|
![]() |
![]() ![]() |
![]() ![]() ![]() ![]() |
הסדרי נגישות
![]() |
![]() |
עמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > נצרות |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
בואו של תינוק לעולם נחשב בשלוש הדתות לשמחה, שכן הלידה מעידה על פּוריוּת ומסמלת המשכיוּת. תפיסה זאת באה לידי ביטוי בתפילות, בברכות ובטקסים. ב. בנצרות: "ברוך פרי בטנך" לאחר הלידה, מברכים את היולדת בחוג המשפחה או בכנסייה. באחת הברכות, העוסקת במרים אֵם יֵשוּע, נאמר ליולדת:
הברכה מקובלת בזרם הקתולי, והקהל משיב:"אמן."
והקהל משיב:"אמן." יש הקוראים מתוך הברית החדשה את הברכה שבה בירכה את מרים קרובת משפחתה אלישבע, שהייתה אף היא בהיריון. אלישבע ילדה את יוחנן, שלימים נודע בכינוי "יוחנן המטביל". נוסח הברכה של אלישבע היה: "ברוכה את בנשים וברוך פרי בטנך." גם תפילת ההודיה של חנה אֵם שמואל, המופיעה בברית הישנה, נקראת בכנסייה לכבוד היולדת. תפילה זאת מדגישה את גדוּלתו של האל שהעניק לחנה בן לאחר שנות עקרוּת רבות, ואת החלטתה להקדיש אותו לעבודת האלוהים:
לעתים מקריאים גם פסוקים מתוך מזמור קכ"ח בתהילים:
כבר מאז תקופה מוקדמת של החברה הנוצרית מקובל לקיים את טקס ההצטרפות לכנסייה – טקס ההטבלה - לתינוקות. הטקס מבוצע באמצעות התזה על גופו של הנטבל, או באמצעות הכנסת כל גופו לאַגַן טבילה - מעין כיור גדול, הבנוי בדרך כלל מאבן. אדם - זכר או נקבה - נטבל פעם אחת בחייו, לרוב על ידי כוהן דת. בכל הזרמים בנצרות ההטבלה נחשבת לסקרמנט. משמעותו הדתית של טקס ההטבלה מבחינה מסוימת, מקורו של סקרמנט ההטבלה הוא בפעילותו של יוחנן, קרובו של יֵשוּע, המכוּנה "המטביל". יוחנן היה מטיף שטען שיום הדין הולך ומתקרב וכי על היהודים לחזור בתשובה מחטאיהם כדי להינצל מעונש. יוחנן ראה בהטבלה מעשה המטהר מחטאים, בנוסף על חרטה ועל ביצוע מעשים טובים. הברית החדשה מספרת שיֵשוּע בא ליוחנן, לנהר הירדן, ונטבל אצלו:
הברית החדשה מוסיפה וּמספרת,שלאחר צליבתו ותחייתו ציווה יֵשוּע על תלמידיו להפיץ את בשורתו ולהטביל את המאמינים החדשים:
יֵשוּע הורה לתלמידיו להדגיש שההטבלה היא תנאי הכרחי לזכייה בשכר ביום הדין:
בעבר נחשבה ההטבלה למעשה המטהר את בני האדם מחטאם של אדם וחווה – מעשה שחותמו נטבע בכל צאצאיהם, בני המין האנושי. על פי השקפה זאת, אדם שלא נטבל יורש גיהינום לאחר מותו. משמעות נוספת של ההטבלה, הדומה ליציאה מרחם האֵם מלא הנוזלים, היא לידה מחדש של המאמין. הלידה נחשבת גם לחזרה על מותו ותחייתו של יֵשוּע, שכן הכניסה למים כמוה כמוות, והיציאה מהם כמוה כתחייה. עוד נקשרת ההטבלה ליציאת מצרים: לפני שחצו בני ישראל את ים סוּף הם היו עבדים, ואילו כשיצאו ממנו - הם הפכו לבני חורין. בדורות הראשונים לקיומה של הנצרות נטבלו מבוגרים שהחליטו להצטרף לקהל המאמינים.הטבלתם נעשתה בעקבות החלטה אישית, והיא הייתה כרוכה בהסכמה לעקרונות הדת הנוצרית. מקורה של הטבלת התינוקות הוא בהשקפה כי חובה להעניק לכל יִילוֹד חסד אלוהי בראשית חייו ולשחרר אותו מן הנטייה האנושית לחטוא; לפיכך רצו הורים נוצרים להטביל את תינוקותיהם בגיל רך ככל האפשר, שכן חששו שמא ימות ילדם לפני שיִיטָבֵל, ולכן יֵיענש בגיהנום.
מהלך הטקס נתאר את הטקס כפי שהוא נערך כיום בזרם הקתולי. בזרמים אחרים הוא עשוי להיות שונה במקצת. בדרך כלל מתקיים טקס ההטבלה שבועות מספר לאחר הלידה, ולעתים עורכים אותו לכמה תינוקות יחד. ברוב המקרים ההטבלה מהווה חלק מטקס ההודיה של יום ראשון, והיא נערכת בנוכחות קהל המתפללים כולו. נוכחותם של אלה בטקס מחזקת את השתייכותה של משפחתו לקהילה, ומחזקת את הכרתו של כל אחד מהנוכחים בחשיבותו של מעשה ההטבלה. לפני הטקס, ולעתים אף לפני הלידה, כוהן הדת מזמין את הורי התינוק למפגשים אחדים ומסביר להם את משמעות ההטבלה ואת חשיבותו של מתן חינוך נוצרי לילדם. הטקס עצמו נפתח בהבאת הילד לכנסייה על ידי הוריו וסנדקיו. הסנדקים הם בדרך כלל ידידים קרובים של הוריו, שתפקידם לסייע בחינוכו הדתי של הילד. עורך הטקס מברך אותם בכניסתם לכנסייה, ואז הוא שואל את ההורים איזה שם ירצו לתת לילדם. לאחר שענו הוא שואל מה מבקשים מן הכנסייה עבוּר הילד. נהוג שההורים עונים: "הטבלה". אז מסמן עורך הטקס את סמל הצלב על מצחו של הילד בעזרת שמן מקודש, ומכריז על שמו ועל קבלתו אל חֵיק הקהילה. ההורים, ולעתים גםהסנדקים, מסמנים אף הם את סימן הצלב על מצח הילד. ההורים צועדים עם התינוק למרכז הכנסייה, וקהל המתפללים מלווה אותם בשירה (את הקטעים העוסקים בהטבלה קוראים מכתבי הקודש). כוהן הדת נושא דרשה, ואחר כך נאמרות תפילות שתוכנן בקשה מהקדושים שיתפללו עבור הילד, הוריו וכלל ציבור המאמינים. בשלב השני של הטקס כוהן הדת מזכיר אירועים מקראיים שונים הקשורים למים, ותוך כדי נגיעה באצבעו במים הוא מבקש מרוח הקודש לִשְרוֹת עליהם. אחר כך הוא שואל את ההורים ואת הסנדקים:
לאחר שאישרו זאת, ההטבלה מתבצעת. הכוהן אומר:
ומיד הוא מטביל את התינוק במים או מטפטף מים על מצחו, וחוזר על פעולה זאת שלוש פעמים. כשמדובר בהטבלה על ידי יציקת מים, נהוג שההורים או הסנדקים אוחזים בילד. וכשמדובר בטבילת כל הגוף הם מוציאים אותו מהמים. ברגע זה הקהל פוצח בשירה. לאחר ההטבלה אומר עורך הטקס לילד הנטבל:
אז הוא מוֹשֵחַ על קודקו ראשו של התינוק שמן מקוּדש בעל ריח טוב, והתינוק מולבש בבגדים לבנים המסמלים טהרה. כוהן הדת נותן לאחד ממלוויו של התינוק נר שהודלק מ"נר הפסחא" - נר גדול שהדלקתו פותחת כל שנה את טקס ההודיה של חג הפסחא. לעתים נערך בשלב זה טקס נוסף ובו הכוהן נוגע באגודלו בפיו ובאוזניו של התינוק, ואומר:
אז מתנהלת תהלוכה של הילדים ומשפחותיהם לכיוון המזבח, והטקס מסתיים בתפילת "אבינו שבשמים" ובכמה ברכות להורי הילדים ולציבור כולו. בטקס ההטבלה נכללת גם בקשה של כוהן הדת לשחרר את הנטבל מכוחו של השטן. זהו זֵכֶר לטקס לגירוש השדים והרוחות, שבעבר היה חלק חשוב מסקרמנט ההטבלה. במהלכו של טקס זה נהג כוהן הדת לתת לתינוק גרגר מלח מבורך, שעל פי האמונה מסייע בהענקת חוכמה והגנה לילד. בזרם האורתודוקסי נערך לאחר סקרמנט ההטבלה סקרמנט נוסף, הקרוי "כְּרִיסְמַטְיָה" - משיחה בשמן הקודש. גם סקרמנט זה ניתן לאדם פעם אחת בחייו, והוא מסמל את ירידתה של רוח הקודש על האדם. לאחריו משתתף התינוק בסקרמנט ההודיה - הוא מקבל טיפה מהיין המסמל את דמו של יֵשוּע.
לחלקים נוספים מתוך הפרק: ביהדות: "הוא יברך את האישה היולדת" אל האסופה לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות3
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
![]() |
|
123 |