|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הנישואין הם התקשרות חוזית בין שני בני אדם, שמטרתה בניית חיים משותפים והקמת משפחה. שלוש הדתות מכירות בהתקשרות הזאת בין גבר לאישה ורואות קשר זה בחיוב. שלושתן קבעו דינים הנוגעים לנישואין ועיצבו את טקסי הנישואין. א. ביהדות: "והיו לבשר אחד" היהדות רואה בנישואין מצווה וקשר קדוש. תפיסה זאת נסמכת על סיפור בריאת האישה מצלעו של אדם - מאחר שבמקור האיש והאישה היו מחוברים, התחברותם בנישואין היא מעֵין חזרה למצב שלפני ההפרדה, כמתואר בספר בראשית:
יחסה החיובי של הדת היהודית לנישואין בא לידי ביטוי בפרשנות לתנ"ך ובאימרות חכמים. בספר בראשית נאמר:
בעקבות פסוק זה קבע רבי אלעזר:
כלומר, רבי אלעזר סבור כי הגבר זקוק לאישה כדי להשיג שלֵמוּת. במקום אחר קובע התלמוד:
אימרה זאת מתבססת על פסוק מספר בראשית, המספר על בדידותו של אדם הראשון ועל החלטתו של אלוהים לברוא לו בת זוג:
ביהדות המסורתית קשר הנישואין מושווה לקשר שבין אלוהים לעם ישראל, קשר שיש בו קירבה. על פי השקפה זאת, על האישה להיות כפופה לבעלה כפי שעם ישראל כפוף לאלוהים. ביטוי אחד מרַבים לגישה זאת מצוי בדברי ר ' יצחק אבוהב, שחי במאה ה- 14:
גישה זאת התבססה על הפסוק בספר בראשית שבו דיבר אלוהים אל חוה במהלך הגירוש מגַן עֵדֶן:
כיום יחסה של היהדות למקומם של הגבר ושל האישה בקשר הנישואין הוא אחר. בזרם הרפורמי ובזרם הקונסרבטיבי, ואף בחלקים מן הזרם האורתודוקסי, נוהגים להבליט את ההדדיות בקשר הנישואין ולהדגיש את השוויוניות בין בני הזוג. לדוגמה, כשהכלה עונדת טבעת לחתן בטקס הרפורמי והקונסרבטיבי, היא מצטטת מן התנ"ך את הפסוק:
היהדות מעודדת את כל בני הקהילה להינשא, ואין בה קבוצת מאמינים הפטוּרה מנישואין - גם מנהיגי דת וגם תלמידי חכמים חייבים להקים משפחה, ובדרך כלל המסורת מורה לתלמידי חכמים לחלק את זמנם בין לימוד תורה לבין מילוי חובותיהם המשפחתיות. (עם זאת, יש לציין שבתקופת בית המקדש השני היו בעם היהודי קבוצות מיעוט שדגלו בחיי רווקוּת, אך דרכן לא נתקבלה על ידי הרוב.) חיוב הנישואין בא לידי ביטוי גם באמונה שלאלוהים יש חלק במציאת בן זוג לכל אדם. בתלמוד נאמר:
בספרות האגדה מסופר על אישה רומית שבאה ושאלה יהודי: כדי להוכיח לרב שטעה, לקחה האישה הרומית אלף גברים עבדים ואלף נשים שְׁפָחוֹת, יצרה זוגות והשיאה אותם זה לזה. מיד לאחר מכן פרצו מריבות וסכסוכים וכל הזוגות נפרדו והתפרקו. אז הודתה האישה שאכן קשה מלאכת הזיווּג. (על פי בראשית רבה [וילנא], פרשה סח ד"ה ד)
בתורה לא מופיעים חוקים הנוגעים לנישואין באופן מסודר ומפורש. נראה כי החקיקה המקראית הסכימה עם רוב נהגי הנישואין שהיו קיימים בזמנה, ורק בעניינים שבהם רצתה לשנות נוהג קיים מופיע חוק. החקיקה המפורשת והמורחבת בנושא הנישואין מופיעה בעיקר במשנה ובתלמוד, במסכת "קידושין". ה"קידושין" הם המעשה הקושר את האישה לבן זוגה, מעשה שבעקבותיו היא רשאית לקיים חיים משותפים רק עמו. על פי החוק המקורי הגבר מקדש את האישה על ידי כך שהוא מעניק לה סכום כסף (או שווה כסף), והיא מצהירה על הסכמתה לקבלו לשם קידושין. מאז ימי הביניים נהוג שהגבר מקדש את האישה באמצעות הענקת טבעת שעליו לקנות בכספו. (במקור התבצעו הקידושין באמצעות כתיבה ומסירה של שטר מיוחד, אך נוהג זה התבטל, משום שללא העברת מתנה מכובדת מהגבר לידי האישה נראה הדבר כזלזול בכבודה של הכלה.) כדי לערוך קידושין אין צורך במניין. די בחתן ובכלה (או בנציגיהם) ובשני עדים. למרות זאת עורכים קידושין במניין לפחות, וזאת מכמה סיבות: כדי לומר "שבע ברכות" שמברכים בחופה (ראו בהמשך), וכמובן, מפאת הכבוד למעמד וכדי לשמח את החתן והכלה. תפקיד הרב המסדר את הקידושין הוא לוודא שהגבר והאישה הקפידו לערוך את הטקס על פי החוק הדתי, וכי הטקס תָקף.
לפני טקס הקידושין נערך בין הצדדים הסכם הקרוי כּתוּבּה. בכּתוּבּה מפורטים חובותיו של הגבר כלפי אישתו במהלך הנישואין, שעיקרם חובת הפרנסה: הגבר מתחייב לשלם עבור מזונותיה, בגדיה, הוצאותיה הרפואיות ועוד. כן נקבע בכּתוּבּה איזה חלק מרכושו של הבעל תקבל האישה אם תתאלמן. הכּתוּבּה קובעת גם את חובותיו הכספיים של הבעל כלפי אישתו אם יתגרשו. חובת כתיבת הכּתוּבּה מנומקת בכך שחייהם המשותפים של גבר ואישה חייבים להיות מבוססים על חוזה המבהיר את חובותיהם זה כלפי זה. בחברה המסורתית הכּתוּבּה מגוננת על האישה בכך שהיא מקשה על הגבר לגרשה ללא עילה. בקהילות ובעדות יהודיות שונות נערכים טקסים ואירועים הקודמים לקידושין. אחד מהם הוא טקס החִינָה, הנפוץ בקרב יהודים שחיו בעבר בארצות מוסלמיות כמו מרוקו, הודו ותימן. יש העורכים לכלה ולחברותיה ולחתן ולחבריו מסיבות ובהן הם נפרדים סמלית מחיי הרווקוּת. טקס הקידושין נערך תחת חוּפּה - יריעת בד מקושטת, המחוברת ל- 4 מוטות. בתקופות מסוימות נהגו להכין את המוטות מעצים שניטעו ביום לידתם של החתן והכלה. המוטות נישאים בידי קרובי משפחה או ידידים, כסמל לתמיכה משפחתית וחברתית. החופה מסמלת את קורת הגג המשותפת שבני הזוג נכנסים אליה לאחר הנישואין. רוב היהודים הנישאים בטקס דתי במדינות אחרות בעולם, עורכים את הטקס בתוך בית הכנסת; בישראל, רבים נוהגים להציב אותה תחת כיפת השמים ולערוך את הטקס מחוץ לבניין. כיפת השמים מסמלת את הקדושה השְׁמֵימִית, ואילו החוּפּה מסמלת את הקדושה הנוצרת באמצעות הנישואין בחיי האדם על פני האדמה. החתן והכלה מגיעים לטקס במיטב בגדיהם. הכַּלוֹת נוהגות ללבוש שמלות לבנות מהודרות, שצבען מסמל טוהר וקדושה וכן פוריות (שכן גם צבעו של החלב, חלב האם, הוא לבן). בחלקו הראשון של הטקס נוהגים (בקרב חלק מעדות ישראל) לערוך הקפות - הכלה מקיפה את החתן שבע פעמים. הרב מחזיק כוס יין ומברך:
החתן והכלה לוגמים מכוס היין, והרב מברך את ברכת הנישואין:
אז אומר החתן: "הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל" והוא עונד על אצבעה של הכלה את טבעת הנישואין. לאחר מכן הרב קורא בקול את נוסח הכּתוּבּה. בחלקו השני של הטקס הרב מברך שבע ברכות על כוס יין שנייה. הברכות הן:
אחרי אמירת שבע הברכות מקיימים מנהג עתיק - שבירת כוס: החתן מנפץ ברגלו הימנית כוס זכוכית. אחרי כן נערכת סעודה חגיגית, שבה חוזרים על שבע הברכות ולאחר מכן רוקדים, שרים ומנגנים.
טקס הנישואין הנערך על פי ההלכה מקובל כיום על חלק גדול מהציבור היהודי בישראל, אולם בקרב יהודי העולם רבים אינם עורכים אותו יותר; את מקומו תופסים במקרים רבים טקסים שנוצרו על ידי הזרם הקונסרבטיבי והזרם הרפורמי. במדינת ישראל, טקס הנישואין הנערך על פי ההלכה הוא היחיד הנחשב תקף לגבי היהודים, אך המדינה מכירה בנישואין שנערכו במדינות אחרות בטקסים רפורמיים וקונסרבטיביים ואף בנישואין אזרחיים, כלומר בנישואין שנערכו בחו"ל על פי חוקי המדינה שבה נישאו בני הזוג. אזרחים ישראליים המעוניינים להינשא בנישואין אזרחיים עושים זאת במדינות אחרות. בציבור היהודי בישראל קיים ויכוח בשאלת הנהגת נישואין אזרחיים. בטקסי הנישואין הנערכים על ידי הרבנים הקונסרבטיבים והרפורמים, וגם באלה שעורכים רבנים אורתודוקסים מסוימים, מוסכם שתוקפם ועוצמתם של הקידושין נובעים מן ההדדיות שבאמירות. בטקס הנערך בזרם הרפורמי, ולעתים גם בזרם הקונסרבטיבי, החתן מעניק טבעת לכלה והכלה מעניקה טבעת לחתן. החלפת הטבעות היא סמל לשוויון. עקרון השוויון בא לידי ביטוי גם בנוסח של הכּתוּבּה, שהיא הצהרה של שני בני הזוג על מחויבותם ההדדית להקים משפחה. הזרם הרפורמי גורס כי על בני הזוג להיות מעורבים בעיצוב הטקס, כדי שישקף את אופיים ואת אופי הקשר ביניהם. בני הזוג מוזמנים ליטול חלק בעיצוב הכּתוּבּה יחד עם הרב המדריך ומנחה אותם – הם מעורבים בבחירת נוסחים שונים של ברכות, בשילוב ברכות של בני המשפחה, ובהוספת קטעי קריאה ושירה המבטאים אותם ואת עולמם הרוחני.
לאישה היהודייה מותר להינשא לגבר אחד, וההלכה אוסרת עליה בחוּמרה לקיים יחסי קירבה כלשהם עם גבר אחר בהיותה נשואה. לגבר היהודי, לעומת זאת, ההלכה מתירה עקרונית את הבִּיגַמְיָה, כלומר נשיאת אישה שנייה. אך למרות ההיתר, מאז שנת 1000 בקירוב נמנעו היהודים שחיו בארצות נוצריות לשאת למעלה מאישה אחת. הדבר קרה בעקבות תקנה שנתקנה ביהדות, האוסרת על נשיאת אישה שנייה. את התקנה מייחסת המסורת היהודית לאחד מחשובי הרבנים באירופה, הרגמ"ה - רבנו גרשום "מאור הגולה". מדוע נוצרה התקנה? אחת הסיבות לכך היא שלנוצרים הותרו רק נישואין מוֹנוֹגַמִיִים (כלומר, נישואין בין גבר אחד לאישה אחת). מכיוון שהיהודים יכלו להתחתן עם אישה שנייה, האשימו הנוצרים את היהדות בכך שהיא מתירה ניאוף, כלומר מתירה קיום יחסי מין אסורים, ויש הסוברים שהתקנה נועדה למנוע מהנוצרים את האפשרות להאשים בכך את היהודים. אחרים רואים בתקנה דוגמה לעלייתו של מעמד הנשים. השקפה שלישית אומרת כי התקנה היא דוגמה להשפעה נוצרית על המיעוט היהודי באירופה. כיום מקובלת תקנת רבנו גרשום על כל הקהילות היהודיות בעולם, ובמדינת ישראל נחקק חוק האוסר בִּיגַמְיָה. ועם זאת, בתנאים נדירים מותר לגבר לשאת אישה שנייה, וזאת בהסכמת 100 רבנים. לדוגמה: במצב שבו חלתה האישה במחלת נפש והגבר אינו יכול לקיים עִמה חיים תקינים, אך גם אינו יכול להתגרש ממנה (משום שחולת נפש נחשבת למי שאינה יכולה להחליט שרצונה בגירושין). לאישה, לעומת זאת, אין אפשרות לקבל היתר כזה מרבנים בשום מקרה, והיא לא תוכל להינשא בשנית בטרם התגרשה מבן זוגה הקודם.
ביהדות קיימות גישות שונות לגירושין, כלומר להתרת קשר הנישואין. בעבר היו חכמים שטענו כי מותר לגבר לגרש את אשתו מכל סיבה הנראית לו, למשל: אם שרפה את התבשיל שהכינה עבורו או אם מצא אישה יפה ממנה. חכמים אחרים טענו כי יש להקשות על הגבר לגרש את אשתו, והם הסתמכו על דברי ר' אלעזר בתלמוד:
ההלכה קבעה כללים לגירושין. מכיוון שאת הקידושין מבצע הגבר, גם הגירושין מתבצעים על ידיו. הגבר המתגרש צריך לחתום על מסמך הקרוי "גֵט", שלו נוסח עתיק והוא כולל את המשפט:
קבלת הגט משחררת אותו ממחויבותו לאשתו, ואת אשתו - ממחויבותה כלפיו. למרות שרק הגבר יכול להתיר את קשר הנישואין, מותר גם לאישה לתבוע את התרתו בבית הדין, ועל הדיינים לקבוע האם יש להשפיע על הבעל לשחרר את אשתו מן הנישואין. לאישה היהודייה קשה, אם כן, יותר להשתחרר מנישואין מאשר לגבר, ומצב זה מאפשר לגברים להפעיל לחצים על נשותיהם בתמורה למתן גט. לחלקים נוספים מתוך הפרק: ביהדות: "והיו לבשר אחד" (פריט זה) אל האסופה לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות3
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
