיו. 'חם המזג', המכונה `šmm` או `t3`, מצוין בלהבה או בתנור כדר , ואילו קר המזג, ה-`kb` סמנו מים וכלי נסך שממנו נשפכים מים . הדטרמינטיבות הללו משקפות את מובנו הראשוני של `kb` שהוא קור מטרולוגי, קור המים. המונח הועבר בהשאלה לבני אדם ובשימוש זה קבל את המשמעות של 'היה שקט', 'שלו', 'קר מזג'.

שם התואר `kb` הוא בן זוג בתקבולת נרדפת של המונח `grw` - השתקן ונרדף אף לשם התואר `hrw` - השלו. שלושת התארים מציינים את האדם האידיאלי, השלם במידותיו ובתכונותיו בכל שטחי החיים.

`kb` הוא האנטונים של 'חם המזג' `šmm`; הוא אדם מאופק בהליכותיו, חסר חפזון, שלו, נמנע מדבור קולני וממריבה, מרעיף משלותו על הזולת12.

המושג 'חם מזג' - `šmm` בא לבטוי בלשון החכם העברי במונחים 'איש חמה/ות', 'בעל חמה', 'גדל חמה'. שמות תואר אלו בהתיחסות לבן אנוש מופיעים בס' משלי בלבד, (כ"ב 24; ט"ו 18; כ"ט 22; י"ט 19); אין ספק, כי מדובר במושג השאול מחכמת מצרים. שם התואר המצרי 'שתקן' לא נשתמר באגרון החכמה העברית, אך המונח הנרדף לו `kb` - קר המזג, מופיע כאן בתרגומו העברי, דהיינו "קר רוח"13.

'קר הרוח' מופיע פעם אחת במקרא במש' י"ז 27: "חושך אמריו יודע דעת וקר רוח איעש תבונה". ההיפך ממנו הוא "קצר הרוח" (י"ד 29) ואיש אש "אין מעצר לרוחו".

'קר רוח' הוא מונח יחידאי במקרא, שנשאל כמו 'איש חמות', מהחכמה המצרית, שהיא הקרקע הטבעית לצמיחתו הרעיונית והתגבשותו.

הארות ותוצאות:

המחקר ההשואתי של מנוח ספרות החכמה העברית ושל היצירות הנמנות על מעגל החכמה המצרי מאשר, איפוא, את קשרה של החכמה המקראית למסגרת החינוכית. שכן, באוצר המלים של ספרי החכמה העבריים נתן להבחין ביסודות ובפרטים, המקרבים אותנו לאוירת ביה"ס המצרי ודרכי ההוראה בו.

קוים נוספים מקשרים ומחברים בין עולמו של הסופר העברי ועולם החינוך המצרי:

שמו של סופר דוד – 'שישא', 'שושא' (מל"א ד' 3; דה"א י"ח 16; השוה שמ"ב ח' 17; כ' 26) הוא תעתיק של המצרית `ss sct` כלומר, סופר המכתבים14.

המונחים העבריים, הכרוכים באומנות הסופר, 'קסת' ו'דיו' (יח' ט' 2, 3, 11; יר' ל"ו 18) הם סיגול של המונחים המצריים (`ry.t`; `gsti`)15.

קיימת אם כן אפשרות סבירה, כי בית הספר העברי הראשון נבנה בהשראת אב-טיפוס מצרי וכי ס' משלי שימש חומר לימוד בבית ספר זה. הנחת קיום בי"ס בישראל איננה שוללת את האפשרות, כי בצד החינוך הרשמי במסגרת ביה"ס, התקיימו הוראה וחניכות אצל בעל מקצוע, או בחוג המשפחה. בשלב מתקדם יותר של הלימוד, קיימת היתה אף אפשרות רכישת דעת באופן עצמאי-אוטודידקטי (דוגמת זה שמצאנו אצל קוהלת; ראה שם י"ב 9; ז' 23-29; ח' 17-16).

בבליוגרפיה:

AEO

A.H. Gardiner, Ancient Egyptian Onomastica, 1947.

Assmann

J. Assmann, Agyptische Hymnen und Gebete, ZurichqMinchen, 1975.

Blumenthal

E. Blumenthal, Untersuchungen zum agyptischen Konigtum des Mittleren-Reiches I, Abhandlungen der sachsischen Akademie der Wissenschaften zu Leipzig (61, 1), Berlin, 1970.

Crum

W.E. Crum, A Coptic Dictionary, Oxford, 1962.

Erichsen

W. Erichsen, Eine agyptische Schulubung in demotischer Schrift, in Historik-filologiske Meddelelser 31, 1945, pp. 3-25.

Gardiner

A.H. Gardiner, Hieratic Papyri in the B.M., Third Series, Chester Beatty IV; vol. I, P. 37ff. vol. II plate 18ff.

Janssen

J. Janssen, De traditioneele egyptische Autobiografie voor het nieuwe rijk-I Teksten; II Vertaling en Commentaar, Leiden, 1946.

LEM

Late Egyptian Miscellanies, A.H. Gardiner, Bibliotheca Aegyptica VII, Brussel, 1937; R.A. Caminos, Brow Egyptilogical Studies I, London, 1954.

Otto

E. Otto, Die biographischen Inschriften der agyptischen Spatzeit, Leiden, 1954.

Sandman

M. Sandman, Texts from the Time of Akhenaten, Bruxelles, 1938.

Urk IV

K. Sethe, Urkunden der 18 Dynastie, Leipzig/Berlin, 1906-1958.

WB

Worterbuch der agyptischen Sprache, hg. Von A. Erman/H. Grapow, 7 vols. Berlin, 1926f.

Williams

R.J. Williams, Some Fragmentary Demotic Wisdom Texts, in Studies in Honour of G.R. Hughes, The Oriental Institute, 1977, pp. 263-271.

הערות שוליים:

  1. מחקרנו מושתת על המקורות הבאים:
    המקורות העבריים: ספרי החכמה במקרא – משלי, איוב, קוהלת, מזמורי חכמה בתהילים; ספרות חכמה חיצונית – ספר בן סירא.
    המקורות המצריים: כוללים יצירות אשר שייכותן לחכמה ברורה וגלויה (I) ויצירות, אשר הן בעלות מגע עקיף עם מעגל החכמה (II).
    I. א. ספרות חכמה דדקטית – ההוראות: ד' דפ-חר, כא-גמני, פתח-חתפ, למרי-כא-רע, אמנ-מ-חאת, אני, אמנ-מ-אפת, ענח' ששונקי, אינסינגר, טקסטים של חכמה דמוטית (Williams).
    הוראות 'לויאליות' – הוראת ס' חתפ-אב-רע, הוראת אב לבן.
    ב. ספרות חכמה עיונית – אזהרות חכם מצרי (אפוור), תלונות ח' ע- ח' פר-רע-סבב, נבואות נפר-תי, שיחת העיף מהחיים עם נפשו (או ה'מתאבד') והאכר החכם.
    ג. כתבי בית הספר - הוראת אמנ-נח'תה, הוראת ח'תי (בן דוא-ופ) ספרות ביה"ס (הפפירוסים – בולוניה 1094; אנסטאזי III ,IV ,V; סלייר I ו-IV ורסו; לנסינג, קולר, טורין A ו-D [LEM]).
    צ'סטר ביטי (Gardiner) תרגיל בי"ס בכתב דמוטי (Erichsen) האונומסטיקון של אמנ-מ-אפת (AEO).
    II. א. ספרות מלכותית ואוטוביאוגרפיות – טקסטים מהשושלת ה-18 (Urk. IV), טקסטים מתקופה עמארנה (Sandman), טקסטים אוטוביאוגרפיים מתקופת הממלכה הקדומה עד הממלכה החדשה (Janssen) ואוטוביוגרפיה מהתקופה המאוחרת (Otto).
    ב. ספרות דת (Assmann)
  2. הטרמינולוגיה האופיינית ללשון החכמה המקראית נקבעה זה מכבר ע"י R. N. Whybray בספרו The Intellectual Tradition in the O.T., Berlin, N.Y., 1974.. אין אנו מבקשים לחזור ולקבוע כמותו קביעה זו על סמך ניתוח חד-לשוני של העברית, אלא כנגד עינינו עומדים אותם ביטויים, אשר נחונו בתכונות הבאות: 1. הופעתם מוגבלת לספרי החכמה. 2. הם בעלי זיקה ישירה או עקיפה למנוח של החכמה המצרית הקדומה.
  3. ניתוח מקיף של משמעות המונחים העבריים האלו הובא אצל נ' שצ'ופק, מונחים נבחרים בספרות החכמה המקראית בהשוואה לספרות החכמה המצרית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ירושלים, תשמ"ד, בהדרכת פרופ' מ' הרן ופרופ' י' פולוצקי.
  4. ראה A. Lemaire, Les ĕcoles et la formation de la Bible dans l`ancient Israel, OBO 39, 1981.
  5. אקביבלנטים סמנטיים יכונו במאמר זה מונחים, המופיעים בשתי שפות שונות, אשר כל אחד מהם מקיף בשפתו שלו שדה סמנטי הזהה לזה המוקף ע"י רעהו; כלומר, מונחים המקבילים מבחינה תכנית-רעיונית, אך אינם חופפים מבחינה אטימולוגית.
  6. הניתוח האטימולוגי-סמנטי של המונחים המובאים להלן, מושתת לא רק על ספרת ביה"ס המצרי, אלא אף על מקורות וכתבים נוספים, הנמנים על ספרות החכמה, אשר פורטו בהערה 1, לעיל.
  7. לדיון מפורט ביתר המונחים ראה, נ' שצ'ופק שם.
  8. לעניין זה ראה E. Brunner, Altägyptische Erziehung, Wiesbaden, 1957, p. 85ff; וכן מאמרו ב-ZÄS, 93 (1966), p. 29ff.
  9. המלה `šbd` (קופטית/בוהירית/ ) שאולה משמית; ראה, WB IV 442, 13. המונח 'שבט' בהתיחסות לעונש והלקאה מופיע בספרות החכמה כשליש פעמים מכלל אזכוריו במקרא. לעומת זאת, מלים בעלות משמעות קרובה כגון: 'מקל', 'מטה', הרגילות לבוא בספרים אחרים, אינן מופיעות כלל בספרות החכמה המקראית. התופעה הזו מאלפת משום שאף החכמה המצרית משתמשת בהקשר זה במונח השמי 'שבט' (šbd).
  10. השוה ב"ס ל' 10-7 וכן 'ספור אחיקר' שורה 82.
  11. במונח 'חסר לב', המורכב בשתי הלשונות משם העצם 'לב' המתחבר לשם תואר שלילי, באה לידי בטוי התפישה, כי הלב הוא משכן מחשבת האדם ושכלו. הצורה הקופטית λΤηΗΤ היא בעלת מבנה זהה ומשמשת לתרגום המונח 'כסיל' ונרדפותיו במקרא ראה WB III .27, 15 ;Crum, 714
  12. ראה – 14, 1181; 15, 970 IV Urk; 7-5, 2 Ba, Janssen p. 35,; פתח-חתפ 23; Otto, p. 67 no. 70, 8 ;73, 4-5
  13. ראה – Grollenberg, RB, 59 (1952), pp. 42-43.
  14. ראה – R.J. Williams SVT, 28 (1975), p. 235; R. de Vaux, RB, 48 (1941), p. 394 ff; Begrich, ZAW, 58 (1946), p. 1ff.
  15. ראה T.O. Lambdin, JAOS, 73 (1953), p. 149; ויליאמס שם עמ' 238-239.
ביבליוגרפיה:
כותר: הרקע החינוכי הדידקטי של ספר משלי
מחברת: שצ'ופק, נילי (ד"ר)
שם  הספר: דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות
תאריך: תשמ"ו
בעלי זכויות : האיגוד העולמי למדעי היהדות
הוצאה לאור: האיגוד העולמי למדעי היהדות
הערות: 1. הקונגרס נערך בירושלים, י"ז-כ"ה מנחם אב תשמ"ה 4-12 באוגוסט 1985 ‬
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית