בציור זה של מיכאל סגן-כהן ישנם שני ציטוטים. הציטוט האחד הוא של הפסל משה שיצר מיכאלאנג'לו  בין השנים 1513-1516 לערך, והציטוט הנוסף הוא טקסטואלי: "קול ענות אנכי שומע" (שמות, ל"ב, י"ח).
בפסלו של מיכאלאנג'לו יושב משה כשבידיו לוחות הברית, ומראשו יוצאות שתי קרניים. תיאור זה מבוסס על תרגום שגוי של המילה "קרן" בשמות, ל"ד, כ"ט: "ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד-משה ברדתו מן-ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו". למרות שמשה מתואר כאן כשהוא יושב, לוחות הברית בידיו והקרניים, וההתייחסות לפסוק זה, קושרים את דמותו לשני רגעים מנוגדים בחייו: הרגע האחד הוא רגע של התעלות –עור פניו של משה קורן כתוצאה מההתגלות ומהקרבה לאל. הרגע השני, שמוזכר באמצעות הציטוט "קול ענות אנכי שמע" הוא רגע של שפל, של חטא העגל. הציטוט המילולי, אם כך, הופך את המעמד שמתואר על ידי מיכאלאנג'לו לטראגי, לרגע של שפל ואכזבה. הפסוק לא מועתק בכתב הדפוס הנהוג בספרי תורה, אלא בכתב יד, המקנה ממד אישי לאמירה. הצבת הטקסט ליד פניו של משה, באופן המזכיר קומיקס (הטקסט אינו מצוי בתוך בועה, אך הוא מוצג ליד הראש, הפונה לכיוונו, כאילו ברגע זה נאמרים הדברים) מחזירה אותנו לסיטואציה המקורית, בה נאמרו הדברים על ידי מנהיג שחווה אכזבה.
הטראגיות בדמותו של משה באה לידי ביטוי בצבעי הציור. הדמות רשומה בלבן ואפור על רקע שחור אטום. נדמה שהדמות צפה בתוך השחור, המאיים לבלוע אותה, להפוך אותה לחלק ממנו. נדמה שבעיניו השקועות והשחורות של משה הבעת ייאוש. לסיפור המקראי יש "סוף טוב". ניתנת הזדמנות שנייה, והעם מקבל את חוקיו של האל. הרקע השחור האטום של הציור אינו מאפשר לראות מאחוריו אופק, פתח לתקווה. הייתכן שמעבר לרגע הזה אין דבר? האם לא תהיה הזדמנות נוספת? האם הוצאתו של משה מהקשר ספציפי של מקום וזמן (הנוף, העם ופעולת הירידה מההר אינם מתוארים), מעבירה את דמותו לימינו? האם יש בכך כדי לומר משהו על כאן ועכשיו?