ברוך בן נריה הסופר : פרק ל"ב- דרך עבודתו של ברוך הסופר

בפרק ל"ב, ו-טו ניתן ספור ביוגרפי דרמתי על הנביא שקנה שדה בענתות בארץ בנימין בימי מצור ירושלים. המספר מתאר את ספר המקנה העשוי שני חלקים גלוי וחתום, בהתאם לטכניקה שהיתה נהוגה בימים ההם בארצות הקדם⁵⁶. הנביא מוסר את ספרי המקנה לידי ברוך בן נריה הסופר לעיני כל היהודים היושבים בחצר המטרה: "לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים".

בדרך כלל היה אדם שומר בביתו את שטרי הקנין שלו⁵⁷. אבל עתה נתון ירמיהו בתנאים בלתי רגילים ולכן הפקיד את ספר המקנה בידי תלמידו שהוא גם הסופר שלו. יתכן ואפשר להקביל לכך את גלויו של ווייזנר (Weidner) ⁵⁸ שסופר אשורי בשם ריש-אדיד הטמין תעודות קנין השייכות לתשעה אנשים שונים בתוך שלשה כדי חרס שנסגרו באספלט. הסופר גנז תעודות אלה של לקוחותיו לצורך מעשי כלשהו, שאם יקום לאחר מכן, בתקופה מאוחרת, מערער על הקנין, אפשר יהיה לפתוח את כלי החרס⁵⁹ ולהציג את ספרי המקנה, החתומים והגלויים כאחד, בפני השופטים.

אולם מדובר כאן בספור נבואי, ולכן המאלף הוא הצד השונה מן המנהג המקובל. ניתן לשער שבפרק ל"ב נשתמר נוסח של קולופון שכתב ברוך והטמינו יחד עם שטרי המקנה באותו כלי חרס. יתכן שזה משתמע מניתוח הפסוקים ו-טו בפרק ל"ב. בפסוק ו באה פתיחה חדשה: "ויאמר ירמיהו, היה דבר ה' אלי לאמר", ובהמשכו של אותו קטע מסופר על נסיבות קנין השדה; הפתיחה החדשה נראית כמיותרת, כי הרי יש כבר פתיחה בפסוק א. בכל הקטע ו-טו מדבר ירמיהו בגוף ראשון, הקטע מסתיים בפסוק טו בנבואה קצרה: "כי כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל, עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת". נבואה זו היא תמצית קצרה של נבואה מפורטת בתוכן דומה בפס', מג-מד. על יסוד זה אני משער שנשתמר בקטע זה חומר קולופוני, שהתלמיד הנאמן ראה לנכון לכתוב על נסיבות קנין השדה⁶⁰. ברוך שם את הקולופון⁶¹ יחד עם ספרי הקנין מתוך כוונה, שאלה שיפתחו את כלי החרס כעבור ימים רבים, כאשר תבנה ותיושב ירושלים מחדש, יקראו על תולדות הקנין הזה ויאמתו בכך את נבואת ירמיהו. אין שום ספור שכלי החרס נתגלה אי-פעם, לכן אני משער שברוך שמר לעצמו העתק של קולופון זה, ונוסף לכך כתב על מגילה את הנוסח המלא של דברי הנביא, שהיה תמה על צו ה' לקנות שדה בנסיבות אלה. ברוך כתב גם את תפילת ירמיהו ותשובת ה', מפסוק טז ואילך.

אם נכונה השערה זו על עצם קיום הקולופון, יוצא שנשתמרו בפרק ל"ב שתי נוסחאות של הספור על גאולת השדה בענתות – האחד בנוסח קצר, (הנוסח הקולופוני), ואחד בנוסח מפורט. ואם ככה – הרי שאפשר לעמוד כאן על הטכניקה של ברוך כסופר המעתיק מפי רבו, וכן כביוגרף-יוצר, המספר ומתאר את ההתרחשות מסביב לירמיהו.

פרק ל"ב – הפיכת מסמך משפטי לתעודה נבואית על-זמנית

פרק ל"ב הוא דוגמא לדרך הפיכתו של חומר ארכיוני לתעודה נבואית-ספרותית. מחבר הספור שלפנינו מתאר את מעשה הקנין תוך כדי מתן פרטים אופיניים על דרך הטפול בספר המקנה, אך איננו מעתיק את גוף המסמך.

כל מסמך משפטי חייב לשאת תאריך. בפרק ל"ב באו שני תאריכים: "שנה עשירית לצדקיהו" יחד עם סינכרוניזם: "היא השנה שמונה עשרה שנה לנבוכדנצר", ונוסף עליהם גם תאור הסיטואציה ההסטורית: "ואז חיל מלך בבל צרים על ירושלם". הווי אומר שמצד אחד הורחב התאריך שבמסמך המקורי, ומהצד השני הושמט ממנו מניין החודש והיום שבודאי קיים היה בו.

פרק ל"ב הוא אחד משמונה נבואות של ירמיהו נושאות תאריכים לשנות המלכים יהויקים וצדקיהו (כ"ה, א; כ"ו, א; כ"ז, א; כ"ח, א; (כאן גם מניין החדש) ל"ה, א; ל"ו, א; ל"ו, ט; מ"ה, א)^61א. וכן באו במספר ניכר של נבואות ירמיהו, תאור הסיטואציה או האירוע ההסטורי, למשל "בטרם יכה פרעה את עזה" (מ"ז, א), המסבירים את הרקע לנבואות אלה.

מאלף הדבר שהתאריכים המפורטים למנין השנים מופיעים רק החל בפרק כ"ה, באותו חלק של הספר המכיל את הפרגמנטים הביוגרפיים המיוחס לברוך. סבורני שהופעת ברוך, שהוא סופר מאומן הרגיל בעבודתו במתן תאריכים למסמכים שונים, היא שהשפיעה על מתן תאריכים לנבואות ירמיהו, וחלק ניכר מהם נשתמר בנוסח הקאנוני של הספר. לעומת זאת חלק א' של ספר ירמיהו, שבו לא פעל ברוך, אין בו תאריכים.

התאריכים שבפרק ל"ב משתלבים עם ספרות הנבואה שיש לה בכללותה תכונות אחדות של מסמך. תכונה זו מבוטאת בין השאר בעצם קיום התאריכים.

בספרות הנבואה נשתמרו תאריכים משלשה סוגים:
א. מנין מדויק של שנה, חדש ויום;
ב. מנין שנים;
ג. התיחסות לסיטואציה הסטורית או אירוע חשוב.

חושבני שחזונות הנביאים הקלסיים היו תחילה רובם ככולם נושאי תאריכים לפי סוג א'. הנביאים מגיבים על ארועים אקטואליים ודבריהם משולבים בפעילות החברתית של ימיהם. יש והנביאים משתמשים בעשיית מסמכים כדי להעיד על אמיתות נבואתם, כגון ישעיהו המעיד עדים על גליון נושא כתב (ח', ב) וכן יחזקאל: "כתוב לך את עצם היום הזה" (כ"ד, ב), וכל זה כדי לאמת את נבואתו: "ובבואה הנה באה וידעו כי נביא היה בתוכם" (ל"ג, לג).

במרוצת הזמן, כאשר הלכו ונתקדשו ספרי הנביאים ניתנה להם משמעות על-זמנית, ומשום כך נשמטו תאריכים רבים של הנבואות ושרד מהם חלק קטן יחסית. נדמה לי שאפשר לקבוע כלל: ספר שנתקבל כספר נבואות לאומי סמוך לזמן חיבורו, משתמרים בו מספר תאריכים; ואילו ככל שארך הזמן מהכתיבה הראשונה של הנבואה עד התקדשותה, הלכו ונשמטו תאריכים.

לפי זה אפשר להניח שספרי יחזקאל, חגי וזכריה נתקבלו כדבר אלהים עוד בימי הנביאים עצמם, ולכן נשתמרו בהם מספר בולט של תאריכים מלאים, שנה, חדש ויום. לעומת זאת עבר זמן של מאות שנים מימי ישעיהו בן אמוץ, ומימי עמוס, הושע ומיכה, מזמן הכתיבה הראשונה של הנבואות עד להתקדשותם בראשית ימי בית שני, ולכן הושמטו בהם התאריכים. ואולי מותר לשער שכמה תאריכים קדומים הפכו בידי תלמידים ותלמידי-תלמידים לתאור של זמן, כגון: "ויהי בימי אחז" (ישעיהו ז', א), "בשנת מות המלך עוזיהו" (ישעיהו ו', א). ברור על-כן שההתיחסות לזמנים שלפני הנבואה, כגון: "שנתים לפני הרעש" (עמוס א', א), או "בטרם יכה פרעה את עזה" (ירמיהו מ"ז, א) הם מעשי דור מאוחר של "תלמידים-סופרים".

דוגמא להשמטת התאריך המקורי משמש הספר בישעיהו ח', ב: "ואעידה לי עדים נאמנים". מסתבר שלא היתה זו עדות בעל פה, אלא שהעדים חתמו בשמותיהם על הגליון. כן מסתבר שעדותם של העדים באה לשם אשור המועד המדוייק של פרסום נבואה זו, לאמור: "עדים אנו שבעצם היום הזה כתב הנביא מה שכתב". קיים איפא דמיון בין ישעיהו ליחזקאל וירמיהו בענין השמוש במסמך נושא תאריך.

נראה לי שענין מתן התאריכים משקף את המנהג הכללי של הסופרים בימים ההם.

קימת הנחה שספרות המזרח הקדמון כולה יש לה אופי של מסמך ^61ב. וכי רק הספרות היוונית היא שנשתחררה לגמרי מדמות זו של מסמך. תופעה זו בספרות המזרח העתיק לא נחקרה עדין חקירה ממצה. לא הגיעו לידינו לוחות אוריגינליים של יצירה ספרותית אכדית כלשהי. אך אפשר להניח שהמחבר האכדי, אף על פי שנהג להעלים את שמו, נתן תאריך מדוייק של זמן חבורו. הסופרים המעתיקים בבבל נהגו לעתים לציין בקולופונים את התאריכים המדוייקים של מועד העתקת הטכסטים השונים, כולל טכסטים ספרותיים בקולופון שבטכסט ספרותי אוגריתי, מסתפק הסופר המעתיק במתן תאריך כללי: "בימי המלך נקמד".

הסופר במזרח העתיק איננו מבחין בין מסמך משפטי לבין טכסט ספרותי. אין גם הבחנה ממשית בין חומר ארכיוני לבין טכסטים ספרותיים. הסופרים בימי קדם נהגו לשמור בבתיהם תעודות ארכיוניות יחד עם טכסטים ספרותיים. גם באוספי הספרים של המקדשים ושל המלכים נאספו וסודרו יחד תעודות ארכיוניות עם חבורים ספרותיים, מדעיים, רפואיים וכו' ^61ג.

מדיון משווה זה יצאנו למדים גם לגבי תולדות ספר ירמיהו. ברוך בן נריה מחזיק בידו מגילות נבואות של ירמיהו (ירמיהו ל"ו, לב) יחד עם מסמך משפטי נושא תאריך בעל אופי ארכיוני משל נביאו (ירמיהו ל"ב). ספר זה נתקדש סמוך לימי חורבן בית ראשון ואולי עוד בימי חייהם של תלמידי ירמיהו, ובראשם ברוך בן נריה הסופר. ולכן נשתמרו בספר זה מספר ניכר של תאריכים למנין השנים. וכנראה הושמטו כאן במכוון מניין החודש והיום, הואיל ולא הרגישו צורך בכך.

בפרק ל"ב הוסיפו תאריך משווה לנבוכדנצר ותיאור הסיטואציה ההסטורית (כפי שנעשה במספר נבואות אחרות בירמיהו), בגלל המשמעות המיוחדת שנודעה בימים ההם לתיאור זמנה של נבואה זו. רק סמוך לימי החורבן נודע ערך חינוכי-דתי-הסטורי כלשהו לסימון משווה של התאריך. יתכן שהיה זה ברוך עצמו שהוסיף בסוף ימיו את הסינכרוניזמים. מכל מקום ניכרים כאן עקבות של מעשי תלמידים-סופרים, שהרבו להגות בימים ההם בחזונות ירמיהו, תוך תשומת לב לתאריכיהם.

נדמה לי שפרק ל"ב בירמיהו, המספר על הפקדת מסמך בידי ברוך בן נריה הסופר, לא על עצמו בלבד יצא ללמד, אלא על כל ספרות הנבואה הנושאת תאריכים, כיצד הפכה ממסך משפטי נושא תאריך לתעודה נבואית על-זמנית.

הערות שוליים:
56. ראה סעיף "ספר מקנה של ירמיהו" במאמרי "צרור הערות על סופרים וספרים בימי המקרא", בית מקרא מ"ג תש"ל עמ' 370-371. השווה רודולף בבאורו לירמיהו, לפרק ל"ב, וראה, H. Renger, Journal of Near Eastern Studies 27 (1968) 136-137.
57. ראה על ארכיונים משפחתיים יהודיים בייב – אלפנטינה, בספרו של בצלאל פורטן Archives from Alephantine 1968, pp 191, 262f, 250f, 195f, 284f, 278f. ברגיל נשתמרו תעודות משפחתיות כלכליות בתוך כד שהוטמן ברצפת הבית. הארכיונים עברו בירושה מאב לבן, והיוו ארכיונים משפחתיים.
58. E. Weidner: Amts-und Privatarchieve aus mittelassyrischer Zeit, Festscgruft V. Christian (1956), 113-117 note 7.
59. ראה דוגמא במאמרו של Renger הנ"ל.
60. Rudolph בביאורו לירמיהו מניח שפרק ל"ב איננו חלק מן המקור הביוגרפי של ברוך בן נריה, וזה על סמך דבורו של הנביא בגוף ראשון. אולם מונקל הראה במחקרו על עזרא, שיש בחילופים אלה רק קישוט סגנון נפוץ. ראה S. Mowinkel, Studien zu dem Buche Ezra – Nehemia (1965) p 37-94. "Der Wechsel dem zwischen "ER" und "ICH". מכאן שאפשר בהחלט לשייך את פרק ל"ב בירמיהו לצרור האפיסודות הביוגרפיות של הנביא, שנכתבו בידי ברוך.
61. ראה אוסף רב של קולופונים בספרו של Hunger. הוא עמד על כך שלעתים נרשמו הערות בעלות אופי קולופוני גם על מסמכים (עמ' 1 הערה 3).
61א כללתי כאן רק תאריכים שיש יסוד להניח שנרשמו בעת כתיבתה הראשונה של הנבואה או סמוך לכך. לא כללתי כאן את מנין השנים שבפתיחת הספר, כי הפתיחות לספרי הנביאים נתחברו בזמן מאוחר יחסית.
61ב. אל אופי זה של מסמך (Urkunde) לספרות המזרח הקדמון עמד Wendel בספרו Die Griechisch Romische Buchbeschreibung verglichen mit der des Vordern Orients 1949. הוא מניח שהסופרים המקצועיים העתיקו את שיטות כתיבת מסמכים גם לחבורים ספרותיים: So griff die peinliche technik der Buchbescheribung, die von den Rechtsurkunden ihren Ausgang genommen hatte, auf die gesamte Literatur uber und liess sogar Vokabulare und ahnliche Hilfsmittel des Schulunterrichts und des Schreiberberufs nicht frei. Die Ausdehnung de rim Urkundenwesen entwickelten und bewahrten Tafelbehandlung auf die Schriftwerke, die wir literarische nennen, konnte sich leicht und unbewusst vollziehen, well der alte Orient Urkunde und Tafelsammlung ging von archivalischen Bestanden aus und vergrosserte sic hunter Umstanden durch das Hinzutreten Literarischer Stucke. (p. 11-12).
הנחתו זו של Wendel טעונה עדין הרחבה, הגדרה מפורטת, וניתוח החומר. אם ניקח כנקודת מוצא את עובדת התאריכים, יש לציין את המצב העובדתי ששני שלישים של קולופונים בבליים עתיקים (למעט אשוריים) נושאים תאריכים. הונגר מצביע על כך שיש במספר ניכר של קולופונים רק תאריך של יום וחודש ולא שנה, וכן יש קולופונים מחוסרי תאריכים. הונגר אומר שאין ביכלתו להסביר למה יש תאריכים בחלק מהקולופונים ובחלק חסר (שם עמ' 9)
כל ענין האופי המסמכי של ספרות המזרח העתיק לא נחקרה עדין בצורה יסודית, ולכן יש לראות את הדברים שכתבתי על בעיית התאריכים, (או חוסר תאריכים)בספרותה נבואה, רק כעיון ראשון בלבד.
61ג. על תופעה זו במצרים ראה Handbuch der Orientalistik I, "Ägyptologie 1952," Ägyptisches Buch und Bibliothekswesen, 220-230.