הבליטות היוצאות במצחו של משה בפסל מיכאל-אנג'לו¹ – האמן לא בדאן מלבו ולא דרש רשומות, אלא קיבלן במסורת הציור והפיסול של ימי-הביניים והרנסנס, שיסודה בוולגטה.² הירונימוס תרגם 'כי קרן עור פניו' (שמ' ל"ד 29) quod cornuta esset facies sua ובדומה לו בפס' 30 ו-35. תרגום זה – הירונימוס לא בדאו, אלא מעקילס קיבלו, כדבריו בפירושו לעמוס ו' 13. ³ אשר לעקילס, הוא כנראה לא קיבל, אלא דרש גזרון כדרכו,⁴ כלומר בחר בפתרון המשקף שורש מצוי (נכון או לא נכון) בעל הוראה ידועה לכל.

כנגד זה עולה מובן אחר מתוך תרגום השבעים (תה"ש): őτι δεδόξασται ή őψις του χρώματoς του προσώπου αύτου- 'כי נהדר (/האיר / הופיעה תפארת) עור פניו'. פילון מאלכסנדריה תלוי בתה"ש. הוא מספר, שמשה ירד (מן ההר) πολύ καλλίων τήν őψιν η őτε άνήει ώς τούς όρωντας τεθηπέναι καί καταπεπληχθαι καί μηδ έπί πλέον άντέχέιν τοίς όφθαλμοίς δύνασθαι κατά τήν προσβολήν ήλιόειδους φέγγου άπαστράπτοντος - 'ומראהו יפה בהרבה מבעלייתו, עד שאותם שראו אותו, השתוממו וחרדו עד לאחת, ועיניהם לא יכלו לעמוד בפני הזוהר המתפרץ כהנץ החמה' (חיי משה ב 70). דומה לפילון פאולוס השליח, בן דורו הצעיר ממנו. הוא אומר על החוקים/התורה (הוא קורא להם כאן 'עבודת המוות'), כי έγενήθη έν δόξη ωστε μή δύνασται άτενίσαι τούς υίούς Іσραήλ είς τό πρόσωπον Μωυσέως διά τήν δόξαν του προσώτου αύτου τήν καταργουμένην - 'נבראו/ניתנו בהדר/בזוהר, עד כדי שלא יכלו בני ישראל להביט בפני משה בשביל זהרי פניו' (איגרת קורינת השנייה ג' 7). מפורט מהם Moyses. et cum profusus esset lumine invisibili, ut descenderat in locum ubi lumen solis et lune est. vicit lumine faciel sue splendorem solis et lune – 'ומשה ירד. ולפי שהיה שטוף אור בלתי נראה – שהרי ירד למקום אור החמה והלבנה – כבש באור פניו זוהר החמה והלבנה' (12,1).⁵ מעין זה גורסים התרגומים הארמיים. ניאופיטי: 'ארום נהר זיו איקרהון דאפיי'; אונקלוס: 'ארי סגי זיו יקרא דאפוהי'; 'ארום אשתבהר זיו איקונין דאנפוי'; ירושלמי: 'ארי שבחו זיויהון דאפיה';⁶ פשיטתא: 'דאזדהי משכא דאפוהי'. הקו נמשך במדרש. תנחומא, תשא לז, וכעין זה תנחומא של בובר, כי תשא, עמ' כ, ושמ"ר פמ"ז ו: 'מנין זכה משה לקרני ההוד?⁷ החיבור המיוחס לפילון (מניחים שנתחבר בסוף המאה הראשונה): Et descendit ארז"ל... מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד', ובדומה לכך דרשות אחרות שם. לאלה אני מוסיף לשונות שונות של המדרש. דב"ר פ"ג יב: 'זיו הפנים'; מדרש הגדול, שמות, עמ' תשטז, שו' 22: 'זיו מבהיק שאין ישראל יכולין להביט בו'; שם, עמ' תשיא, שו' 5: 'קרינת פניו'; שם, עמ' תשיז, שו' 13-12: 'ומה שכר נטל [משה] ...? 'חכמת אדם תאיר פניו'; (קה' ח' 1) [שנ']: ומשה לא ידע כי קרן עור פניו'.

נעריך את שתי ההוראות הערכת ביניים.

(1) 'בליטה'. הדעת נוטה לקבלה, הואיל ובמקרא קרן לעולם 'בליטה' או הוראה סמלית קשורה לה ('כוח' וכיו"ב) חוץ מבשני מקומות: 'קרן בן שמן' (יש' ה' 1)⁸ ו'קרנים מידו לו' (חב' ג' 4; עיין בסמוך). כנגדו הדעת נוטה לדחותה, הואיל ובמקום האחר והיחיד ששורש 'קרן' משמש כפועל, הריהו נטוי בהפעיל ולא בקל: 'פר מקרן מפריס' (תה' ס"ט 32). הדעת מוסיפה לדחותה מחמת הזרות הכרוכה בהוראה זו. לפי משמע זה אומר הכתוב, שבליטות, כגון קרני ראם או קרני צבי, יוצאות בעור הפנים (ולא, פשוט, בראש או במצח; עיין ע"ז ח כ"א; במ"ר פי"ב ג).

(2) 'זוהר'. הוראה זו מסתייעת סיוע כל שהוא בהסכמת דעתם של תה"ש, של פילון, של פאולוס, של המיוחס לפילון, של התרגומים הארמיים ושל המדרשים; אף-על-פי שהעדים הללו רחוקים אלו מאלו, דבריהם מכוונים.

הערכת הביניים מסתכמת בדחייה מסויגת של הוראת 'בליטה'. אבל כאן דחייה של הוראה אחת אין בה כדי קיום של ההוראה האחרת. לשם קידום החקירה אנו פונים לתפילת חבקוק, שאותה כבר הזכרנו.

בזה אנו הולכים בדרך המדרש. התנחומא וקצת מקביליו קושרים את שמ' ל"ד 29 לחב' ג' 4, וכן עושים כמה מפרשים אחרונים. ודין הוא שקושרים, שהרי שני הכתובים מתארים דמות מראה (/כמראה) אדם. בתוך תפילת חבקוק הוראת 'נגה כאור' מסייעת להוראת 'זוהר' של 'קרנים' שלאחריו, ודברי הפסוק שלפניו ('כסה שמים הודו ותהלתו' [מלשון 'יהלו (אורם)'. יש' י"ג 10] מלאה הארץ') מוסיפים חיזוק לסיוע. אם כן, מה טעם חוקרים אחדים עדיין אוחזים בהוראת 'בליטה'? כנראה מאה הכתובים, שבהם משמשת 'קרן' בלשון 'בליטה',⁹ שהוא מעין טעמו של עקילס.¹⁰ טעם שבמניין חשוב, אבל הוא נדחה בפני טעם מספיק שכנגד.

טעם שכזה יש, והוא טעם כבד משקל, המצטרף לטעמים שמסרתי ושאמסור. הוא מיוסד באיקונוגרפיה של המזרח העתיק. בחבקוק ג' מופיע ה' בדמות אל הסערה של דתות עתיקות של האיזור ושל אזורים סמוכים. הסמל האופייני והמצוי ביותר של אל הסערה בסוריה, במיסופוטאמיה ובאסיה הקטנה הרי זה חפץ המדמה ומציג ברק (ורעם¹¹). צורתו צרור קווים ישרים או גליים, שפעמים דומים לשבטים. במקרים אחדים הם מקובצים ביד האל; הוא אוחז אותם באמצעיתם, והם יוצאים מידו הקמוצה משני צדדיה. אבל לרוב ערוכים הקווים (או השבטים) בצורת מזלג פשוט (שיש לו מערכת שיניים בקצה אחד של הידית) או כפול (שיש לו מערכת שיניים בכל אחד משני קצותיה), ולו שתיים או שלוש שיניים בכל קצה. בדרך כלל אוחז האל את הסמל ביד אחת או שהוא אוחז סמל אחד בכל אחת מידיו. לפעמים הסמל עומד על גבו של שור, בהמה השייכת לחוג אל הסערה. יש שהמזלג בעל שתי השיניים לובש צורה שונה קצת: שני קווי זיגזג המונחים זה על-גבי זה (לשון אחר: שורה ישרה של ריבועים הנוגעים אלו באלו בזוויותיהם; לישנא אחרינא: lazy tongs); בדרך כלל מחוסרת צורה זו קו אמצעי. אף נמצא סמל הברק (והרעם) בדמות קו (או שבט) אחד בלבד. יש שבמיסופוטאמיה הסמל מצופה זהב או ארד; ציפויים אלה מקרבים את מראהו למראה ברק מבליח.¹² מספר רב למדי של תמונות וביאורים בצדן תמצא באוספים של פריצ'ארד¹³ ושל גרסמן.¹⁴ כפי שאמרתי, סמל זה של אור ובוהק, זוהר וניצוצות, נתון ביד האל; כשהוא מניפו, מתנוצץ אור מידו, והאור מורה על הופעתו. זאת תדמית הכתוב 'קרנים מידו¹⁵ לו'.¹⁶ כללו של דבר: עד כאן היה המאזניים נוטה במקצת לצד 'זוהר'; בא חבקוק והכריע את הכף לגמרי.

כשירד משה בראשונה מהר סיני (י"ט 25), נאמר: 'וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק' (כ' 18). כשירד בשנייה (ל"ד 29), נאמר: 'וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו' (ל"ד 30); בשתיהן נתייראו ממראה עיניהם. מראה זה מהו? הרי אתה מקיש: מה בראשונה מראה אור (אגב, במקום 'לפידם' כאן נאמר 'ברקים' ב-י"ט 16), אף בשנייה מראה אור. אמור מעתה, 'קרן' הנאמרת בשנייה, אינה אלא 'זוהר'. אהרן ובני ישראל נרתעו מלהסתכל בקירון עור הפנים, אולי משום בהירותו היתרה, ודאי משום שיש בו בבואה של המאור האלהי.

פסוק	ראייה	העצם של הראייה, מראה	דיבור של גילוי	יראה, רתיעה	התרחקות, נסיגה או העלמה
18	ראים	קולת, לפידם	שמות כ' 21-18	וינעו	ויעמדו מרחוק
19 20 21	וירא	(קול השפר, הר עשן)	דבר אתה (משה), אל ידבר (אלהים) שמות ל"ד 35-29	פן נמות אל תיראו	ויעמד (העם) מרחק
29 30 31 32 33	וירא	קרן עור פניו קרן עור פניו	בדברו (ה') וידבר (משה) ויצום (משה) דבר (ה') מדבר (משה) לדבר (הי'?) ודבר (משה)	וייראו (מגשת)	על פניו מסוה המסוה
35	וראו	קרן עור פני משה	יצוה (משה)	.	המסוה על פניו

ויש צד שווה נוסף בשתי הפרשות (כ' 21-18 ו-ל"ד 35-29). ישראל נתייראו מן המראה המלווה דיבור ה', הן דיבור מפי הגבורה ('מן השמים דברתי עמכם', כ' 22), והן דיבור מפי השליח (ל"ד 29, 31, 32, 33, ¹⁷34). צד שווה זה מחזק את מסקנתנו, שמין אחד של מראה הוא בשתי הפרשות, ואין בהן שני מיני מראות. מה המראה בפרק כ' תופעה של בוהק והבלחה (הלפידם), אף המראה בפרק ל"ד תופעה של בוהק והבלחה. טבלה שלעיל מציגה את הדבר בעליל.

הטבלה משווה את שמות כ' עם שמות ל"ד. חמישה פריטים חשובים משותפים לשניהם: ראייה, העצם של ראייה, דיבור שהוא גילוי ישר או בלתי ישר, ייראה או רתיעה, התרחקות, נסיגה או העלמה. בטור הראשון ובשלושת הטורים האחרונים שוות שתי הפרשות במשמען: מסתבר שהן שוות אף בטור השני. זאת אומרת, העצם של הראייה, המראה, הרי זה אור (זוהר, ניצוץ, הבלחה). 'ראים את הקולת ואת הלפידם' מורה בהבלט על חוויה חזותית-שמעית מאוחדת.

עד כאן קביעה של הוראת מלה. לסיום בירור קצת כוונתה של הפרשה: אהרן ובני ישראל נתייראו מקרינת עור פניו של משה מרגע שראו אותה (ל"ד 30), אבל על אף יראתם ומשאלתם לא הסווה אותה משה, כל זמן ש'דבר אל בני ישראל את אשר יצוה' (ל"ד 34). שעה זו אינה שעת הסוואה; כשמסר להם דברים שקיבל מפי הגבורה, לא גנז אורה ולא האפיל הודה.

נספחים

א. שני פרטים מן התרבות הקלאסית

1. אל הסערה של המזרח הקרוב בלבוש שמי נדד עד למרחוק. בתראקיה נמצאו תבליטים המייצגים אל ששמו [זבס] Σβελσουρδος או Σιβελσουρδος (ויש שינויים קלים אחרים). יד ימינו מורמה ומוכנה להשליך אבן-אש (thunderbolt. Donnerkeil), נשר יושב לו על יד שמאלו, ונחש מתפתל לרגליו – מעמד אופייני לזבס הקלאסי (דמויות אלו חוזרות אף הן בשינויים קטנים).¹⁸ ידיעת הלשון התראקית לקויה בהרבה, וניסיונות שונים לפרש את שם האל אין הדעת מתקררת מהם. כנגדם אני מציע, שהשם מורכב מ-z(i)bel ו-surd. הרכיב הראשון ידוע מאוגריתית ככינוי של אלים אחדים ומן המקרא כרכיב השני של השם 'איזבל'; מבטאו zib(i)l.¹⁹ הרכיב השני קרוב למלה האוגריתית anlnn, מין זין, כנראה טיל, המופיעה תשע פעמים ב-1124:3-12 UT בצירוף utpt. srdnnm – 'אשפת סרדננים' על-יד utpt. hom – 'אשפת חצים'. אם כן, פירוש Σ(ι)βελσουρδος בערך 'שר הסורד' (טיל), בדומה לצורת הכינוי של רשף b^c. hz - 'בעל החץ' שבאוגריתית (²⁰UT 1001:3). הוא נקרא כך משום דמיונו ל-Σεύς κεραυνός (עיין בסמוך), לפי שדרכו להשליך אותו טיל, הסורדוס, שצורתו פעמים אבן-אש ופעמים אלה.²¹ לשאלה, כיצד הגיע אל שמי זה לתראקיה, משיבים: או על-ידי סוחרים וחיילים או בסרסור היוונים.
2. אולי ואולי ניכרת עוד השפעה של האל השמי מעבר לאיזור השמי. הסמל שביד ה', כשהוא מופיע בדמות אל הסערה, נקרא בחב' ג' 4 'קרן/קרנים'. ביוון נקרא סמל אלהי בעל צורה זהה או דומה ובנסיבות דומות κεραυνός – 'אבן-אש'. הדמיון הרב של צלילי שתי המלים מקרב את ההנחה של יחס גנטי, כגון שהיוונים שאלו את המלה מן השמים. הנחה זו אינה נכונה. חוקרי יוונית מסכימים לגזרון יווני.²² אבל עדיין יש מקום לשאול, אם המלה השמית השפיעה על צירוף הרכיבים היווניים ([κЄπα + υv[fov] או אחרים הדומים להם) למלה אחת, או אם נקשרה המלה, שהורתה ולידתה ביוון, לעצם המיתי בהשפעה של המלה השמית. שאלות בלבד, אבל אם שאלתי כהלכה, נחה דעתי.

ב. Cornuta facies sua

מלינקוף חולקת על הדעה, שהירונימוס מתכוון לבליטות ממש (עיין למעלה, בראש המאמר). היא סבורה, שלשון 'קרן' – "בליטה/בליטות" בתרגום הוולגטה לשמות ל"ד אינה מורה על עצם מוחשי אלא על אידיאה: חוזק, שררה וכיו"ב.²³ אף היא מוכיחה חוקרים, שאין דעתם כדעתה: Curiously enough however, historians have neglected this aspect of Jerome's translation. (הפן המטפורי) .²⁴ על כגון זה אומרים: יהי חלקי עם המוּכחים ולא עם המוֹכיחים.

מלינקוף פותחת הנמקתה בקטע מפירוש הירונימוס על יחזקאל: Post quadraginta dies uultum Moysi uulgus ignobile caligantibus oculis non videbat quia gloriticata erat siue ut in hebraico continetur cornuta facies Moysi – 'לסוף ארבעים ימים לא יכול ההמון הפשוט, שעיניו מעורפלות, לראות את פני משה, כיוון שהיו מהודרים/מאירים או, כפי שנאמר ב[נוסח] העברי, [כיוון] שהיו בהם קרניים [בליטות]'.²⁵ הקטע מראה לדעתה, שהירונימוס מזהה 'מהודר/מאיר' עם 'בעל בליטות'.²⁶ טענתה קוראת לביקורת. לכשעצמה siue 'או' בתפקיד דיסיונקטיבי יכולה להורות, שמשפט, שבו היא משובצת, מדבר בשני נתונים (או אפשרויות) שונים או בשתי תיבות (או שמות) שונים לאותו נתון (או אפשרות).²⁷ דוגמה מתולדות מיסופוטאמיה תסביר את העניין. נניח שמוצאים משפט זה בחיבור היסטורי: 'מסתבר שיש כאן השפעת האחלמים או הארמים'. באשורולוגיה קיימות שתי דעות על הנומנקלטורה העתיקה. האחת, שאחלמים וארמים שני עממים שונים; האחרת, שאחלמים הם הם הארמים. כדי לעמוד על כוונת המשפט של דוגמתנו מסתכלים בהקשר, מבררים ממקום אחר עמדת המחבר לעניין השנוי במחלוקת, או אולי הולכים על-פי הזמן של חיבור המשפט. (מקודם רבו המזהים את האחלמים עם הארמים, היום רבים המבדילים ביניהם.) בבירורים שכאלה נקבעת הוראת 'או', בלעדיהם אינה נקבעת. בקריאה מרפרפת נדמה, שמלינקוף מבררת עמדת הירונימוס ובזה הוראת siue, ומביאה טעם לדעתה, ש-siue כאן מורה על שוויון ולא על שונות (כביכול ש-cornuta erat ו-*fulgebat* היינו הך). 'קרן' במובן 'בליטה' משמשת במקרא פעמים הרבה בהוראה מטפורית, וכשתרגם הירונימוס cornuta, להוראה המטפורית נתכוון.²⁸ אם זאת תמצית דבריה – ומסתבר שסיכמתים כראוי – הרי שלא אמרה כלום. ההוראה המטפורית של 'קרן' – חוזק, שררה, יקר ומופשטות שכמותם; אור אינו נמצא ביניהן אפילו פעם אחת בכל המקרא.²⁹ לאותו סיכום שלילי מגיעים כשיוצאים מן הרומית. עד כמה שעלה בידי לברר, אין למלת cornuta הוראת אור כל עיקר, ולא יעלה על דעת קורא עתיק של הוולגטה לשמות ל"ד, שהכתוב מדבר בהבהקה ובנצנוץ. מכאן נובעות שתי מסקנות: (א) אין ראיה ואין סימן ש-glorificata ו-cornuta בהבאה מתוך הפירוש על יחזקאל הן שתי מלים בעלות אותו התוכן פחות או יותר; (ב) אפילו נעלים עין ממסקנה זו ונניח לרגע קט, שהירונימוס באמת נתכוון בשתי מלים אלו לאותו התוכן, הוא היה נכשל כמתרגם, לפי שקורא הוולגטה לא יכול להבין, ש-cornuta פירושה 'הבהיקה ונצנצה'. וכי נניח הנחה זו לרבות כישלון הירונימוס הנגרר אחריה רק כדי להציל היפותזה חלשה מעיקרה?

במקום לעוות תרגומים עלינו לשאול, מה גרם להירונימוס שיתנועע בכתביו בין 'בליטה' ובין 'זוהר'. אני מציע בזהירות תשובה זו: כוונת הירונימוס להגן בתרגומו על קוראי המקרא ברומית מהשפעת תה"ש, שבלטה בתרגומי מקרא אחרים. בדבר זה הסתכסך עם אוגסטינוס. הלה אמר, שהספטואגינטה נאמרה ברוח הקודש, מעין גילוי שני אחר גילוי המקור העברי. הירונימוס דחה דעה זו. לדעתו הספטואגינטה מעשה אנוש, נטולת שלמות ככל מעשי אנוש, ומכל שכן שאין בה גילוי וקדושה. תרגום מקרא, שהכנסייה וציבור המאמינים יכולים לסמוך עליו, לא ישקף אלא את האמת של הנוסח העברי בלבד. משום כך שאל שאילה מעקילס המילולי וכתב cornuta. אבל השאילה לא פתרה את הבעיה המיוחדת לעניין הנידון. אפשר לדחות קדושת תה"ש, אבל אי אפשר לדחות קדושת הברית החדשה בנוסחה המקורי. כפי שראינו כותב פאולוס באיגרת קורינת השנייה, כי 'בני ישראל לא יכלו להביט בפני משה בשביל זוהר ³⁰δόξαν) פניו'.³¹ פאולוס תלה דבריו בשמות ל"ד ובזה נתן גושפנקה למובן 'זוהר' בדברי הכתוב 'קרן עור פניו'. הירונימוס אחז בשני המובנים, פעם בזו ופעם בזו. בכך פתח פרק קטן בהיסטוריה תיאולוגית, שאת ביטויו האמנותי למשך הדורות תיארה מלינקוף כל כך יפה. אחד הפרטים האחרונים של הפרק ההיסטורי הזה הריהו שיווי המשקל בניסוח שמות ל"ד 29 מעשה ידי נוקס (Monsignor Ronald Knox) בתרגום כתבי הקודש שלו (1944), וזה לשונו: And his fac, although he did not know it, was all Literally (in the* radiant Latin) his face was horned".

* בתוספת הערת שוליים

הערות שוליים:

1. המאמר עוסק בשתי הוראות של 'קרן/קרן קרנים'. הראשונה מסומנת בו במלות 'בליטה/בליטות' (בראש בע"ח), השנייה במלות 'זוהר/הזהיר/נצנוץ/הבהיק' ודומיהן.
2. מלינקוף שואלת, מה גם שהבליטות בראשו של משה מופיעות באמנות לראשונה במאה האחת-עשרה, ומשיבה מה שמשיבה (R. Mellinkoff, The Horned Moses in Medieval Art and Thought, 1970, בייחוד במבוא ובחלק הראשון). אבל יהיו הגורמים מה שיהיו, אין הם אלא מקיצי מוטיב סיפורי רדום של הוולגטה.
3. אנו סומכים על דבריו (תרגום עקילס למקום אינו נשמר), סומכים ולא חוששים. ועיין: F. Field. Origenis hexaplorum quae supersunt … I, 1875, p. 145, n. 31.
4. לדרך תרגומו ודרשתו עיין: H.B. Swete, An Introduction to the O.T. in Greek, (Revised by R.R. Ottley), 1914. pp. 40f.
5. Pseudo-Philo's Liber antiquitatum biblicarum (by G. Kisch), 1949, p. 146
6. בדומה להערת שוליים שבניאופיטי: 'ארום שבחו זווהון דאפ[...]'.
7. לשון קרני הוד קרובה ללשון תה"ש δεδόσται: אחת-עשרה פעמים מתרגמים השבעים 'הוד' ב-δόξα.
8. שם טופוגרפי או הוראה גיאוגרפית מסוימת ולא דווקא 'ראש הר'. עיין: א' מרגלית, בתוך: ספר ש' ייבין (ערכו ש' אברמסקי ואחרים), 1970, עמ' 450; מ' הראל, המקרא ותולדות ישראל ... לזכרו של י. ליוור (ערך ב' אופנהיימר), 1972, עמ' 92-90.
9. עיין: J.M. Sasson. VT. 18 (1968). p. 368 עם הערה 1. ששון עצמו אינו גורס כאן 'בליטה', הואיל ולפי דעתו הכתוב מלא קושיות. למעשה אין כל קושי בשש התיבות הראשונות, שבהן אנו עוסקים, לא בעניינן ולא בנוסחן. שינוי הטקסט היחיד, המקובל על פרשנים רבים, הוא "תחתיו" במקום 'תהיה', ונימוקם המין הדקדוקי של 'נגה', שלדבריהם הוא זכר (מצפים ל-*יהיה*), אלא שדעה זו שגיאה גמורה. עיין: GB. p. 483 ופירושו של W. Rudolph. 1975, p. 234.
10. ראה בתחילת המאמר.
11. אני כולל רעם, שאי אפשר לתארו בפיסול ובציור, הואיל ורישומו על בני אדם אינו נופל מרישומו של ברק הניכר בספרויות של אותן התרבויות.
12. H. Gressmann, Altorientalische Bilder zum A. T. (= SOB). 1926, מס' 327; באכדית biriq xurāci וכן CAD. B.p. 359b) biriq siparri.
13. J.B. Pritchard. The Ancient Near East in Pictures, (= 1969. (ANEP, מס' 500, 501, 519, 520, 521, 532, 533, (537), 538, 651, 703.
14. גרסמן (לעיל, הערה 12), מספר 317 (= ANEP 536), 326, 327, 330 (ANP 533 =), (ANP 538 =) 336, (ANP 537 =) 335, 339, 340, 355 380 (Anep 651 =). אני מקביל מראי המקומות לשני ספרים אלה, מפני שהם נפוצים יותר מאחרים, ומפני שהצילומים של ANEP ברורים משל הרבה ספרים אחרים והביאורים של AOB לרוב טובים משל אחרים. ברם איני נמנע מלהזכיר לטובה שלושה חיבורים אחרים מחמת חשיבותם לעניין הנידון: E.D. Van Buren. Symbols of the Gods, 1945, pp. 67-73, 190 (E3): A. Vanel. L'iconographie du dieu de l'orage dans le proche-orient ancient …. 1965; A.B. Cook, Zeus – a study of Ancient Religion. II, 1925, pp. 11-13. 23-29, 722-823, 1222-1226
15. יד ממש, ולא 'צד' כדברי מפרשים אחדים: משמע 'צד' נדיר לגבי בני אדם חוץ מבצירופים פרפוזיציונליים.
16. איטון (J. H. Eaton. ZAW, 76 (1964). p. 148) קידם פירוש פסוקנו זה בזיהוי 'קרנים' עם הסמל, שהוא קורא לו בשם double lightning (= 'ברק כפול') ומתרגם twin prongs (= 'מזלג שתי השיניים'). אך זיהויו מצמצם את המשמע יתר על המידה, ובמחקר לא עשה רושם.
17. ה' הנושא של פועל 'דבר' של ל"ד 29, 32, (34, 35): משה הנושא של ל"ד 31, 33, 34.
18. עיין קוק (לעיל, הערה 14), עמ' 824-817.
19. לא zbul: עיין יש' ס"ג 15 (חב' ג' 11?). zib(i)l כבשם אשת אחאב ובשם האוגריתי ^sal pi-zi-bi-li (PRU III 15.42+:I:14). ^sal pi-zi-ib-li (16.263:14, 15); השווה השם האוגריתי pi-sidgi 20.
20. להוראה זו עיין: W. J. Fulco, The Canaanite God Rešep, 1976, pp. 49-51.
21. עיין קוק (לעיל, הערה 14), תמונות 786-782.
22. E. Boisacq, Dictionnaire étymologique de la langue greeque. 1950, p. 440; H. Frisk, Griechisches etymologisches Wörterbuch. I. 1960, p. 828
23. מלינקוף (לעיל, הערה 2), עמ' 80-77.
24. שם, עמ' 78; ועיין אף עמ' 168 שם.
25. מובא מתוך מלינקוף, שם, עמ' 77, על-פי: Corpus christianorum, ser. lat. 75. p. 557: 262-264
26. equates glorified with horned, שם, עמ' 78.
27. להוראה הראשונה, הנדירה מן השנייה, עיין הוולגטה לבר' כ"ד 49; מ"ד 8; במ' ו' 27 ועוד.
28. מלינקוף, עמ' 79-78.
29. 'קרנים' שבחב' ג' 4 אינה כלל מן הסוג של מושאלות 'קרן', הרשומות בשלמותן ב-BDB, עמ' 902-901, מס' 2.
30. מלינקוף מקבלת את סברת פ' לוין, בר-סמכא שלה, ש-δοξάζω של שמות ל"ד אינה 'האיר, הבהיק', אלא 'glorify'. בחירת תרגום אנגלי זה אינה מן המוצלחות. ובסטר (Webster's Third International Dictionary. 1961, p. 966) מפרש פועל זה, בין השאר light up brilliantly. מכל מקום, בשם עצם δόξα. התרגום הרגיל של 'כבוד', מעורבת תדמית של אור פעמים לא מעטות; עיין: C. Westermann. in: E. Jenni (ed). Theologisches Handwörterbuch zum A.T. 1, 1971, cols. 807-810 (כוונתי לכתובים בלבושם היווני). לידל-סקוט, כביכול עדה של מלינקוף, מתרגם את שם העצם בין השאר glory splendour (עמ' 444, מס' IV).
31. ראה לעיל, בתחילת המאמר.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok