|
הסדרי נגישות |
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ספרות החוכמה > משליעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ספרות החוכמה > קהלת |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
עיון בספרות החכמה העברית ובחכמה המצרית1 מורה, כי במכלול זה חוזרים ונשנים מושגים ומונחים אופיניים, המבטאים את השקפת עולמה של החכמה. בקרב המלים, האופיניות לספרות החכמה במקרא2, ניתן להבחין בשתי קבוצות:
דיוננו עוסק בבני הקבוצה השניה בלבד. מונחים אלו שגורים על לשונו של החכם העברי, אך אינם תואמים את שימושי הלשון הרגילים במקרא. אי התאמה זו מובילה מדרך הטבע לשאלה – האם יש לראות בביטויים הללו פרי של השפעה זרה? ואמנם, נתוח המונחים בזיקה לחומר המצרי מורה, כי שמונה מתוך התבות, שנמנו לעיל, מצביעות על קשר לצורות לשון ומבעים בספרות המצרית; בין אם מדובר בתרגום מלולי של המונח המצרי – 'איש חמה', 'קר רוח', 'תוכן לבות', 'תחבלות', או בסגולו והתאמתו לשימושי הלשון ולצביון העברי – 'חדרי בטן', 'ארך אפים', 'קצר אפים', 'קצר רוח'. הבנתם המלאה של הביטויים העבריים תיתכן רק לאור שימושי הלשון המקבילים במצרית. מאידך גיסא, 'חסר לב' ו'פרי פי איש', אשר אף הם בעלי אנלוגיות בלשון המצרית, אינם בהכרח בעלי זיקה לרקע המצרי. יתכן ויש לדבר כאן על התפתחות עצמאית מקבילה בלשון העברית מזה ובלשון המצרית מזה3. סקירת תפוצת המונחים מורה, כי הם מופיעים בס' משלי 33 פ'; (ביחוד בקובץ השני (י'-כ"ב 16) בו הם באים במרוכז (21 פ'), אבל אף ביתר הילקוטים הדידקטיים (א-ט, כ"ב 17-ב"), שבהם הם מופיעים בתפזורת); בס' איוב – 4 פ' ובס' קוהלת – 1 פ'. קיים איפוא מגע לשוני-טרמינולוגי בין המצרית ובין חמישה הקבצים הדדקטיים בס' משלי (א'-כ"ט). אשר ליתר ספרי החכמה המקראיים, קשה להסיק מן הממצא, בעל ההיקף המצומצם, אודות קיום מגע עם החומר המצרי. מה ניתן ללמוד מתוצאות אלו?
רוב החוקרים סבורים, כי החכמה העברית כרוכה היתה במסגרת בית הספר. אמנם, עדויות מפורשות אודות קיומו של מוסד זה בישראל של תקופת המקרא אינן בנמצא; אך החוקרים למדים על קיומו בעקיפין באופן הבא:
בשורות הבאות איננו באים לתת תשובה סופית ומוחלטת לשאלה – האם קיים היה בית ספר בישראל בתקופת המקרא, אלא מבקשים אנו לשפוך אור חדש על הבעיה באמצעות אמת מידה, אשר עדיין לא הועלתה במחקר והיא – ההיבט הטרמינולוגי. באם יוכח, כאמור לעיל, כי במילון החכם המקראי מצויים אקביבלנטים סמנטיים למונחים, הרגילים לבוא בכתבי בית הספר המצרי, ניתן יהיה לאשר את הדעה, כי אף ס' משלי כרוך במסגרת חינוכית-דדקטית. לפני שנעבור לניתוח של האקביבלנטים הסמנטיים5, המשותפים לספרות החכמה המקראית ולספרות ביה"ס המצרי, מספר מלים על ביה"ס המצרי. להבדיל מהמידע הדל, הקיים על בית הספר בישראל בת' המקרא, אודות ביה"ס במצרים הקדומה – יש לנו מידע עשיר. מידע זה נשען הן על הממצא הארכיאולוגי והן על העדויות הספרותיות. קבוצה חשובה במיוחד בקרב מקורות אלו, מהווים כתבי בית הספר, ששימשו מכלול לימודי במסגרת זו. כתבים אלו מספקים ידיעות על מהות החומר הנלמד, שיטת הלימוד, זהות המורים והתלמידים וההווי במוסד החינוכי הקדום. כתבי ביה"ס כוללים חיבורים רבגוניים – הוראות חכמה (Lebenslehren), חיבורים העוסקים בשבח מקצוע הסופר, אונומסטיקונים, הזהרות לתלמידים, ויכוחים בין סופרים וחילופי מכתבים בין מורים ותלמידים.
1. תורת המורה היא `s`b3y.t במצרית (31 פ' בהוראות; 22 פ' בכתבי ביה"ס) ו'מוסר' בחכמה המקראית. 2. מושגים, המציינים את שיטת הלימוד – הלקאה – במצרית: hwi, knkn – וכן šbd היינו – שבט, מקל. בעברית המושג המקביל הוא 'הכה', השכיח במשלי והמופיע עם המושא 'שבט' ובלעדיו. 'שבט' נזכר אף בס' איוב (3 פ'). 3. התלמיד הבטלן מכונה במצרית `wsf` המקביל ל'עצל' בלשון המקרא (מש', קה'). 5, 4. החניך הבור הוא iw.ty h3.ty (3 פ' כתבי ביה"ס; 1 פ' הוראה), שהוא אקביבלנט סמנטי של 'חסר לב' בס' משלי ובב"ס. לצד 'חסר הלב' משמש בהוראה קרובה במצרית ה-hn (4 פ' כתבי ביה"ס; 1 פ' הוראה). 6. טפוס האדם החיובי יכונה `kb` בלשון כתבי ביה"ס וההוראה (4 פ' כתבי ביה"ס; 3 פ' הוראה). `kb` מקביל ל'קר רוח' בס' משלי. 7. התיחסות ל'אזן' כאבר למוד אופינית למסגרת החינוכית הן במצרים והן בישראל. אך מקומה לא נפקד אף בכתבי ביה"ס המיסופוטמי. כיוון שקצר המצע מהשתרע נדונו בהמשך ארבע מונחים בלבד – 'מוסר', 'הכה', 'חסר לב' ו'קר רוח'7).
זה מכבר הראו החוקרים, כי המונח `s`b3y`.t` הוא אקביבלנט סמנטי של 'מוסר' בלשון העברית המקראית. ש"ע 'מוסר' והפועל 'יסר' הם בעלי מובן כפול במקרא, בדומה ל-`s`b3` `s`b3y.t` במצרית, דהיינו, הוכחה-הטף ויסר-הלקה. שם העצם המצרי הוראה - `s`b3y.t גזור מהפועל `s`b3` - למד, אשר מלווה בדטרמינטיבה של אדם האוחז במקל; ואילו 'מוסר' בעברית נגזר מהפועל 'יסר' ומובנו הן להוכיח – כגון: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" (מש' א'8; השוה שם ט"ו 5 ועו'); והן להכות – כגון: "חושך שבטו שונא בנו ואוהבט שחרו מוסר" (שם י"ג 24; ראה גם כ"ג 13; כ"ב 15 "שבט מוסר"; וכן י"ט 18; כ"ו 3; כ"ט 19; השוה מל"א י"ב 11, 14; ב"ס ל' 13-12). המונח `s`b3y.t` - 'מוסר' חוזר למציאות החיה של דרך העברת ההוראה ממורה לתלמיד. הלקאה בשבט היתה הנוהג הרגיל והמקובל בבתי הספר הקדומים. כך יאמר התלמיד המצרי למורהו: "אתה הכית על גבי, מוסרך נכנס לתוך אוזני" (לנסינג 2-1, 11; אנסטאזי 7, 8 IV). התוית `s`b3y.t` מציינת במצרית דגם ספרותי (Gattung). המונח מתנוסס בכותרת חיבורי ההוראה, (פתח-חתפ, למרי-כא-רע, אני, אמנ-מ-אפת, ח'תי, ענח' – ששונקי, אינסינגר ועו'), אולם בשם זה מכונות אף יצירות אחרות השייכות למעגל החכמה; החל מרשימות מילוניות (האונומסטיקון של אמנ-מ-אפת), הוראות מלך לפקידיו (כתבי אל עמארנה), צואות של נפטרים (האוטוביאוגרפיה של פטוסיריס), וכלה בכללים לכתיבת מכתב (אנסטאזי IV, IA, 1; סלייר 3,4 I). הדגם `s`b3y.t` כולל אם כן מכלול רבגוני של יצירות, הנבדלות זו מזו בצורתן ובתכנן, אך מטרת כולן זהה והיא – העברת ידע. כל היצירות שימשו כספרי לימוד בבית הספר המצרי8. סיכומו של דבר – 'מוסר' במקרא, כמו `s`b3y.t` במצרית, הוא בעל מובן כפול של הוכחה, הוראה מזה, והלקאה מזה; הוא מתיחס להוראה, המלווה בתמריצים פיסיים והכרוכה במסגרת חינוכית כלשהי.
אחת מהשיטות הנהוגות, לשם זרוז תהליכי הלימוד בבית הספר הקדום, היא ההלקאה באיום, או במעשה. `s`b3` פרושו, כאמור, ליסר הן במלים והן במלקות. האיום בעונש ההלקאה חוזר שוב ושוב בכתבי ביה"ס המצרי, ומוצא את ביטויו במונחים נוספים, הכרוכים בשדה סמנטי זה: הפעלים – הכה, הלקה, `knkn`, ;`hwi`; ושמות העצם – מכה - `s`h.t`; שבט, מקל - `šbd`9. בפפירוס אנסטאזי III מוזהר התלמיד בלשון זו: "אל תבלה יום של עצלות פן תוכה, אזן הנער היא בגבו הוא שומע למכהו" (3,13 // שם 5 , 8 V); ואילו בהוראת 'אני' מושוה חנוך הבן לאלוף חיות (17, 7 – 9, 10): "השור הלוחם ההורג באורוה... הוא מכניע את אפיו, הוא זוכר את מוסרו... האריה הפראי ירפה מזעמו, יהפך לחמור צייתן; הסוס נכנס תחת עולו ובצייתו ילך החוצה; "הכלב מציית לדבור והולך אחר אדונו". (השוה קולר 4, 2; אינסינגר 9-6, 9 ועו'). במלים דומות משתמש החכם העברי: "שוט לסוס, מתג לחמור ושבט לגו כסילים" (מש' כ"ו 3; השוה כ' 30). מושא ההלקאה בישראל ובמצרים הוא הכסיל, עול הימים. החכם המקראי, כרעהו המצרי, סבור, כי הנער או הכסיל לא נתנים לשכנוע באמצעות ההגיון לפיכך, יש לכפות עליהם מרות באמצעות עונש פיסי (שם י"ז 10; כ"ו 3; כ"ב 15; כ"ג 13 ועו'). יתכן ול'תמריץ' לימודי זה רומז אף קוהלת באומרו: "כי ברוב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (א' 18). גישה דומה לזו המופיעה בספרות הדדקטית המצרית ובס' משלי, מוצאים בספרות העברית המאוחרת ובחכמת עמים אחרים10.
נתוח המונחים השייכים לשדה הסמנטי של 'כסילות' מלמד, כי החכם המצרי ורעהו העברי הבחינו בין בני אדם, שהם בעלי נתונים הדרושים לקנית דעת ויש להם תקנה בלימוד, ובין אלו, שהם בעלי מום שכלי או פיסי, או פגומים במידותיהם המוסריות ואין להם תקנה בלימוד. על הטיפוס ה'חיובי' של הכסיל נמנים במצרית - `iw.ty h3.ty` וה-`hn`; ואילו בעברית שייך לקטגוריה זו 'חסר לב', שהוא האקביבלנט הסמנטי של `iw.ty h3.ty` והקרוב מבחינה עניינית גם ל-`hn`. במצרית מופיע השימוש ב-iw.ty h3.ty`'11 הן במסגרת דדקטית והן במסגרת דתית. במסגרת החינוכית מכונים בתואר זה הסופר, התלמיד או הבן העצלים, המסרבים ללמוד ולעבוד (בולוניה 1094 7-6, 3; אני 10, 6; השוה סלייר 9, 5 I). בלשון התפילה והמזמור משמש המושג בהשאלה לתאר את שפלותו ומסירותו של המאמין לאלהיו (8-7, 149 Assmann; השוה אנסטאזי 1, 11-7, 10 II). על רקע זה ברור ההקשר החיובי של המושג המציין כסילות הנובעת מתום לב; כסילות, היכולה לגרור את בעליה לחטא, אבל חטא זה נעשה בשגגה, שלא מדעת. 'חסר לב' בס' משלי הוא, בדומה, נער תמים חסר נסיון והשכלה הנתון לסכנות; הוא מתפתה לאשה הזרה (מש' ו' 32; ז' 7), או לחכמה ולכסילות הלובשות את דמותה (ט' 4, 16), תוקע ידו לערבות (י"ז 18), ממהר להאמין (ב"ס י"ט 4 (יוונית)). כרעהו המצרי הוא "מרדף ריקים" (מש' י"ב 11) ונוטה לחיי עצלות שלוים תחת לעבד את כרמו ואדמתו (כ"ד 30). 'חסר הלב' דבק באולת (ט"ו 21), אך יש לו עדיין תקנה בעזרת האמצעי הבדוק לזרוז ההליכים הלמודיים – ההלקאה: "בשפתי נבון תמצא חכמה ושבט לגו חסר לב" (מש' י' 13).
'חם המזג' ו'התשקן', או 'קר הרוח' הנרדף לו, הם שתי דמויות אנושיות, המעומתות בספרות החכמה המצרית, והממלאות תפקיד מרכזי בדברי המוסר המופנים לתלמיד. 'חם המזג', מחד, הוא סמל לאנוש שיש להתרחק ולהסתייג ממנו ואילו השתקן-קר המזג, מאידך, הוא מופת לאידיאל שיש לחקותו וללכת בעקבותיו. 'חם המזג', המכונה `šmm` או `t3`, מצוין בלהבה או בתנור כדר , ואילו קר המזג, ה-`kb` סמנו מים וכלי נסך שממנו נשפכים מים . הדטרמינטיבות הללו משקפות את מובנו הראשוני של `kb` שהוא קור מטרולוגי, קור המים. המונח הועבר בהשאלה לבני אדם ובשימוש זה קבל את המשמעות של 'היה שקט', 'שלו', 'קר מזג'. שם התואר `kb` הוא בן זוג בתקבולת נרדפת של המונח `grw` - השתקן ונרדף אף לשם התואר `hrw` - השלו. שלושת התארים מציינים את האדם האידיאלי, השלם במידותיו ובתכונותיו בכל שטחי החיים. `kb` הוא האנטונים של 'חם המזג' `šmm`; הוא אדם מאופק בהליכותיו, חסר חפזון, שלו, נמנע מדבור קולני וממריבה, מרעיף משלותו על הזולת12. המושג 'חם מזג' - `šmm` בא לבטוי בלשון החכם העברי במונחים 'איש חמה/ות', 'בעל חמה', 'גדל חמה'. שמות תואר אלו בהתיחסות לבן אנוש מופיעים בס' משלי בלבד, (כ"ב 24; ט"ו 18; כ"ט 22; י"ט 19); אין ספק, כי מדובר במושג השאול מחכמת מצרים. שם התואר המצרי 'שתקן' לא נשתמר באגרון החכמה העברית, אך המונח הנרדף לו `kb` - קר המזג, מופיע כאן בתרגומו העברי, דהיינו "קר רוח"13. 'קר הרוח' מופיע פעם אחת במקרא במש' י"ז 27: "חושך אמריו יודע דעת וקר רוח איעש תבונה". ההיפך ממנו הוא "קצר הרוח" (י"ד 29) ואיש אש "אין מעצר לרוחו". 'קר רוח' הוא מונח יחידאי במקרא, שנשאל כמו 'איש חמות', מהחכמה המצרית, שהיא הקרקע הטבעית לצמיחתו הרעיונית והתגבשותו.
המחקר ההשואתי של מנוח ספרות החכמה העברית ושל היצירות הנמנות על מעגל החכמה המצרי מאשר, איפוא, את קשרה של החכמה המקראית למסגרת החינוכית. שכן, באוצר המלים של ספרי החכמה העבריים נתן להבחין ביסודות ובפרטים, המקרבים אותנו לאוירת ביה"ס המצרי ודרכי ההוראה בו. קוים נוספים מקשרים ומחברים בין עולמו של הסופר העברי ועולם החינוך המצרי: שמו של סופר דוד – 'שישא', 'שושא' (מל"א ד' 3; דה"א י"ח 16; השוה שמ"ב ח' 17; כ' 26) הוא תעתיק של המצרית `ss sct` כלומר, סופר המכתבים14. המונחים העבריים, הכרוכים באומנות הסופר, 'קסת' ו'דיו' (יח' ט' 2, 3, 11; יר' ל"ו 18) הם סיגול של המונחים המצריים (`ry.t`; `gsti`)15. קיימת אם כן אפשרות סבירה, כי בית הספר העברי הראשון נבנה בהשראת אב-טיפוס מצרי וכי ס' משלי שימש חומר לימוד בבית ספר זה. הנחת קיום בי"ס בישראל איננה שוללת את האפשרות, כי בצד החינוך הרשמי במסגרת ביה"ס, התקיימו הוראה וחניכות אצל בעל מקצוע, או בחוג המשפחה. בשלב מתקדם יותר של הלימוד, קיימת היתה אף אפשרות רכישת דעת באופן עצמאי-אוטודידקטי (דוגמת זה שמצאנו אצל קוהלת; ראה שם י"ב 9; ז' 23-29; ח' 17-16). בבליוגרפיה:
הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
123 |