|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > נביאי בית שניעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה > נביאי שיבת ציון | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הצהרת כורש כתובה בלשון חגיגית מאד: מלך פרס, השולט על כל הארצות, מדבר בשם אלהי השמים1 ופוקד לבנות את בית המקדש בירושלים. בתולדות ישראל נחשבת הצהרה זו כמאורע בעל חשיבות עליונה, ששימש יסוד לא רק לבנין בית המקדש אלא גם לתקומת העם והמדינה. ההיסטוריונים, שאינם מסתפקים בכתוב בתנ"ך, מוסיפים שלפי המקורות החיצוניים היה כורש מלך חסד ביחסו לעמים שכבש; הוא ציוה לכבד את אלהי העמים ומקדשיהם. מיד לאחר כיבוש בבל ציווה להחזיר את פסלי אלהיהם למקומם; בחורבות מקדש באור כשדים נמצאו לבנים ועליהן כתוב: האלהים האדירים נתנו כל הממלכות בידי ואנכי נתתי לארץ שלום ושלוה. לא נבוא לדון באיזו מידה קיים כורש את הצהרותיו כלפי מקדשיהם של עמים שונים. אותנו מעניינת השאלה: האם קיים את הצהרתו לעם יהודה? ועל כך אנו יכולים להשיב ללא פקפוק: לא, הוא הכזיב! העליה הראשונה, ובראשה ששבצר, הגיעה לירושלים בשנת 538, אך בית המקדש הוקם רק בשנים 520-516. אמנם יתכן ויתכן עיכוב של שנה או שנתיים, זמן הדרוש להכנת חמרי בנין: לחצות אבנים, לכרות ארזים בפרדס המלך בלבנון ולהשיטם עד ים יפו, ואחר כך להעלותם לירושלים. אבל להכנות אלו לא היו נדרשות עשרים שנה. מתברר שכורש חזר בו; הוא קיבל את דברי המשטינים ששכר עם הארץ, והפסיק את העבודה בראשיתה. כעשרים שנה לאחר מתן ההצהרה כותבים תתני ושטר בוזני לדריוש:2 "ששבצר זה בא, עשה האשיות של בית האלהים אשר בירושלים ומן אז ועד עתה הוא נבנה ולא נשלם". בעל ספר עזרא לא יכול להרחיב את הדיבור על בגידתו של כורש, שהרי נביא הנחמה קרא לו3 "משיח ה' " אשר יגשים את תקוות ישראל:
ההתלהבות לקראת הגשמת ההצהרה היתה גדולה, העם שר:4 "בשום ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל", או "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"5, אך מיד לאחר שהגיעו העולים הראשונים באה המציאות וטפחה על פניהם; אולם ההילה של כבוד והערצה שבדברי נביא הנחמה מנעה מן הנביאים בני אותו דור לכתוב ברורות על בגידתו של משיח ה'. לכן ספר עזרא מבליע את האיסור שהטיל המלך לבנין בית המקדש "כל ימי כורש ועד מלכות דריוש"6, כלומר: כל ימי כורש: 538-530; כל ימי כמבוזי השלישי: 530-522 ושתי השנים הראשונות של מלכות דריוש: 522-520. אולם מה שמחבר ספר עזרא אומר בחצי פה אומר בעל המדרש בפה מלא. הוא מסתמך על דברי קהלת י', יג: "תחלת דברי פיהו סכלות", ומהי סכלות? "מי בכם מכל עמו וה' אלהיו עמו ויעל", "ואחרית פיהו הוללות רעה" – די גזר ואמר: "די עבר פרת – עבר, ודי לא עבר – לא יעבור"7. דרש ר' נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו, וכי כורש משיח היה? אלא אמר לו הקב"ה למשיח: קובל אני לך על כורש, אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי, והוא אמר: מי בכל עמו ויעל...8. לדברי ר' נחמן הוא לא עשה את חסדו לישראל בלב שלם ולאחר ימים גזר: דעבר פרת – עבר, דלא עבר – לא יעבור. ועוד אמרו חז"ל: כרש מלך כשר היה קודם שהחמיץ9. מן המסופר בספר עזרא עולה, כי העולים מבבל לא באו אל ארץ ריקה מתושבים וכי עם הארץ לא קיבלו אותם בזרועות פתוחות כלל, "כי באימה מעמי הארצות"10, כלומר התושבים הטילו עליהם אימה ופחד. במקור חיצוני אנו קוראים:11 "ויאספו אליהם מעמי הארץ האחרים כי באיבה היו להם ויחזקו עליהם כל העמים אשר על הארץ". מכאן שעמי הארץ נלחמו בעולים. היו לכך שתי סיבות: היו שחששו לנכסיהם, אלה צאצאיהם של הנותרים שירמיהו יעץ להם לא לרדת מצרימה, הוא הבטיח להם כי יגן עליהם מפני הכשדים ואמר:11א אספו יין וקיץ ושמן ושימו בכליכם ושבו בעריכם אשר תפשתם". ירמיהו לא ראה כל עוול בתפיסת נחלתם של אלה שנהרגו במלחמה ושל אלה שהוגלו, ובלבד שלא תושם הארץ. בניהם או נכדיהם של הללו לא היו מעונינים להחזיר את השדות והכרמים לבעליהם הקודמים. הם סברו כי מוטב שלא היו באים כלל. ואם באו – שיחפשו להם אחיזה בכל מקום אחר, ובלבד שלא יקחו מהם את האדמה שעליה הם יושבים. ובין צרי יהודה היו גם רבים מבני העממים השכנים; ממזרח באו מואבים ועמונים והרחיבו את גבולם על חשבון האדמות הנטושות, וכך עשו גם יושבי ערי החוף, האשדודים. ועתה היו שבי הגולה להם למעמסה בתביעותיהם להחזיר את הגזלה. גם שבי הגולה לא היו נקיים מדופי; היו בהם בני מעמד עליון – כוהנים לויים וסופרים, ובניהם של חצרנים שידעו את ייחוסם ולכן היו מתנשאים על אחיהם הנותרים בארץ. בזמן הראשון לא התערבו העולים במשפחות הותיקים, וכמובן הדבר גרם לשנאה. כאשר בני הגולה, הבאים מן השבי, מקריבים קרבנות – עולות לאלהים12 – ברור שזה ענינם האישי ואין הם צריכים לשתף בזה איש מבין הנותרים בארץ; אולם כאשר הם מתחילים לבנות את ההיכל וסביבם לא רק נכרים שהעלו מלכי אשור, אלא יהודים שלא הלכו בגולה, ואין הם משתפים אותם – ברי שיש בזה כדי לעורר רוגז ושנאת אחים. בני הגולה עושים את הפסח לבדם13 – והרי כבר בימי חזקיהו ויאשיהו חזרו לעשות את הפסח עם כל העם! בני הגולה צירפו אליהם רק את "כל הנבדל מטומאת גוי הארץ", והרי לפי התורה כל נימול רשאי להצטרף לפסח. וכי הנשארים בארץ לא היו נימולים?! עזרא מדבר רק אל בני הגולה; כאשר הוא מכנס את העם בענין הנשים הנכריות הוא מעביר קול ביהודה ובירושלים לכל בני הגולה לבוא לירושלים. לנותרים בארץ אין הוא קורא, אם כי הענין נוגע להם, למשפחותיהם. הוא מרכיב בית דין שיפסוק בדיני נפשות בלי לשתף איש מן הצד שכנגד, ומובן שיחס זה גרם להגברת הרוגז בישוב. כזה היה המצב עד נבואת חגי: פילוג בפנים הישוב, שנאה מצד העממים מסביב, ויאוש מההבטחה החגיגית של כורש מלך פרס, ומצב זה נמשך קרוב לעשרים שנה. את השינוי חוללו הנביאים חגי וזכריה. הם עודדו את העם, עוררו וזירזו אותו לבנות את בית המקדש מבלי להתחשב באיסור הקיים מטעם השלטון. הם עשו והצליחו. מדוע התחשבה אחמתא הבירה בהצהרת כורש ולא באיזור שהוציא כורש ושחודש פעמיים ושלוש – אין אנו יודעים. אפשר ידם של שתדלנים או חצרנים יהודים בדבר, ואולי ביקש דריוש שקט ביהודה בשעה שהיה טרוד למעלה ראש במרידות בכל חלקי המדינה. משהצליחו חגי וזכריה במשימה הראשונה ביקשו להמשיך ולהגשים את הרעיון של מדינה חפשית ומלך מבית דויד בראשה. הנאמנות לבית דויד היתה מושרשת בעם, ואם כי במרוצת הדורות היו מלכים מבית דויד שלא נהגו ברוח התורה, לא פחתה ההערצה לבית דויד. הרעיון כי מבית דויד יצא המושל האידיאלי חוזר ונשנה מפי הנביאים עד שנהפך לתקוות העם. ישעיהו ניבא:14 "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יצמח. ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה, רוח רעה ויראת ה'". ושוב:15 "ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד ופרי הארץ לגאון ולתפארת לפליטת ישראל". רעיון זה חוזר גם בנבואת ירמיהו, שאף על פי שראה בחורבן יהודה לעתיד המאושר:16 "בימים ההם ובעת ההיא בכל זאת פעם בלבו רגש הבטחון והתקוה אצמיח לדוד צמח צדקה ועשה משפט וצדקה בארץ. בימים ההם תושע יהודה וירושלם תשכון לבטח וזה אשר יקרא לה ה' צדקנו. כי כה אמר ה' לא יכרת לדוד איש ישב על כסא בית ישראל". עתה, כמאתים שנה לאחר נבואת ישעיהו, מצאו נביאי שיבת ציון, חגי וזכריה, שעת כושר להמחיש את תקות הדורות. זכריה מכריז: "כי הנני מביא את עבדי צמח"17 "הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח... הוא יבנה את היכל ה' והוא ישא הוד (מלכות) וישב ומשל על כסאו (כסא מלכותו). על בנין בית המקדש הנביא עודנו מדבר בלשון עתיד, אמנם – עתיד קרוב. ניתן איפוא לקבוע את זמנה של הנבואה לשנת 521, כאשר דריוש היה טרוד בדיכוי המרידות. באותו זמן גדל הסיכוי לשחרור יהודה, והנביא הכריז18 "מי אתה הר גדול (מלכות פרס הגדולה המונעת את תקומת מלכות בית דוד) לפני זרובבל (תהיה) למישר (ויוסרו כל המכשולים). בדברינו הבאים נדון בדברי הנביא חגי ומקומו ותפקידו במהלך המאורעות המדיניים.
בספר עזרא19 מסופר כי חגי וזכריה20 עודדו את העם מאדישותו ובסיועם תוקם הבית. ספר חגי שבידנו מכיל שלושים ושניים פסוקים, מהם עשרים ושמונה הם דברי הנביא עצמו ויתרם מסגרת סיפורית מצומצמת, ובהם מדובר על חגי בלשון נסתר. קשה להניח שרק בדבריו המעטים שבספר קטן זה משתקפת פעולתו לשנות את יחס הציבור לבנין הבית, להביאו לידי מעשה ולהתגבר על כל המכשולים שנערמו בדרכו, כשם שאין לשער כי בזכות נבואה שנמשכה בסך-הכל כארבעה חדשים זכה חגי להקרא נביא. התואר של חגי הוא "מלאך ה' "; הוא בא אל מנהיגי העם וכל שארית העם "במלאכות ה' ", כלומר בשליחות ה'. המנהיגים והעם מקבלים אותו ואת שליחותו. לתאר כזה ולציות כזה לא זכה שום נביא בישראל. משום כך צריך לומר שלפנינו רק חלק מנבואתו של נביא זה21. חגי תקיף הוא, ומצווה על ראשי העם, והוא מקובל עליהם כי סמכותו גדולה אף מסמכותם. דיבורו לוהט, והשוואה בין חזונו על הבית העומד להבנות עתה לבין חזונם של ישעיהו ומיכה על הבית באחרית הימים מוכיחה מה רב כוחו ומה גדול צמאונו למעשים, ובכל התנאים: חגי ב', ו-ט:
ישעיהו ב', ב-ד; מיכה ד', א-ג:
לעומת החגיגיות השלמה שבחזון הרחוק של דברי ישעיהו ומיכה רוויים דברי חגי דינאמיות וקוצר-רוח שבמאורע ממשמש ובא. למה ה' מרעיש את השמים ואת הארץ? האם זה דרוש כדי להביא את אומות העולם להכרה באלהי ישראל ובמקדש בירושלים? או שמא יש כאן רמז למצב מדיני מסויים – שעת-כושר שיש להשתמש בה כדי להשיג מה שלא נתן מלך פרס, עצמאות מדינית. כדי למצוא פתרון לשאלה: ה קרה לנבואותיו של חגי שלא הגיעו לידינו, עלינו לעיין בתולדותיהם של שנים ממלכי פרס:22 א) דריוש הראשון (521-486), הוא שביטל את גזירות כורש וכמבוזי, שמנעו עלייה ליהודה ובנין בית המקדש. בימי דריוש עלה עזרא ועמו "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים". בזמנו הוקם המקדש על מכונו. דריוש נחשב בלי ספק לגדול מלכי פרס. הוא מבסס וקובע את צביונה של האימפריה הפרסית. מוצאו מענף משני של משפחת האחמנים, אביו היה האחשדרפן של פרתיה והירקניה בימיהם של כורש וכמבוזי. הוא הגיע למלוכה מאחר שמתו, או נרצחו, כל צאצאי כורש. דריוש הצליח לכונן את שלטונו רק לאחר תקופה ממושכת של דיכוי מרידות. אחד מגורמי המרידות קשור במעשה של כורש, שחילק את הממלכה לשנים: לבנו בכורו כמבוזי הוא הוריש את בבל וארצות המערב, ולבנו השני, ברדיא, הוריש את ארצות המזרח: חרזמיה (חיווה), בקטריה, פרתיה וקרמניה. כמבוזי ראה באחיו מורד ונלחם בו. בשנת 526 מת ברדיא באופן מסתורי, אבל במותו לא פסקה ההתנגדות לכמבוזי, משום שמותו המסתורי נתן מקום לאחד אלמוני, שקלסתר פניו דומה לפניו של ברדיא, להודיע כי לא מת ברדיא והוא השליט. לירושה הנרחבת של כורש הוסיף כמבוזי את מצרים כאשר הביס בקרב על-יד פלוסיום את פסמתיך בשנת 525. כשעלה דריוש על כסא המלוכה היו כל המדינות במזרח ובמערב כמרקחה, כולן מרדו; בכל מקום נמצאו נסיכים בעלי ייחוס-אבות, שראו שעת כושר להסיר מעליהם את עולה של פרס. בתחילה יצא דריוש להכניע את עילם ובבל. ראש המורדים בעילם נרצח, אבל מורדי בבל המשיכו במלחמה. דריוש שם מצור על בבל. בינתים התרחב המרד במדי. מבלי להסיר את המצור על בבל, שלח דריוש גדודי צבא למדי ולארמניה. בארמניה נחל צבאו נצחון מזהיר, לא כן בסגרדיה, הירקניה ומרגיאנה. ואם לא די בזה – עתה מרדה גם פרס ובראשה אוזורפאטור אחר בשם ויאזדאתא. אולם אומץ רוחו של דריוש ותחבולותיו עמדו לו והוא ניצח את כל אויביו. הוא ידע שבבל היא מרכז חשוב ביותר ולכן לא הסיר את המצור עד שנכנעה בשנת 519. המרד החדש בפרס הסתיים לאחר שניצח את ויאזדאתא בשנת 518. האחשדרפן של לידיה באסיה הקטנה, שהחזיק במשרתו מימי כמבוזי, לא הכיר במרותו של דריוש, גם עלתה בידו להשתלט על חבלים אחדים באסיה הקטנה. עתה סולק בפקודת דריוש. גם מצרים נמנית בכתובת בהיסטון עם המדינות שלא הכירו במרותו של דריוש עד שנת 518. בתום ארבע שנים של מרידות ודיכוין שלט דריוש במדינה כולה. לשנים אלה של המרידות בכל רחבי המדינה עלינו לייחס את דברי חגי הנביא בעשרים וארבעה לחדש (כסלו בשנת שתים לדריוש):
הנביא קורא לזרובבל לנצל שעה זו של מהומות ומרידות ולפרוק את עול מלכות פרס. נראה שזרובבל לא מרד, אבל נמצא מי שמסר לשלטון בשושן על תנועת שחרור זו הקשורה בנצר בית דויד. כתוצאה מזה לא נקבע עוד פחה ליהודה מבית דויד. מסתבר שנאום זה לא היה היחידי שנאם חגי כדי לעורר את העם למרוד. תעמולה זו עשתה לה כנפים והכשירה את הקרקע למרידה. כאשר מרדה פיניקיה בראשית ימי שלטונו של ארתחששתא השלישי, אוחוס, הצטרפה גם יהודה למרד. מטרת המרד היתה עצמאות ליהודה, ביטול המסים לשלטון זר ומשעבד, ולא פחה ליהודה מטעם מלך פרס, כי אם מלך מבית דויד. רמז על מלך ביהודה בימי שיבת ציון אנו מוצאים בשני פסוקים בס' נחמיה. אולם זה מחייב הסבר רחב, כי על כתובים אלה נאמרו פירושים רבים, שהעיבו על תכנם. הכוונה לנחמיה י"א כג וכד, וזו לשונם:
מיהו המלך?
הביטוי "ליד המלך" מצוי גם בדברי הימים א' יח, יז: "ובני דויד הראשונים ליד המלך"; זה מקביל לשמואל א' יח, יח: "ובני דוד כהנים23. בשני המקראות מדובר בפקידים במינהל המדינה, ולפיכך עלינו לראות גם בפתחיה בן משיזבאל פקיד. אולם – מטעם מי, איפה, ומהו התפקיד? המפרשים שלנו24 רואים בו פקיד ממונה מאת מלך פרס המטפל בכל הנוגע לעם ישראל. כלומר – פקיד רשמי, רם-מעלה ומקורב לחצר המלך, אולם מהדרג של "עיני המלך" ו"אזני המלך", שתפקידם היה לסייר בפחוות השונות, לעקוב אחר מעשיו של הפחה ולדווח למלך. דעה אחרת – אולי הכוונה לנציג היהודים על-יד המינהל הפרסי. ואולם אין לנו שום ידיעה על נציגות כזאת מפחווה כלשהי, ולכן נראה שאין לכך יסוד לגבי פחוות יהודה. ומה העלו החוקרים מאומות העולם? ברטולט26 כותב שפתחיה שימש כמתווך בין העדה היהודית לבין המלך. הוא היה נציג המלך בכל הענינים הדתיים ודאג להסב את דעת החצר לכך שהעבודה במקדש לא תופרע. סברה זו אין לה סמוכין. רק בזמן הראשון, עד שנת שתים לדריוש, היו הפרעות מצד השכנים. משהוקם המקדש היתה העבודה כסדרה. אמנם היו סכסוכי שכנים, אבל לא עד כדי כך שהיה צריך לקיים משרת נציג בחצר המלך. לאחר שתיקן נחמיה את חומות ירושלים וקבע סדרי עבודה במקדש לא חלה שום הפרעה במלאכת הקודש. רודולף27 רואה את פתחיה בחצר המלך, ואם לא די בראיה כל כך רחוקה, הוא עושה אותו חברו של עזרא; עזרא הכהן היה סופר החוק של אלהי השמים, ופתחיה היה ממונה על כל הענינים של עם ישראל במדינת פרס. ואולם אין כל יסוד לחשוב שעזרא היה פקיד בחצר המלך, 'ספר דתי די אלה שמיא' הוא תואר או תפקיד נכבד, ויתכן שכך הכירוהו וכך קראו לו בני הקהלה בשושן. אבל אף אם ניתן התואר לעזרא מטעם השלטון אין להסיק מזה שהיה פקיד בחצר המלך. והוא הדין פתחיה בן משיזבאל, שהיה תושב ירושלים. גם מאירס28, כרבים אחרים, סבור שפתחיה ייצג את עניני היהודים בחצר המלך; היתה שם נציגות יהודית שנהגה להביא את בעיות העם היהודי לפני החצר. מתקבל על הדעת שהיו ליהודי שושן מהלכים בחוגי השלטון, ובודאי היו בבירה יהודים בעלי השפעה, שבשעת הצורך – גזירה או סכנה אחרת – ידעו להפעיל השפעתם על החצר. כך ידעו, למשל, איך למצוא את רשיון כורש לבנין בית המקדש, וכנגד זה ידעו לא למצוא את המסמך המבטל את הרשיון. כך היה בדורות מאוחרים יותר בחצרו של תלמי המלך באלכסנדריה. ודאי שתלמי לא ידע מה חוקי הטהרה בישראל, אבל בהשפעת היהודים ממקורביו פירסם איסור על הכנסת עורות של בעלי חיים טמאים לירושלים, ופטור ממסים של עובדי בית המקדש וחברי מועצת הזקנים29. אולם לכל השתדלנים הללו לא היה מעמד קבוע בחצרות המלכים, הם לא נשאו משרות כלשהן, ואילו פתחיה בן משיזבאל נושא משרה ליד המלך. מיהו המלך? "כי מצות המלך עליהם" – שכן ציווה המלך דוד שהם יהיו הנגידים והממונים תמיד, כי כל זה היה ערוך מימי דוד כמו שנאמר בדבה"י שם;30 "ואמנה על המשוררים" – וגם הוא היה האומן במלאכת השיר ומלמד ופוקד על המשוררים; "דבר יום ביומו" – איזה שיר יאמרו ואיזה ניגון ינגנו בכל יום כי היה אומן במלאכת השיר; "כי מצות המלך עליהם" – שעל ידי שהיתה להם הזכות לכך מימי דוד31. גם מלך פרס קיים איפוא זכותם וציווה למנותם על מלאכת בית האלהים. הביטוי "דבר יום ביומו" ברור במשך כל תקופות המקרא ואינו משאיר מקום לספקות: בפרשת המן נאמר:32 "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו" והכוונה למנה היומית ותו לא. לאחר שחרורו מכלאו זכה יהויכין ליחס אדיב "ומאת המלך ניתנה לו ארוחת 'דבר יום ביומו' ";33 המלך קובע לדניאל ולחבריו "דבר יום ביומו מפת בג המלך..."34. המשוררים היו עסוקים כל הימים בתפקידם, אם בפומבי בזמן העבודה ואם בתרגול ואימון35, ולכן קיבלו מזונותיהם מקופת המקדש. בפירוש של רודולף, שהבאנו קודם, הוא מסתמך גם על המכתב מיב36 שבו נמסרת הוראה לארשם, אימתי חל חג הפסח ומה הם החוקים והמצוות שהחיילים היהודים ביב חייבים בהם בימי החג. לפיכך – סובר רודולף – אן תימה שגם בפסוק הנדון מדובר על הוראות מטעם שלטונות פרס כיצד לקיים את העבודה בבית המקדש. המכתב הוא מחנניה, שר הבירה בירושלים, אל אחיו, ראשי העדה ביב, ובו הוא מודיע כי המלך כבר שלח לארשם את ההוראות הדרושות. בראש המכתב נרשם התאריך: "שנת חמש לדריוש המלך", ואחר באים השולח והנמען: מן המלך אל ארשם. מי כאן המלך? היתכן שהוא מלך פרס או עושי רצונו בבירה, ואין הבדל אם בירתו היא שושן או אחמתא? ננסה לערוך את חשבון הזמן הדרוש להעברת המכתב. את קידוש החודש קבעו בירושלים על-פי עדי ראיה37. מכאן היה צריך להעביר הודעה לשושן. בשושן היה צורך לערוך את המכתב ולשלוח אותו ליב, בדרומה של מצרים. למהלך זה הוא יספיקו י"ד ימי ניסן, דרושים לפחות עוד שני חדשים. ובכלל, אין מלך פרס קובע את חגי ישראל, לשם כך הוקמה כנסת הגדולה והיא הממונה על קיוטם מצוות התורה ומועדי ישראל. לכן נראה לי שהמלך השולח את האגרת ליב הוא אותו מלך הנזכר בספר נחמיה י"א, כג-כד. נציין שהמדובר בשנת 38517 ובירושלים כבר מסיימים את העבודה בבנין בית המקדש: מנצחים על העבודה חגי הנביא, יהושע הכהן הגדול ועל כולם הפחה זרובבל בן שאלתיאל. מה היתה המדיניות של פרס כלפי יהודה? הראשון שכורש מלך פרס בחר בו לתפקיד הפחה ביהודה היה ששבצר, הוא שנאצר בן יכניה, נכד יהיקים המלך הגולה. לאחר שחרורו מכלאו זכה יהויקים למעמד מכובד בחצר מלך בבל; אויל מרודך נתן את "כסאו מעל כסא המלכים אשר אתו בבבל". מעמד זה נשאר לו ולבניו אחריו גם כאשר השלטון עבר מבבל לשושן. לפחה הראשון ביהודה ניתן תואר נוסף: "הנשיא ליהודה"39. אם נבוא לשפוט על תואר זה לפי סגנון הדור נאמר שאין הבדל בין "מלך" ל"נשיא"; בנבואות יחזקאל משמש תואר נשיא פעמים רבות במקום מלך40. לפיכך נאמר שכלפי חוץ זרובבל הוא פחה, כלפי פנים – נשיא, מלך. ששבצר הוא מזרע המלוכה, נכד ליהויקים; אחריו נתמנה זרובבל, אף הוא נצר לבית דויד, אחיו או בן אחיו של ששבצר, כלומר – התפקיד עובר כביכול בירושה לצאצאי דויד. שני הנביאים שפעלו בימי זרובבל ראו בו מלך מבית דויד. זכריה מעודד את זרובבל לשים כתר מלכות בראשו; מן הכסף והזהב ששלחו יהודי הגולה עושה הנביא שתי עטרות, האחת ליהושע בן-יהוצדק, הכהן הגדול, והאחת ל"איש צמח שמו... ובנה את היכל ה' והוא ישא הוד וישב ומשל על כסאו"41, כלומר למלך זרובבל. בכ"ד בכסלו שנת שתים לדריוש, מנבא חגי לזרובבל גדולות: אקחך זרבבל בן שאלתיאל עבדי... ושמתיך כחותם, כי בך בחרתי (לשבת על כסא דויד). זרובבל בונה את הבית השני – האין הקבלה מסויימת לשלמה, בונה הבית הראשון? זרובבל הקים את המדינה מחדש – האין כאן הקבלה לדויד? זרובבל מקבל את ההוראות מאלהים על-ידי חגי הנביא – האין הדבר דומה להוראות נתן הנביא מפי ה'? זרובבל הוא מזרע דויד, והוא הולך בעקבות אבות אבותיו – וכי אין הוא ראוי למלוכה? אין לנו יסוד להניח שנחמיה זמם למרוד ולמלוך על יהודה, אבל מדברי סנבלט ורעיו עולה שהיתה אוירה כזאת באזור, לכן אומרים המלשינים לנחמיה: "אתה בונה החומה ואתה הוה להם למלך..."42. מלך פרס לא קבע את סדרי העבודה במקדש, היה רק דבר אחד שחייב: עם תמיד של בוקר היה צריך להקריב קרבן לכבוד מלכות פרס, לאות כי הוא שולט ביהודה. הנביאים והעם, וביניהם גם ההיסטוריון שרשם את המאורעות בימי נחמיה, ראו בזרובבל את מלך יהודה וקיבלו את מרותו והוא שקבע את סדרי העבודה במקדש, שיתוף עם מועצת הזקנים. על ידו היה עוזר קבוע – פתחיה בן משיזבאל. "מצות המלך עליהם" היא פקודתו של זרובבל המטיל את כלכלתם של המשוררים על אוצר המקדש. על השאלה: מיהו המלך? התשובה היחידה הסבירה היא – הפחה, הוא זרובבל, נצר לבית דויד. על מרד זה בימי חגי אין לנו פרטים כלשהם ממקורותינו. גם לא ידוע לנו מי היה הפחה בימיו של אוחוס. בסוף המאה הרביעית היה הפחה ביהודה בגוהי. הוא נזכר בכתבי יב בשנת 408; בשנים שלפני כיבוש אלכסנדר מוקדון היה הפחה יחזקיהו, ששמו מצוי על מטבע מבית צור, ומייחסים אותו לשנת 43330. מי היה במרווח הזמן שביניהם – לא ידוע. ממקורות חיצוניים ידוע לנו על שתי פעולות עונשין: רמז על גלות מיהודה בימי שלטון מלכי פרס אנו מוצאים באיגרת אריסטיאס, פיסקה ל"ה; המלך תלמי כותב אל אלעזר כהן גדול: "מצויים בארצנו רבים מן היהודים אשר הועברו בחוזק מירושלים על ידי הפרסים בימי תוקפם...". ועוד רמז על האסון בימי אוחוס ניתן למצוא בדברי יוסף בן-מתתיהו48: כאשר הוא מדבר על הצרות בימי הורדוס הוא מוסיף כי הדבר היה "יותר ממה שסבלו אבותיהם בכל הזמן מאז שבו מבבל בימי ארתכסכסס". ידיעה דומה בכלליותה מביא פומפיוס טרוגוס49: "הראשון שהכניע את היהודים היה כסרכסס מלך פרס"50. מה קרה ביריחו בימי המלך אוחוס? עדות נוספת על ככר יריחו כחלק ממדינת יהוד היא טביעת חותם שנמצאה בחפירות בימי שיבת ציון חלק ממדינת יהודה.יריחו, ובה רשום: יהוד אוריו מסתבר שככר הירדן ויריחו במרכזה היו בידוע שהעברת השלטון ביהודה לידי אלכסנדר מוקדון נעשתה בדרכי שלום, ואם אנו מוצאים כי הדיאדוך אנטיגונוס56 מינה את הירונימוס בקרדיה לנציב (אפימלטס) לים המלח, כלומר אזור בקעת יריחו וחופי ים המלח, הדבר מורה על מצב מדיני מלפני השלטון היוני בארץ, מצב שנקבע על ידי השליט הפרסי אשר העניש את יהודה שמרדה בו. נאמר על-כן שהחורבן שעליו רומזת הידיעה שבפי סולינוס פירושו הפקעת בקעת יריחו, על גני התמרים ומטעי האפרסמון, ממדינת יהודה והפיכתה למחוז הנתון בידי שלטון זר. בקעת יריחו חזרה ליהודה רק אחרי שיוחנן הורקנוס גירש משם את תלמי בן חבובו, רוצחו של שמעון אביו. על הצטרפותה למרד עם פיניקיה באה יהודה על עונשה: פגיעה קשה בירושלים, גלות רבים מאנשי יהודה להירקניה וצמצום תחומה בצד מזרח. וכאשר ישבו אנשי כנסת הגדולה ודנו בנבואותיו של חגי אם יש לכלול אותם בכתבי הקודש, לא הטילו ספק בכך שדבריו אל העם על בנין המקדש ראויים להישמר לדורות וזכאים ליחס של קדושה. אבל דבריו שעורר את העם למרוד במלכות פרס ושהביאו על העם צרות רבות, מוטב שיישכחו. השמיטום ואבדו לעולמים57. הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
