|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > נביאי בית שניעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה > נביאי שיבת ציון |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
ספר חגי שבידנו מכיל שלושים ושנים פסוקים, מהם עשרים ושמונה הם דברי הנביא עצמו ויתרם מסגרת סיפורית מצומצמת, ובהם מדובר על חגי בלשון נסתר. קשה להניח שרק בדבריו המעטים שבספר קטן זה משתקפת פעילותו לשנות את יחס הציבור לבנין הבית, להביאו לידי מעשה ולהתגבר על כל המכשולים שנערמו בדרכו, כשם שאין לשער כי בזכות נבואה שנמשכה בסך-הכל כארבעה חדשים זכה חגי להקרא נביא. התואר של חגי הוא "מלאך ה'"; הוא בא אל מנהיגי העם ואל שארית העם "במלאכות ה' ", כלומר בשליחות ה'. המנהיגים והעם מקבלים אותו ואת שליחותו, לתואר כזה ולציות כזה לא זכה שום נבא בישראל. משום כך צריך לומר שלפנינו רק חלק מנבואתו של נביא זה1. חגי הוא תקיף, מצווה על ראשי העם, והוא מקובל עליהם כי סמכותו גדולה אף מסמכותם. דיבורו לוהט, והשוואה בין חזונו על הבית העומד להבנות עתה לבין חזונם של ישעיהו ומיכה על הבית באחרית הימים מוכיחה מה רב כוחו ומה גדול צמאונו למעשים, ובכל התנאים:
לעומת החגיגיות השלוה שבחזון הרחוק של דברי ישעיהו ומיכה רוויים דברי חגי דינאמיות וקוצר-רוח שבמאורע הממשמש ובא. למה ה' מרעיש את השמים ואת הארץ? האם זה דרוש כדי להביא את אומות העולם להכרה באלהי ישראל ובמקדש בירושלים? או שמא יש כאן רמז למצב מדיני מסויים – שעת-כושר שיש להשתמש בה כדי להשיג מה שלא נתן מלך פרס – עצמאות מדינית. כדי למצוא פתרון לשאלה: מה קרה לנבואותיו של חגי שלא הגיעו לידינו, עלינו לעיין בתולדותיהם של שנים ממלכי פרס2: א) דריוש הראשון (486-521), הוא שביטל את גזירות כורש וכמבוזי, שמנעו עלייה ליהודה ובנין בית המקדש. בימי דריוש עלה זרובבל ועמו "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים". בזמנו הוקם המקדש על מכונו. דריוש נחשב בלי ספק לגדול מלכי פרס. הוא מבסס וקובע את צביונה של האימפריה הפרסית. מוצאו מענף משני של משפחת האחמנים, אביו היה האחשדרפן של פרתיה והירקניה בימיהם של כורש וכמבוזי. הוא הגיע למלוכה מאחר שמתו, או נרצחו, כל צאצאי כורש. דריוש הצליח לכונן את שלטונו רק לאחר תקופה ממושכת של דיכוי מרידות. אחד מגורמי המרידות קשור במעשה של כורש, שחילק את הממלכה לשנים: לבנו בכורו כמבוזי הוא הוריש את בבל וארצות המערב, ולבנו השני, ברדיא, הוריש את ארצות המזרח: חרזמיה (חיווה), בקטריה, פרתיה וקרמניה. כמבוזי ראה באחיו מורד ונלחם בו. בשנת 526 מת ברדיא באופן מסתורי, אבל במותו לא פסקה ההתנגדות לכמבוזי, משום שמותו המסתורי נתן מקום לאחד אלמוני, שקלסתר פניו דומה לפניו של ברדיא, להודיע כי לא מת ברדיא והוא השליט. לירושה הנרחבת של כורש הוסיף כמבוזי את מצרים כאשר בשנת 525 הביס בקרב על-יד פלוסיום את פסמתיך. כשעלה דריוש על כסא המלוכה היו כל המדינות במזרח ובמערב כמרקחה, כולן מרדו; בכל מקום נמצאו נסיכים בעלי ייחוס-אבות, שראו שעת כושר להסיר מעליהם את עולה של פרס. בתחילה יצא דריוש להכניע את עילם ובבל. ראש המורדים בעילם נרצח, אבל מורדי בבל המשיכו במלחמה. דריוש שם מצור על בבל. בינתים התרחב המרד במדי. מבלי להסיר את המצור על בבל, שלח דריוש גדודי צבא למדי ולארמניה. בארמניה נחל צבאו נצחון מזהיר, לא כן בסגרטיה, הירקניה ומרגיאנה. ואם לא די בזה – עתה מרדה גם פרס ובראשה אוזורפאטור אחר בשם ויאזדאתא. אולם אומץ רוחו של דריוש ותחבולותיו עמדו לו והוא ניצח את כל אויביו. הוא ידע שבבל היא מרכז חשוב ביותר ולכן לא הסיר את המצור עד שנכנעה בשנת 519. המרד החדש בפרס הסתיים לאחר שניצח את ויאזדאתא בשנת 518. האחשדרפן של לידיה באסיה הקטנה, שהחזיק במשרתו מימי כמבוזי, לא הכיר במרותו של דריוש, גם עלתה בידו להשתלט על חבלים אחדים באסיה הקטנה. עתה סולק בפקודת דריוש. גם מצרים נמנית בכתובת בהיסטון עם המדינות שלא הכירו במרותו של דריוש עד שנת 518. בתום ארבע שנים של מרידות ודיכוין שלט דריוש במדינה כולה. לשנים אלה של המרידות בכל רחבי המדינה עלינו לייחס את דברי חגי הנביא בעשרים וארבעה לחדש (כסלו בשנת שתים לדריוש):
הנביא קורא לזרובבל לנצל שעה זו של מהומות ומרידות ולפרוק את עול מלכות פרס. נראה שזרובבל לא מרד, אבל נמצא מי שמסר לשלטון בשושן על תנועת שחרור זו הקשורה בנצר מבית דויד. כתוצאה מזה לא נקבע עוד פחה ליהודה מבית דויד. מסתבר שנאום זה לא היה היחידי שנאם חגי עדי לעורר את העם למרוד. תעמולה זו עשתה לה כנפים והכשירה את הקרקע למרידה, וכאשר מרדה פיניקיה בראשית ימי שלטונו של ארתחששתא השלישי, אוחוס, הצטרפה גם יהודה למרד. מטרת המרד היתה עצמאות ליהודה, ביטול המסים לשלטון זר ומשעבד, ולא פחה ליהודה מטעם מלך פרס, כי אם מלך מבית דויד. רמז על מלך ביהודה בימי שיבת ציון אנו מוצאים בשני פסוקים בס' נחמיה. אולם זה מחייב הסבר רחב, כי על כתובים אלה נאמרו פירושים רבים, שהעיבו על תכנם. הכוונה לנחמיה י"א, כג וכד, וזו לשונם: כג - "כי מצות המלך עליהם ואמנה על המשוררים דבר יום ביומו"; מיהו המלך? שלא לפי הסדר נעיין תחילה בפסוק כד, שהוא נושא אופי כללי ומתייחס לכל העם, לעומת פסוק כג, המתייחס רק למשוררים. הביטוי "ליד המלך" מצוי גם בדברי הימים א' י"ח, יז: "ובני דויד הראשונים ליד המלך"; וזה מקביל לשמואל א' י"ח, יח: "ובני דוד כהנים"3. בשני המקראות מדובר בפקידים במינהל המדינה, ולפיכך עלינו לראות גם בפתחיה בן משיזבאל פקיד. אולם – מטעם מי, איפה, ומהו התפקיד? המפרשים שלנו4 רואים בו פקיד ממונה מאת מלך פרס המטפל בכל הנוגע לעם ישראל. כלומר – פקיד רשמי, רם-מעלה ומקורב לחצר המלך, אולי מהדרג של "עיני המלך" ו"אזני המלך", שתפקידם היה לסייר בפחוות השונות, לעקוב אחר מעשיו של הפחה ולדווח למלך. דעה אחרת – אולי הכוונה לנציג היהודים על-יד המינהל הפרסי. ואולם אין לנו שום ידיעה על נציגות כזאת מפחווה כלשהי, ולכן נראה שאין לכך יסוד לגבי פחוות יהודה. ומה העלו החוקרים מבין אומות העולם? זיגפריד5, ובעקבותיו רבים מבין החוקרים הפרוטסטנטיים, העלו תיאוריה, כי רק זמן מועט היה נחמיה התרשתא ביהודה בתוקף מינוי ישיר מן המלך; בדרך כלל היתה יהודה כפופה לפחה שישב בשומרון. לפחה בשומרון היה פקיד שהיה נתון למרותו ואשר ניהל את הענינים המדיניים בירושלים. בזמן הנדון בפרקנו היה זה פתחיה. הוא עמד על יד המלך, כלומר – על יד המיופה-כוח מטעם המלך. לתיאוריה זו אין שחר; יהודה היתה פחווה בפני עצמה, ללא תלות בפחה של שומרון. כפי שאסביר להלן5*, נהג מלך פרס למנות פחות ליהודה רק מבין היהודים. ברטולט 6 כותב שפתחיה שימש כמתווך בין העדה היהודית לבין המלך. הוא היה נציג המלך בכל הענינים הדתיים ודאג להסב את דעת החצר לכך שהעבודה במקדש לא תופרע. סברה זו אין לה סמוכין. רק בזמן הראשון, עד שנת שתים לדריוש, היו הפרעות מצד השנים. משהוקם המקדש היתה העבודה כסדרה. אמנם היו סכסוכי שכנים, אבל לא עד כדי כך שהיה צריך לקיים משרת נציג בחצר המלך. לאחר שתיקן נחמיה את חומות ירושלים וקבע סדרי עבודה במקדש לא חלה שום הפרעה במלאכת הקודש. רודולף7 רואה את פתחיה בחצר המלך, ואם לא די בראיה כל כך רחוקה, הוא עושה אותו חברו של עזרא; עזרא הכהן היה סופר החוק של אלהי השמים, ופתחיה היה ממונה על כל הענינים של עם ישראל במדינת פרס. ואולם אין כל יסוד לחשוב שעזרא היה פקיד בחצר המלך, "ספר דתי די אלה שמיא" הוא תואר או תפקיד נכבד, ויתכן שכך הכירוהו וכך קראו לו בני הקהלה בשושן. אבל אף אם ניתן התואר לעזרא מטעם השלטון אין להסיק מזה שהיה פקיד בחצר המלך. והוא הדין פתחיה בן משיזבאל, שהיה תושב ירושלים. גם מאירס8, כרבים אחרים, סבור שפתחיה ייצג את עניני היהודים בחצר המלך;היתה שם נציגות יהודית שנהגה להביא את בעיות העם היהודי לפני החצר. מתקבל על הדעת שהיו ליהודי שושן מהלכים בחוגי השלטון, ובודאי היו בבירה יהודים בעלי השפעה, שבשעת הצורך – גזירה או סכנה אחרת – ידעו להפעיל השפעתם על החצר. כך ידעו, למשל, איך למצוא את רשיון כורש לבנין בית המקדש, וכנגד זה ידעו לא למצוא את המסמך המבטל את הרשיון. כך היה בדורות מאוחרים יותר בחצרו של תלמי המלך באלכסנדריה. ודאי שתלמי לא ידע מה חוקי הטהרה בישראל, אבל בהשפעת היהודים ממקורביו פירסם איסור על הכנסת עורות של בעלי חיים טמאים לירושלים, ופטור ממסים של עובדי בית המקדש וחברי מועצת הזקנים9. אולם לכל השתדלנים הללו לא היה מעמד קבוע בחצרות המלכים, הם לא נשאו משרות כלשהן, ואילו פתחיה בן משיזבאל נושא משרה ליד המלך. מיהו המלך? נשוב עתה לפסוק כג. "כי מצות המלך עליהם" – שכן ציווה המלך דוד שהם יהיו הנגידים והממונים תמיד, כי כל זה היה ערוך מימי דוד כמו שנאמר בדבה"י שם10; "ואמנה על המשוררים" – וגם הוא היה האומן במלאכת השיר ומלמד ופוקד על המשוררים; "דבר יום ביומו" – איזה שיר יאמרו ואיזה ניגון ינגנו בכל יום כי היה אומן במלאכת השיר; "כי מצות המלך עליהם" – שעל ידי שהיתה להם זכות לכך מימי דוד11. גם מלך פרס קיים איפוא זכותם וציווה למנותם על מלאכת בית האלהים. הביטוי "דבר יום ביומו" ברור במשך כל תקופות המקרא ואינו משאיר מקום לספקות: בפרשת המן נאמר12: "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו" והכוונה למנה היומית ותו לא. לאחר שחרורו מכלאו זכה יהויכין ליחס אדיב "ומאת המלך ניתנה לו ארוחת 'דבר יום ביומו' "13; המלך קובע לדניאל ולחבריו "דבר יום ביומו מפת בג המלך..."14. המשוררים היו עסוקים כל הימים בתפקידם, בפומבי בזמן העבודה, ואם בתרגול ואימון15, ולכן קיבלו מזונותיהם מקופת המקדש. בפירוש של רודולף, שהבאנו קודם, הוא מסתמך גם על המכתב מיב16 שבו נמסרת הוראה לארשם, אימתי חל חג הפסח ומה הם החוקים והמצוות שהחיילים היהודים ביב חייבים בהם בימי החג. לפיכך – סובר רודולף – אין תימה שגם בפסוק הנדון מדובר על הוראות מטעם שלטונות פרס כיצד לקיים את העבודה בבית המקדש. המכתב הוא מחנניה, שר הבירה בירושלים, אל אחיו, ראש העדה ביב, ובו הוא מודיע כי המלך כבר שלח לארשם את ההוראות הדרושות. בראש המכתב נרשם התאריך: "שנת חמש לדריוש המלך", ואחר באים השולח והנמען: מן המלך אל ארשם. מי כאן המלך? היתכן שהוא מלך פרס או עושי רצונו בבירה, ואין הבדל אם בירתו היא שושן או אחמתא? ננסה לערוך את חשבון הזמן הדרוש להעברת המכתב. את קידוש החודש קבעו בירושלים על-פי עדי ראיה17. מכאן היה צריך להעביר הודעה לשושן. בשושן היה צורך לערוך את המכתב ולשלוח אותו ליב, בדרומה של מצרים. למהלך זה לא יספיקו י"ד ימי ניסן, דרושים לפחות עוד שני חדשים. ובכלל, אין מלך פרס קובע את חגי ישראל, לשם כך הוקמה כנסת הגדולה והיא הממונה על קיום מצוות התורה ומועדי ישראל. לכן נראה לי שהמלך השולח את האגרת ליב הוא אותו מלך הנזכר בספר נחמיה י"א, כג-כד. נציין שהמדובר בשנת 18517 ובירושלים כבר מסיימים את העבודה בבנין בית המקדש: מנצחים על העבודה חגי הנביא, יהושע הכהן הגדול ועל כולם הפחה זרובבל בן שאלתיאל. מה היתה המדיניות של פרס כלפי יהודה? מלכי פרס ראו בעין יפה את שיקומה של מדינת יהודה; להם היתה דרושה ארץ רוחשת ידידות בקצה הדרך למצרים. מינויו של פחה מזרע בית דויד התאים למדיניות זו. יושבי יהודה היו רק חלק מן העם: רבים נשארו בפרס ולפיכך היתה בידי השלטון מעין ערובה שיהודה תנהג כפי שיורו לה משושן. הראשון שכורש מלך פרס בחר בו לתפקיד הפחה ביהודה היה ששבצר, הוא שנאצר בן יכניה, בן יהויקים המלך הגולה. לאחר שחרורו מכלאו זכה יהויכין למעמד מכובד בחצר מלך בבל; אויל מרודך נתן את "כסאו מעל כסא המלכים אשר אתו בבבל". מעמד זה נשאר לו ולבניו אחריו גם כאשר השלטון עבר מבבל לשושן. לפחה הראשון ביהודה ניתן תואר נוסף: "הנשיא ליהודה"19. אם נבוא לשפוט על תואר זה לפי סגנון הדור נאמר שאין הבדל בין "מלך" ל"נשיא"; בנבואת יחזקאל משמש התואר נשיא פעמים רבות במקום מלך20. לפיכך נאמר שכלפי חוץ זרובבל הוא פחה, כלפי פנים – נשיא, מלך. ששבצר הוא מזרע המלוכה, נכד ליהויקים; אחריו נתמנה זרובבל, אף הוא נצר לבית דויד, אחיו או בן אחיו של ששבצר, כלומר – התפקיד עובר כביכול בירושה לצאצאי דויד. שני הנביאים שפעלו בימי זרובבל ראו בו מלך מבית דויד. זכריה מעודד את זרובבל לשים כתר מלכות בראשו; מן הכסף והזהב ששלחו יהודי הגולה עושה הנביא שתי עטרות, האחת ליהושע בן-יהוצדק, הכהן הגדול, והאחת ל"איש צמח שמו... ובנה את היכל ה' והוא ישא הוד וישב ומשל על כסאו"21, כלומר למלך זרובבל. בכ"ד בכסלו שנת שתים לדריוש, מנבא חגי לזרובבל גדולות: אקחך זרבבל בן שאלתיאל עבדי... ושמתיך כחותם, כי בך בחרתי (לשבת על כסא דויד). זרובבל בונה את הבית השני – האין הקבלה מסויימת לשלמה, בונה הבית הראשון? זרובבל הקים את המדינה מחדש – האין כאן הקבלה לדויד? זרובבל מקבל את ההוראות מאלהים על-ידי חגי הנביא – האין הדבר דומה להוראות נתן הנביא מפי ה'? זרובבל הוא מזרע דויד, והוא הולך בעקבות אבות אבותיו – וכי אין הוא ראוי למלוכה?21* אין לנו יסוד להניח שנחמיה זמם למרוד ולמלוך על יהודה, אבל מדברי סנבלט ורעיו עולה שהיתה אוירה כזאת באזור, לכן אומרים המלשינים לנחמיה: "אתה בונה החומה ואתה הוה להם למלך..."22. מלך פרס לא קבע את סדרי העבודה במקדש, היה רק דבר אחד שחייב: עם תמיד של בוקר היה צריך להקריב קרבן לכבוד מלכות פרס, לאות כי הוא שולט ביהודה. הנביאים והעם, וביניהם גם ההיסטוריון שרשם את המאורעות בימי נחמיה, ראו בזרובבל את מלך יהודה וקיבלו את מרותו והוא שקבע את סדרי העבודה במקדש, בשיתוף עם מועצת הזקנים. על ידו היה עוזר קבוע – פתחיה בן משיזבאל. "מצות המלך עליהם" היא פקודתו של זרובבל המטיל את כלכלתם של המשוררים על אוצר המקדש. על השאלה: מיהו המלך? התשובה היחידה הסבירה היא – הפחה, הוא זרובבל, נצר לבית דויד. על אווירת-מרד בימי חגי אין לנו פרטים כלשהם ממקורותינו, אבל כנראה שהיה מרד בימי ארתכסרכס (ארתחששתא השלישי) המכונה אוחוס. לא ידוע לנו מי היה הפחה בימיו של אוחוס. בסוף המאה הרביעית היה הפחה ביהודה בגוהי. הוא נזכר בכתבי יב בשנת 408; בשנים שלפני כיבוש אלכסנדר מוקדון היה הפחה יחזקיהו, ששמו נמצא על מטבע מבית צור, ומייחסים אותו לשנת 23330. ממקורות חיצוניים ידוע לנו על שתי פעולות עונשין: רמז על גלות מיהודה בימי שלטון מלכי פרס אנו מוצאים באיגרת אריסטיאס, פיסקה ל"ה; המלך תלמי כותב אל אלעזר כהן גדול: "מצויים בארצנו רבים מן היהודים אשר הועברו בחוזק מירושלים על ידי הפרסים בימי תוקפם...". ועוד רמז על האסון בימי אוחוס ניתן למצוא בדברי יוסף בן-מתתיהו28: כאשר הוא מדבר על הצרות בימי הורדוס הוא מוסיף כי הדבר היה "יותר ממה שסבלו אבותיהם בכל הזמן מאז שבו מבבל בימי ארתכסכסס". ידיעה דומה בכלליותה מביא פמפיוס טרוגוס29: "הראשון שהכניע את היהודים היה כסרכסס מלך פרס"30. מה קרה ביריחו בימי המלך אוחוס? לא כל האוכלוסיה של יריחו ובקעת הירדן הלכה בגולה31, ורבים חזרו: עם זרובבל עלו בני יריחו – שלוש מאות ארבעים וחמשה32, ובני סנאה – שלשת אלפים תשע מאות ושלשים33; רבים מן הכוהנים שישבו בככר עלו לירושלים לקריאת נחמיה וסייעו בחיזוק החומה34; והמשוררים שישבו בככר השתתפו בשמחת חנוכת החומה35. עדות נוספת על ככר יריחו כחלק ממדינת יהוד היא טביעת חותם שנמצאה בחפירות יריחו ובה רשום:
החותמת מיוחסת למאה הרביעית. מסתבר שככר הירדן ויריחו במרכזה היו בימי שיבת ציון חלק ממדינת יהודה. בידוע שהעברת השלטון ביהודה לידי אלכסנדר מוקדון נעשתה בדרכי שלום, ואם אנו מוצאים כי הדיאדוך אנטיגונוס36 מינה את הירונימוס מקרדיה לנציב (אפימלטס) לים המלח, הדבר מורה על מצב מדיני מלפני השלטון היווני בארץ, מצב שנקבע על ידי השליט הפרסי אשר העניש את יהודה שמרדה בו. נאמר על-כן שהחורבן שעליו רומזת הידיעה שבפי סולינוס פירושו הפקעת בקעת יריחו, על גני התמרים ומטעי הפארסמון, ממדינת יהודה והפיכתה למחוז הנתון בידי שלטון זר. בקעת יריחו חזרה ליהודה רק אחרי שיוחנן הורקנוס גירש משם את תלמי בן חבובו, רוצחו של שמעון אביו. על הצטרפותה למרד עם פיניקיה באה יהודה על עונשה: פגיעה קשה בירושלים, גלות רבים מאנשי יהודה להירקניה וצמצום תחומה בצד מזרח. וכאשר ישבו אנשי כנסת הגדולה ודנו בנבואותיו של חגי אם יש לכלול אותם בכתבי הקודש, לא הטילו ספק בכך שדבריו אל העם על בנין המקדש ראויים להישמר לדורות וזכאים ליחס של קדושה. אבל דבריו שעורר את העם למרוד במלכות פרס ושהביאו על העם צרות רבות, מוטב שיישכחו. והשמיטום ואבדו לעולמים37. לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
