|
![]() |
![]() ![]() |
![]() ![]() ![]() ![]() |
הסדרי נגישות
![]() |
![]() |
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה > עזרא ונחמיה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
בספר עזרא אנו מוצאים שלושה רשיונות שניתנו על ידי מלכי פרס לשבים בשנים 458-539 והם מציינים שלבים בהתהוותה והתעצמותה של מדינת יהודה או "יהוד מדינתא", בלשון הארמית הממלכתית1. עליהן יש להוסיף עוד את הזכויות שניתנו לנחמיה, כפי שהן משתקפות בדבריו, ויש להניח שגם לנחמיה ניתן רשיון, אף שאינו במקורותינו2. נראה איפוא מהו תוכנם המדויק ומשמעותם המשפטית והמדינית של רשיונות אלה.
הרשיון הראשון הוא של כורש השני שמלך בשנים 530-559 לפנה"ס. והוא ניתן "בשנת אחת לכורש מלך פרס"3, כלומר, בשנה שנעשה ראש הממלכה הפרסית הגדולה, אחרי שהומלך על בבל אשר נכבשה לפניו בשנת 539 לפנה"ס4. רשיון זה נמסר לנו בספר עזרא א', ב'-ד', וזה לשונו: כה אמר כורש מלך פרס: מסעיף א' אפשר היה להסיק שכורש קיבל את השקפת הנביא שהכריז: "כה אמר ה' למשיחו, לכורש: אשר החזקתי בימינו, לרד לפניו גוים, ומתני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתים, ושערים לא יסגרו; אני לפניך אלך והדורים אישר, דלתות נחושה אשבר, ובריחי בזרל אגדע, ונתתי לך אוצרות חשך, ומטמוי מסתרים למען תדע כי אני ה', הקורא בשמך – אלהי ישראל" (ישעיהו מה, א'-ג'). אולם כשנדייק בנוסח ההצהרה, נמצא שנתקיים בכורש רק המשכו של דבר הנביא "ואקרא לך בשמך – אכנך ולא ידעתני" (שם ד'). שהרי אין כורש אומר "אלהי ישראל" אלא "אלהי השמים", משמע שזיהה את אלהי ישראל עם אלוהות שמימית שהיתה ידועה לו מכבר, כנראה עם אהורא-מזדא הפרסי. משום כך נבין שכורש לא היסס מליחס את הצלחתו גם למרדוך ואלהי בבל, כפי שמצאנו בכתובת הבבלית שנחקקה בשמו5. אכן, לפי כל הנתונים שבידנו, היה כורש כל ימיו עובד אלילים, אלא שהשתדל לדבר אל נתיניו "ואל עם ועם כלשונו", כיאות וכנהוג בעולם הדיפלומטי. ועם זאת נראה שדברי הנביא הגיעו אליו והשפיעו על החלטתו. על כך רומז סעיף ב'; בו מצהיר כורש שנצטווה לבנות בית ה' בירושלים, כדבר הנביא "האומר לכורש רעי – וכל חפצי ישלם ולאמור לירושלים תבנה והיכל תוסד" (שם מד' כח). ברם, אף כאן נקט כורש במידת הצמצום; הוא אישר את יסוד ההיכל ולא הדגיש את בניין ירושלים. קשה לומר שניסוח זה היה שלא במתכוון, אלא מסתבר שיש פה הסתייגות מכוונת מתוך שיקולים פוליטיים שונים, שכוחם היה יפה עוד בתחילת מלכותו של ארתחששתא6. על הדיוק הפורמלי של המסמך, תעיד ההגדרה "לירושלים אשר ביהודה" שהיא מיותרת כלפי כל יהודי, אבל היא חשובה מבחינה משרדית בשביל פקידי הממלכה אשר לא שמעו מעולם על קיומה של ירושלים, והם הם שערכו וניסחו את הרשיון הזה. דרך אגב צמחה תועלת מהגדרה מדוקדקת זו, לפחות לא קמו עוררין על מקומו של המקדש בימי הרוגז והמריבה בין שבי ציון לשכיניהם. משמעותו של סעיף ג' היא, שהרשות נתונה לכל יהודי הרוצה בכך (רשות ולא חובה!) לעלות לירושלים, וסעיף ד' משלימו: שהעולים יבנו שם את בית האלהים. גם סעיף זה מסתיים בפסקה שהיא אופיינית למנסח אללי, המגדירה ומצמצמת את תחום שלטונו של אל זה – "הוא האלהים אשר בירושלים". על סעיפים אלה הסתמכו ראשי הבונים בריבם עם צרי יהודה כאשר דרשו את הזכות להיות שותפים למקדש בירושלים. דרישה זאת דחו זרובבל וישוע ואמרו: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו: כי אנחנו (כלומר: העולים) יחד נבנה לה' אלהי ישראל, כי כאשר ציונו המלך כורש מלך פרס" (עזרא ד', ג'). סעיף ה' מלמדנו על היחס של מעצבי הרשיון כלפי שרידי הגולים, הזקנים אשר נשארו מגולת ירושלים ורצו לשוב. להם ניתנה זכות מיוחדת שכל אנשי מקומו של נשארים אלה7, יהודים ולא יהודים, היו מחוייבים לתמוך בהם באמצעים כספיים ובפרט להמציא להם בהמת רכיבה, מפני שלא היה בכוחם לעשות את דרכם ברגל כפי שעשו זאת רוב השבים8. סעיף ו' מדגיש, שמלב התמיכה האישית הנ"ל מותר להעביר גם נדבות לצרכי בניין המקדש, איש כאשר ידבנו לבו. זכות זאת לשלוח תרומות לירושלים, חוזרת גם ברשיונות הבאים והפכה במשך הדורות לנוהג מקודש שמלכי הגויים לא העזו לפגוע בו9. מה היו תוצאות הרשיון הזה? תשובה על כך מוצאים אנו בפרקי עזרא הראשונים. בהמשך הפסוקים מסופר, שכל אשר העיר אלהים את רוחו עלה (א', ה'); שגם "סביבותיהם חיזקו בידיהם" של העולים, מלבד הנדבה לבניין המקדש (שם, ו'). עובדות אלה מתאשרות גם ברשימת עולים בפרק ב' (ומקבילתה נחמיה פרק ז'). בפרק א' פסוק ז' מסופר שכורש גם ציוה להחזיר את כלי המקדש אשר נבוכדנצר בזז אותם בירושלים. אבל בסעיפי הרשיון הנ"ל לא נזכר דבר זה כלל; מכאן יש להסיק שהסעיפים האלה היו רק חלק מן הרשיון ולא כולו. אכן להלן בפרק ו', ג'-ה'; במכתבו של דריוש אל האחשדרפן תתני. אנו מוצאים קטע נוסף מרשיון כורש, הכולל סעיף הנוגע להחזרת כלי המקדש. אותו קטע מובא בלשון הארמית, שהיתה אז השפה הרשמית ליושבי החשדרפה "עבר נהרא" (שהשתרעה בין נהר פרת עד לגבול מצרים) וזה לשונו בתרגומי העברי: קטע זה מוסיף כמה זכויות חשובות בנוגע לבנין המקדש בירושלים. סעיף ז' מתיר להקריב במקדש קרבנות מבעלי חיים. זכות זו לא נתנו הפרסים לכל המקדשים שנבנו או נתחדשו בימיהם. ידועה לנו דוגמה לכך מתוך הגמאים הארמים שנתגלו בדרומה של מצרים, באסואן11. סעיף ח' מרשה לבנות את המקדש לפי המידות של הבית הראשון שנבנה על ידי שלמה; לא חסר פה אפילו הפרט של שילוב טור של עץ בתוך נדבכי האבנים, ובלבד שייבנה לפי התכנית הישנה שנתקדשה במשך הדורות12. סעיף זה מגלה לנו דרך אגב משהו מתולדות הרשיון. כבר ראינו שבפתיחת המסמך הזה יש רמז לדברי הנביאים על כורש שנודעו לו על ידי יהודים; אולם ציון פרטי בניין שלמה, מאלצים אותנו להניח, שהיהודים הקרובים למלכות הציעו את הדברים13 שנתנסחו אח"כ על ידי פקידים וסופרים "עושי המלאכה". סעיף ט', המזכה את הבונים לקבל את ההוצאות מן בית המלך, כלומר, מן קופת המיסים הממלכתית – ניתן להתפרש בצורה מורחבת: שהחזקת המקדש וכלכלתו תינתן ע"י השלטונות – או שהכונה היא רק למתן עזרה חד פעמית בשעת הבניה. מתוך המסופר בעזרא ג', ז' משמע שהפקידות הפרסית צימצמה את הזכות הזאת רק להלספקת עצי בנייה מיער הלבנון, אשר נחשב לקניינו הפרטי של המלך14, ואילו את הוצאות הכריתה וההובלה היו הבונים צריכים לשלם מכיסם; דבר אשר הגביל מראש את יכולתם הכספית וגרם במשך הזמן להלפסקת העבודה. אין זה מן הנמנע שמצבה הכספי של מדינת יהודה לא איפשר אז להפריש את הסכומים הדרושים לכך, נוסף להתנגדותם של יושבי שומרון, (שבה ישבו כנראה השלטונות הפרסיים באותו זמן) והשפעתם השלילית על השלטון היתה גורם לא מבוטל על צמצום הזכות הזאת. סעיף י' הנוגע להחזרת כלי המקדש נתגשם מיד עם מסירת כלי הקודש, אשר נמצאו במקדש בל מרדוך שבבבל, אל ששבצר הנשיא הראשון ליהודה, כמסופר בעזרא א', ח'-יא. מכל האמור יוצא, שכל עשרת הסעיפים שבשני חלקיו של רשיון כורש כוללים רק שני ענינים: הרשות לעליה לירושלים והרשות לבניין המקדש בירושלים; כי החזרת הכלים היא רק חלק מן הרשיון לקימום המקדש, מעין זה שהתיר כורש לעקורים ממקומות אחרים לחדש את פולחנם, ולשם זה קומם את מקדשיהם והחזיר לתוכם את פסילי אליליהם שהביאו מלכי בבל הכובשים אל בירת הממלכה15. אולם מתוך מסמך זה לא ברור עדיין, מה היה יחסו של כורש להחזרת נכסי הגולים ביהודה; כמו כן לא הוגדרו גבולות מדינת יהודה אשר ירושלים שוכנת בתוכה; אין כאן זכר לקימום ירושלים, ועל הכל – אין דבר ולא חצי דבר על זרע דויד ומקומו במדינה המתחדשת במסגרת האימפריה הפרסית, אע"פ שבראש העולים הלכו שני אישים מבית דויד, ששבצר שהיה כפי הנראה בנו של יהויכין וזרובבל נכדו16. על כרחנו נצטרך להניח אחת משתיים: או שחלק זה מן הרשיון לא הגיע לידנו – או שיועצי כורש לא הגדירו מלכתחילה את הענינים האלה מטעמים דיפלומטיים, משום שלא חפצו לקבוע מסמרות בענינים שהיו עלולים ליהפך למכשול פוליטי בביצור האימפריה באיזור זה, שהיתה לו חשיבות מיוחדת בגלל קרבתו למצרים; ואמנם כנבוזי, בנו ויורשו של כורש, כבשה חמש שנים אחר מותו של אביו בשנת 525 לפנה"ס. אולם קשה להניח שלא הותקנו שום תקנות בנוגע לרכושם ולזכיותיהם של השבים בנחלת אבותיהם. אפע"פ שאין אנו מוצאים בספר עזרא דברים מופרשים בנקודה זו, הרי מקרא מלא הוא: "וישובו לירושלים ויהודה איש לעירו". (עזרא ב', א') לפי זה התישב על אדמת ירושלים החרבה רק חלק מן השבים, ולפי נחמיה ז', ד' – חזרו רובם למקום מוצאם שמלפני הגלות. מסתבר שלא חסרו התנגשויות בין השבים ובין אלה מן הנכרים שהתאחזו בארץ בימי גלות יהודה. ייתכן שהסכסוך בין "צרי יהודה ובנימין" ובין שבי ציון לא היה על רקע דתי בלבד, אלא הוא נתפרנס גם מניגוד אינטרסים כלכליים ומשקיים שנבע ממצב זה. הדים למציאות פקודה ממלכתית להסדרת בעיה זו, אנו מוצאים בעזרא החיצוני (ד', מט-נ')17. מחוסר ידיעות ברורות על היקפה של מדינת יהודה בימי כורש, מותר להניח שלהלכה לא היו גבולותיה שונים מאלה של פחוות יהודה הבבלית שהוקמה אחרי חורבן הבית הראשון, אשר השתרעה בין מצפה בצפון ובין בית לחם בדרום;18 אולם למעשה, פרצו השבים גבולות אלה כשהתישבו בכל נחלת יהודה ובנימין, ועד לוד ואונו בצפון הגיעו19. ודאי שלא לגבולות אלה ציפו השבים; אלה חלמו וקיוו לקיבוץ גלויות בתוך ארץ ישראל הרחבה והמאוחדת, אם לא למעלה מזה, כפי היעודים ששמעו מפי הנביאים חוזי הגאולה ומבשריה20. בנוגע לבניינה של ירושלים כקדם, היינו, כעיר בצורה21 – מוצאים אנו בספר עזרא שנעשו כמה נסיונות לקומם את חומותיה. שטנה על כך נשלחה בימי אחשורוש וכן בתחילת מלכות ארתחששתא בנו (עזרא ד'; ו'-ז') והוא גם אסר את הדבר, ורק בימי נחמיה ביטל את האיסור הזה. השאלה היא, אם נעשה נסיון זה כבר בימי כורש. אף שהעולים ציפו לכך שכורש יאמר "לירושלים תיבנה" (ישע' מד, כח) – נראה שלא התחילו בבנינה מאחר שהיו טרודים למדי בהכנות לבניין המקדש – וגם זה לא עלה בידם; עכ"פ בימי כורש לא נבנו חומות ירושלים. חזון חידוש מלכות בית דויד ודאי שלא נתגשם, אפע"פ שבלי ספק עוררה עלייתם של ששבצר וזרובבל תקוות רבות בלבות השבים. אמנם ששבצר נקרא נשיא (עז' א', ח') ופחה (שם, ה', טו) – אבל לא מלך22. אפשר שהסבה לכך שלא נתחדשה המלוכה היתה דווקא התקוות המשיחיות שנתקשרו עם מלכות בית דויד, שהתגשמותן פירושה שלטון אוניברסלי, הן הן שמנעו את הפרסים מכל נסיון העשוי לחזק את הכיסופים האלה. עם כל רוחב לבם של מלכי פרס – הקפידו מאוד שלא יבולע לשלטונם דברי השטנה שהשמיעו צרי יהודה: "אם תבנה העיר ההיא והחומות תבוצרנה – לעומת זה חלק בעבר הנהר אין לך" (עזרא ד', טז) – יכלו לעורר חשד לא רק בלבו של ארתחששתא, כי אם להפחיד גם את קודמיו. בסופו של דבר אפשר לסכם ולומר, כי רשיונו של כורש אינו כולל זכויות, החורגות מכלל אוטונומיה מקדשית. גם העלייה מבבבל שהיתה לה בשביל עמנו משמעות מדינית מכרעת – לא נחשבה מבחינה רשמית אלא כתופעת לוואי לבניין המקדש, אולם גם המטרה העיקרית – בניין המקדש – גם היא לא הושגה בימיו של כורש בגלל סיבות שונות, כלכליות ופוליטיות, שלא נשתנו עד ימי דריוש.
בשנת שתיים לדריוש (520 לפנה"ס), תשע עשרה שנה אחר מתן רשיון כורש, חל מפנה במלאכת המקדש. הדחיפה לכך באה בעיקרה מצד הנביאים חגי וזכריה23, וגם ראשי השבים, זרובבל מבית דויד ויהושוע הכוהן הגדול נתנו ידם לזה, ובוודאי סייעה לכך תנועת עולים שהתגברה בימי המהומות והמרידות בבבל וסביבותיה; ואולי התקרב שנת השבעים לחורבן הבית הראשון, אף הוא היה גורם להתעוררות מחודשת להקמת הבית כפתיחה לתקופה חדשה, וכאות לחדוש הברית בין ישראל ואלהיו24. צרי יהודה חידשו את מאמציהם להשבית את הבניה ולשם כך הניעו את תתני נציב המלך על האחשדרפה עבר נהרא, לבוא לירושלים ולברר את העניין במקום25. תתני חקר ושמע את טענות זקני יהודה שהם בונים על סמך רשיון, אלא שרשיון זה לא היה בידם; ההוכחה היחידה היתה כנראה כלי המקדש אשר הוחזרו בפקודת כורש. הנציב תתני, לא הפסיק את העבודה אלא פנה ללשכה הממלכתית כדי לבדוק את נכונות הטענות. כתשובה על פנייתו נתקבל הרשיון מאת דריוש בצורת מכתב, כתוב בלשון הארמית הרשמית. בגלל חשיבותו נשאר גופו של מכתב, (או העתקו המקויים), בידי ראשי העדה ונשתמר כפי הנראה באוצר המקדש, ומשם העתיקו בעל ספר עזרא. חלקו הראשון מכיל תעתיק דברי כורש ביחס לבניין המקדש, הסעיפים ו'-י' שנזכרו למעל; החלק השני הוא תוספת משל דריוש, וזה לשונו (בתרגומי העברי):
סעיף א' לא זה בלבד שהוא מצווה על הפקידות הגבוהה להסתלק מכל פקוח על עבודת הבנייה, אלא שהוא מצהיר להדיא, שהבנייה היא זכותם הבלעדית של ראשי היהודים. על ידי זה ניטל ממילא הבסיס לעל הויכוח בין ראשי עמי הארצות לבין צבור הבונים בנוגע למשמעות הבטוי "מכל עמו" שברשיון כורש, שהבונים פירשוהו: עם ה' אשר עלה מבבל – ואילו עמי הארצות פירשוהו: כל מי שהכיר באלהי ישראל בכל צורה שהיא, כדבריהם: "נבנה עמכם, כי ככם נדרש לאלהיכם" (עזרא ד', ב'). סעיף ב' גם הוא מתייחס אל הפסקה ברשיון כורש אשר תוכנה צומצם על ידי הפקידות עד כדי ביטולה, כמבואר למעלה, והוא היה אחד הגורמים להפסקת הבניה. דריוש מצווה בכל תוקף לתת את ההוצאות שהובטחו – ומיד! וכדי למנוע אפשרות של בטול הצו בגלל חוסר אמצעים של מדינת יהודה הקטנה, הוא מוסיף ומטיל התחייבות זו על נכסי המלך אשר בעבר הנהר, כלומר, על הקופה המרכזית של האחשדרפה עבר נהרא, שהיתה משופעת בהכנסות ומיסים מכמה מדינות שבגבולותיה. סעיף ג' עוד מרחיב זכות זו גם לגבי ההוצאות של המקדש, היינו בשביל קרבנות הציבור; תמידים ומוספים, מנחות ונסכים אשר סכומם השנתי לפי חישובי הוא: 113 םרען, 37 אילים, 1095 כבשים, 31 שעירי עזים 2150 ליטר שמן, 2150 ליטר יין וסולת 6670 ליטר בקירוב26. בקשר עם זה מודגש, כי צרכי המקדש ינתנו "כדבר הכוהנים", כלומר, שלכהונה ניתנה אוטונומיה גמורה לגבי עריכת תקציב של המקדש, וגזברי האחשדרפה לא יוכלו להתערב או לסרב. על הכל חשובה ההצהרה המסיימת את הסעיף הזה, שהפולחן התקין במקדש שבירושלים הוא ענין לטובת המלך ומשפחתו, ומשום כך הוא ראוי לתמיכתו. אפשר לומר, כי בזה הוכר המקדש בירושלים כמוסד ממלכתי עם כל הזכויות הנובעות ממעמד זה. סעיף ד' הוא לכאורה אלה נוסחתית מסוג אותן ההשבעות המצויות בחותמי כתובות וחוזי בריתות, המוסרים את דינו של מחלל תקנות המייסד לידי שמים27, אילמלא לא נמנו כאן הפרטים, שביתו של המשנה יוחרב ובעל הבית יוקע; עונשים אדמיניסטרטיביים הנמסרים לביצוע משטרתי. מפליא הוא שלפסקה זאת יש מקבילה בנבואת זכריה, נביא הדור, אמנם לא בצורת פקודה אלא כדבר חזון. בקשר למראת המגילה העפה נאמר שם; "הוצאתיה נאם ה' צבאות / ובאה אל בית הגנב / ואל בית הנשבע בשמי לשקר / ולנה בתוך ביתו וכילתו / ואת עציו ואת אבניו" (זכריה ה', ד') – הרי שגם הנביא מדבר על חורבן בית הפושע ועל כליון הפושע עצמו. לכן נראה לי, שגם דברי הנביא וגם דבר המלך מכוונים לעובדה שבהווה, לגניבת חומרי בניין שנועדו למקדש, שהיתה מעשה חבלה במלאכת הבניה וגרמה לעיכובה28. לגבי הנביא זוהי מעילה בקדש שעונשה בידי שמים, ואילו מבחינת המשפט האזרחי זהו מעשה פלילי שעונשו בידי אדם. המשותף לשתי הגישות הוא העיקרון של מידה כנגד מידה: האיש הגורם לחורבן הבית – ביתו יוחרב. וודאי, אלה שלא נמנעו ממעשה זה מחמת יראת חטא – נזהרו עכשו מחמת יראת העונש האכזרי שנמסר לדין הממלכתי ובוצע בידי המשטרה הפרסית. אין ספק שצו תקיף זה שם קץ להפרעות קשות שנמשכו מזה שנים. רק סכנה אחת ארבה עוד לעבודת הקדש והיא: השהיה מתוך כוונה או מחמת רשלנותם של פקידי האוצר הממלכתי. לכן סיים דריוש את רשיונו במלים המאיימות והמדרבנות: "אני דריוש נתתי צו – ייעשה מיד!" בסקירה ראשונה נראה שאין ברשיונו של דריוש מה שלא היה ברשיונו של כורש, ואין הוא אלא פירוש עליו עם הוראות לבצוע; אולם אם נתבונן היטב נוכרח להודות שדריוש הרחיב את היקפו של רשיון כורש, הרחבה שיש בה גם חידוש, לשעתו ולדורות. משום כך מהווה מסמך זה שלב נוסף בהתפתחות מדינת יהודה, לא רק כחטיבה דתית אלא גם כיחידה פוליטית. כי עצם ההוראה שמלאכת בית האלהים הוא ענינם הבלעדי של ראשי היהודים, שיחרר את העדה מהתערבות בכל דבר שאפשר היה להכליל בתכנית זו, למשל בניין חומת הר הבית, ואולי גם חלק מחומת העיר הסמוך למקדש. עצם ההכרה בזקני העם כסמכות לענינים פנימיים – היא צעד חשוב לקראת הרחבת האוטונומיה של הישוב החדש. בולט יותר היה מתן הרשאה לכהנים, כלומר, לכוהן הגדול ולריעיו, בנוגע לתקציב המקדש. חזקה על אותו חוג ששיער את צרכי המקדש בעין יפה ולא הסתפק רק בחישוב ההוצאות בשביל קרבנות הציבור בצימצום. על ידי זה נוצר תא אד אשר ספג אמצעים כספיים כיד המלך, והודות לכך נעשה בעל השפעה על הסביבה מעוטת האמצעים, וממילא לא רחק היום שהכוהן הגדול ירכז בידו כח ותוקף של שלטון. התוצאות לא איחרו לבוא; בעוד שהכהונה הלכה והתחזקה וביצרה את עמדותיה והרחיבה את סמכויותיה – נדחק בית דויד לקרן זוית, לצערם ולאכזבתם של המקווים לתקומתו המזהירה. זרובבל היה אמנם פחת יהודה ונשא תואר פרסי מרומם "תרשתא"29, אבל נראה שתפקידו היה אדמיניסטרטיבי והיקפו מוגבל30; אישיותו שימשה לשם שלטון עקיף בגלל מוצאו מבית דויד31. הדים להתפתחות זאת אנו שומעים מנבואת זכריה. בקשר לדינו של יהושוע הכהן הגדול, מזכיר הנביא לכהן: "כי הנני מביא את עבדי צמח" (ג', ח'). במראת המנורה מנצנצת מעין פשרה: "אלה שני בני היצהר, העומדים על אדון כל הארץ" (ד', יד), כלומר, הנביא מכיר ביעודם של שני כוחות, של בית דויד ושל בית אהרון, אלא שהוא עוד מצפה לעדיפותו של בית דויד, כפי שהוא מביע זאת בנבואת העטרות. על הצמח מזרע דויד הוא אומר: "והוא יבנה את היכל ה', והוא ישא הוד (כלומר: הוד מלכות), וישב ומשל על כסאו" אך מוסיף: "ועצת שלום תהיה בין שניהם" (ו', יג); משמע שנשקפה סכנה לשלום שבין שני הבתים האלה, בגלל ההתחרות על השלטון ובשל התוקף שניתן לכהונה מטעם המלך דריוש. אכן, ההסטוריה מלמדת שזה היה ראשית שלטון הכהונה בימי הבית השני.
הרחבה נוספת של זכויות היהודים הביא רשיונו של ארתחששתא, נכדו של דריוש ובנו של אחשורוש. רשיון זה ניתן לעזרא הסופר כמסמך אישי, לקראת עלייתו לירושלים, בשנת שבע למלכות ארתחששתא, היא שנת 458 לפנה"ס, אך רוב סעיפיו נוגעים לכלל, ועזרא הוא רק שליחו של המלך לשם ביצועם. המסמך במקורו הוא בארמית וזה לשונו (בתרגומי העברי): "ארתחששתא מלך המלכים – לעזרא הכהן, סופר החוק של אלהי השמים... וגומר.
ברשיון זה יש מרשיונותיהם של כורש ודריוש ותוספת משל ארתחששתא. הוא מכיל ענינים הנוגעים למקדש ולכהונה, פריבילגיות מיוחדות לעזרא, ודברים הנוגעים לציבור בכללו. הסעיפים א', ג', ו' הם מהדורה חדשה של אותן הנקודות המצויות כבר ברשיון כורש: היתר העלייה, הרשות להעביר כסף וזהב וכלי המקדש. שונה היא מטרת העלייה כאן מזו שברשיון כורש; שם היא לצורך בניין המקדש – וכאן כשיירת לוואי לעזרא הסופר, ההולך להשליט את חוק התורה ביהודה. לפי עזרא ח', ב'-כ' עלו עם עזרא קרוב לאלף ושמונה מאות גברים, ואם נכפיל מספר זה פי חמישה33 – הרי היה סך העולים עמו היא 10,000-9,000 נפש. משם אנו למדים שגם התרומות שהביא הגיעו לכמות ניכרת: 650 ככר כסף, (= 21,840 ק"ג), מאה ככר זהב (= 3,360 ק"ג) נוסף לאלף אדרכונים (-= 8,640 ק"ג), מאה כלי כסף ועשרים כלי זהב34. הסעיפים ד', ה', ט', נוגעים להחזקת המקדש וכלכלתו, והם חזרה מפורטת על תקנות דריוש בנידון זה. ייעודם הראשי של התרומות הוא פרנסת המזבח (ד'), אבל אין מדקדקין בדבר; במותר אפשר להשתמש "כרצון אלהיכם", או בנוסח דריוש "כדבר הכהנים", כלומר, שאין השלטון החילוני רשאי להתערב בזה. נראה שגם סעיף ח', מתייחס אל התקציב השוטףף של המקדש, והוא מקביל אל סעיף ג' ברשיון דריוש, אלא שהמלך מייפה את כוחו של עזרא להיות דוברו הרשמי של המקדש כלפי גזברות עבר הנהר; אם כן, הרי לפנינו התקציב השנתי של המקדש שקבע ארתחששתא, ויש להודות שהוא ניתן בעין יפה. ארתחששתא הקציב מאה ככר כסף, או ששים אלף שקל, מאה כור חטים שהם ארבעים אלף ליטר, מאה בת יין ומאה בתים שמן שהם ארבעת אלפים ליטר – זוהי כמות העולה על צרכי המקדש הרגילים כמבואר למעלה. אם נשים לב לדברי הירודוט (ספר ג', 89) האומר, כי ההכנסה השנתית ממיסי אחשדרפת עבר הנהר היתה שלש מאות ככר כסף – ייראה הסכום הקצוב כאן, שהוא שליש מן הסכום הכולל, כמוגזם. עכ"פ הסכום הדרוש לרכישת קרבנות הציבור מסתכם בפחות מן החלק העשירי מזה שהוקצב. סעיף ט' מדגיש את ערך העבודה התקינה, הנעשית במקדש כהלכה, למען שלום בית המלך. גם סעיף זה הוא חזרה על הסיפה של סעיף ג' ברשיון דריוש, אלא שארתחששתא הרחיק לכת בנקודה זו מאביו והסיק את המסקנה ההגיונית, המתחייבת מן המעמד המשפטי שהקנו למקדש, הוא ואביו: אם המקדש הוא מוסד ממלכתי – הרי מן הדין הוא, שכל העובדים בו ייחשבו כפקידי המלך, הפטורים מתשלומים ושעבודים המוטלים על שאר התושבים; זהו משמעו של סעיף י'. אם נעלה על דעתנו את המסופר בנחמיה ה', טו, שכל ראש משפחה (או אולי כל מבוגר) חייב היה לשלם מס שנתי ארבעים שקל כסף מלבד לחם הפחה – אז נדע להעריך את טובת הנאה זו. ע"י פקודה זו נעשו כהני המקדש, או חלק מהם, בני חורין ושותפים למעמד של בעלי הפריבילגיות המיוחדות מטעם השררה. אכן נחמיה מונה את הכהנים עם החורים והסגנים בין "עושי המלאכה", כלומר, הפקידות הממלכתית35. תקנה זו הפכה במשך הזמן לנוהג שכל המושלים באסיה ובאירופה קיבלוהו וזיכו את הכהנים ו"כלי הקודש" למיניהם, בפטור מעול המלכות36. כמעט בכל הסעיפים יש נקודות הנוגעות לעזרא באופן אישי; הרשות להעלות אנשים ורכוש וכלי המקדש (א', ג', ו') מופנית אליו, כמו כן ניתן לו יפוי כוח להכרעה ולביצוע (ד', ה', ח'). קרוב להניח שהמלך מינה את עזרא למשרת נגיד בית אלהים;37 הוא נחשב כשליחו של המלך (ב') עם זכות לקבל דמי ייצוג מתוך אוצר המדינה (ז') – אולם עמדתו הבולטת והמיוחדת כלולה בסעיף האחרון (יא). לפי סעיף זה נתמנה עזרא לשופט העליון לכל היהודים38 היושבים באחשדרפת עבר הנהר, וגם נקבע שחוק התורה הוא. לגביהם חוק המלך, שכל המתנגד לו ייענש בכל תוקף. לסעיף זה אין דומה ברשיונות המלכים שקדמו, שהרי אין הוא עוסק בעניני עלייה ואף לא בעניני המקדש, אלא בשאלה קונסטיטוציונית, החורגת אפילו מגבולות מדינת יהודה ונוגעת לשטח נרחב של יהודי הגולה. זכות שיפוט אוטונומי לפי חוקת התורה ועל ידי שופטים שיתמנו על פי עזרא – היתה גם עובדה מהפכנית כלפי פנים וגם מכרעת לדורות כלפי חוץ; זכות זו היא הישגו הגדול של עזרא הסופר, אשר וויתר הרבה על כבודו האישי39, אך עמד על דרישתו וגם קיבל את "כל בקשתו"40 בכל הנוגע "לדרוש את תורת ה', ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט"41. משימה זו צויינה במפורש כמטרת עלייתו בראש הרשיון: "שליח לבקרה על יהוד ולירושלים בדת אלהך די בידך"42. כלפי פנים היתה מסירת השיפוט לידיו של עזרא מפנה חד. שהרי אין להעלות על הדעת שכל אותן השנים למן 539 ועד 458, שמונים שנות עלייה והתישבות, היו שבי ציון ללא חוק ומשפט, אלא שמצבו של המשפט היה אז מסוייג ומוגבל בזה: א – שחוק התורה לא הוכר כחוק המלך, ב – שלימוד התורה והוראתה היה מסור לחוג מצומצם של מיוחסי הכהונה כמו בימי הבית הראשון43, ותפיסתם את חוק התורה לא הניחה תמיד את דעת הנביאים בימים ההם ולא את דעת עזרא וחבריו עתה. דוגמא לכך משמשת בעיית נישואי התערובת עם "עמי הארצות", שהכהנים התירום – ועזרא ובית דינו אסרום. כבר ראינו לעיל שהודות לתמיכה הממלכתית נתעשרה השכבה העליונה של הכהונה ורובדה במעמד ההורים והסגנים35 שהיו להם ענינים משותפים עם ראשי "הארצות" שכניהם, ממילא נוצרה הנטיה בחוק זה להתקרב אל השכנים ולפתור את הניגודים בדרך השתלבות באיזור. לכן פירשו נושאי התורה של הכהנים את איסור נישואי התערובת שבתורה44 כמוגבל בתחום משפחת בני כנען, והתירו בני עמים רחוקים שהתישבו בארץ אחר כך. לא כן עזרא שהרעיון המנחה שלו היה האידיאה של "זרע קודש", וההבדלה בין ישראל לעמים לא נצטמצמה רק ביחס לעמי כנען שבעבר אלא בכל זמן ובכל מקום, ומשום כך אסר כל נישואי תערובת. בוודאי לא היה זה המקרה היחיד שבו נחלקו הדעות45. על כל פנים עזרא ביטל את המונופולין של הכהנים על הוראת התורה, ובזה פתח תקופה חדשה בתולדות האומה. מכאן ואילך – כל הרוצה לעסוק בתורה יבוא ויעסוק ויטול כתר התורה לעצמו. עזרא מביא "את התורה לפני הקהל"46. לא פחות מזה היתה חשובה הכרת דין התורה לגבי יהודים בתוקף משפט המלך, מעין: דינא דישראל – דינא. זכות זו שניתנה לעזרא לשפוט את העם לפי התורה, התנחלה אחריו למנהיגי היהודים בארץ ישראל ובגולה. עוד בדור שלאחריו מוצאים אנו שחנני, אחי, נחמיה, פונה בשנת חמש לדריוש השני (420 לפנה"ס) אל החיילים היהודים אשר ביב (אלפנתינה) ומורה להם איך לשמור על דיני הפסח, וגם מוסר להם, כי למפקדם הפרסי ארשם, ניתנה פקודה בנידון זה מאת המלך. אע"פ שמצרים לא השתייכה לאחשדרפת עבר הנהר – טיפל בענין זה חנני שישב בירושלים. מכאן אפשר להסיק, שזכות זאת התפשטה על כל ישובי היהודים. אם לא נניח שסמכות כזאת ניתנה גם ליהודי חשוב שישב בבבל או בשושן לגבי האחשדרפות המזרחיות של הממלכה, כפי שיה בתקופה הססאנית. ע"י זכות זו הפכה ירושלים למרכז התורה לכל ישראל שבתפוצות47 נמצא שסעיף זה ברשיון ארתחששתא היה גורם מכריע להתעצמותה של ירושלים ושל יהודה בכלל. רשיונו של ארתחששתא הוא איפוא החוליה החשובה ביותר בהתפתחותה של יהודה בימי שלטון בית אחימנש. הערכתנו את פעולת מלכי פרס לא תהיה שלמה, אם לא נצרף אל הרשיון הזה את הזכויות הנוספות שנתן ארתחששתא לירושלים על ידי נחמיה, אם אמנם אין לנו גופו של הרשיון שניתן לו, הרי מעשיו של נחמיה מעידים על קיומו.
בשנת עשרים למלכות ארתחששתא (446 לפנה"ס)48 ביקש נחמיה מאת המלך רשות לבנות את ירושלים, ואותו הפה שאסר את המעשה הזה בתחילת מלכותו49 – הוא שהיתיר אותו עכשיו. גם רשות זו ניתנה לנחמיה כפריבילגיה אישית ומטעמי כבוד אבות, בגללו מעורר נחמיה את חסדו של המלך: "ואומר למלך: מדוע לא ירעו פני? אשר העיר בית קברות אבותי הרבה!... אם על המלך טוב, ואם ייטב עבדך לפניך, אשר תשלחני אל יהודה, אל עיר קברות אבותי – ואבננה" (נח' א', ג'-ה'), אבל מתוך רשימותיו של נחמיה למדים אנו שלא כבוד המתים הוא שהניע אותו, אלא מצבם הקשה של החיים בירושלים הוא שזיעזע אותו ועוררו לפעולה רבה ומתוכננת למען ירושלים ושביה שציפו לבניינה50. מן המסופר בדברי נחמיה עולה שניתנו לו הזכויות האלה:
נחמיה נהג את שלטונו ביד רמה ובתקיפות גם כלפי היהודים וגם כלפי הגוים, לא רק בכל הנוגע לתיקון חומות העיר ולביצורה, אלא בכל הענינים שראה אותם כצורך הכרחי לתיקון החברה וטובת הציבור. הוא אירגן את בניית החומה על פי נורמות שהטיל על קבוצות שונות (ב', יז; ג', א'-לב) ואירגן את ההגנה על העיר (ד', ג', ז'-ח', י'-יז). הוא לא הסתפק בהקמת השערים והבירה, כי אם סידר גם את השמירה עליהם, וכן מינה את אחיו חנני לשר הבירה כממונה נאמן על משמרת בטחון העיר – ולבסוף ציווה על מעשר אדם כדי ליישב את שטחה הנרחב והריק של העיר המוקפת חומה (ז', ד'-ה'; יא א'-ב'). בתוקף סמכותו הרבה ביטל את השעבודים הכבדים שהטילו העשירים והתקיפים על הדלים (ה', א'-יג), וכן הכריח אנשים בעוצם ידו לבטל נישואי תערובת, ואף מגדולי הכהונה השלטת לא נרתע (יג, כג-כח). כשראה בזה צורך – התערב גם בתחום המקדש כדי להשליט שם טהרת הקדש, כפי שהורו עזרא ובית דינו (יג, ז'-יד, כט-לא). האקט החשוב ביותר הוא כריתת האמנה י', א'-מ'), שהיא פעולה קונסטיטוטיבית על יסוד התורה, שאפשר לראות בה הסך הכל של פעולת עזרא וגיבושה לדורות הבאים. בכח שלטונו השליט נחמיה את שמירת השבת באמצעים אדמיניסטרטיביים, נגד רצון החורים והסגנים התקיפים, ובכח הזרוע הרחיק את הסוחרים הצוריים מסביבת ירושלים (יג, טו-כא), כשם שדחה את מזימות צרי יהודה בשעת בניין החומה (ב', כ; ו', א'-ח'). לא לריק חששו ראשי עמי הארצות לבניינה של ירושלים הבצורה ועכבו את מימושה מימי שיבת ציון הראשונים53, כי הם ידעו לנכון שבשעה שהעיר תיבנה, אז יתבצר שלטון יהודי עצמי ולאומי אשר ממנו צפויה גם התפשטות המדינה, שבסופה תפגע גם בהם, היורשים בלתי חוקים, אשר נושבו שם מכוח שלטונות כובשי ארץ ישראל ומחריביה. את אשר יגורו בא להם עם התמנותו של נחמיה לפחה ביהודה. אמנם נחמיה לא היה הצמח מבית דויד המיוחד54 ואף "מלך ביהודה" לא היה, כפי שבדו אויביו55, אבל תוקף מלכות היה בידו, כוח פוליטי ריאלי היה לו; משיח לא היה – אבל בימיו ועל ידו, התגשמה הנבואה שנועדה לכורש "הוא יבנה עירי"56. עם ביצורה של ירושלים ויישובה נסתיימה גם תקופת שיבת ציון והתחילה תקופה חדשה, תקופת התעצמותה והתרחבותה של מדינת יהודה. הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
![]() |
|
123 |