ב. אספסינוס גמר לעלות בעצמו על ארץ הגליל ונסע מעכו וציוה על צבאו לצאת למסע כדרך הרומאים. את כלי-הנשק מחיל-העזר ואת רובי-הקשת ציוה לשלח לפניו, למען יעצרו את האויב מלהתנפל עליהם פתאום וגם יתורו את היערות החשודים, אשר יוכלו להסתתר בהם אורבים. ואחרי החלוצים האלה נסע גם חלק אנשי-הצבא כבדי-הנשק, רגלים ורוכבים, ואחריהם הלכו עשרה איש למאה (צנטוריה), אשר נשאו מלבד הכבודה גם חבלי-מידה למד את מקום מצודת המחנה, ויחד אתם סוללי הדרכים, אשר נועדו להסיר מכשול מדרך הצבא ולישר את ההדורים וגם לחצוב את היערות העוצרים את הצבא במסעו, למען אשר לא יתעייף הצבא מקשי הדרכים. ואחרי הסוללים האלה שלח אספסינוס את הכבודה אשר לו ולשרי-צבאותיו עם רוכבים לסוכך עליה. ואחרי הכבודה נסע הוא בעצמו עם בחורי הרגלים והרוכבים ונושאי החניתות. ואחריהם הלכו הרוכבים אשר לכל לגיון ולגיון, כי מספר הרוכבים הנלווים אל כל לגיון מאה ועשרים איש. ואחריהם נסעו הפרדים נושאי מכונות-הרעש (אילי הברזל) ויתר מכונות המלחמה. ואחריהם שרי-החיילים וראשי-הגדודים (הקוהורטות) ושרי-האלפים עם שומרי ראשם מבחורי הצבא. ואחריהם סימני (דגלי) הלגיונות(הסימנים הם הדגלים הגדולים, שבהם משבצת תמונת הקיסר,- עיין למעלה ספר ב, ט, ב-ג. הנשר הוא פסל הקבוע על מוט) עם צלם נשר בתוך, כי לפני כל לגיון רומאי עובר הנשר, הוא מלך כל העופות והחזק בכולם, אשר נחשב בעיניהם (של הרומאים) לסמל הממשלה ולאות כי ינצחו את אויביהם בצאתם עליהם למלחמה. ואחרי קדשי הצבא האלה נסעו המחצצרים, ואחריהם כל מערכות הלוחמים מסדרות בשורות, ובכל אחת ששה אנשים לרחבה, ואחריהם הלך שר-מאה להשגיח על המערכה כחוק. ועבדי כל לגיון ולגיון הלכו אחרי צבא הרגלים ונשאו אתם על כתף פרדים ויתר בהמות-סבל את כבודת אנשי-הצבא. ואחרי כל הלגיונות נסע המון שכירי המלחמה, ואחריהם חיל-המאסף, רגלים מזינים ורוכבים רבים, להק על הצבא מאחור.
ג. ככה נסע אספסינוס עם חילו ובא בגבולות הגליל ושם שם את מחנהו ועצר את רוח אנשי-צבאו המשתוקקים לצאת לקרב, כי לראשונה חשב להפיל את אימתו על השונאים, בהראותו את כל עצם חילו, ולתת להם זמן להינחם (להתחרט) ממעשיהם, אם ירצו לשוב מדרכם עוד לפני המלחמה. ויחד עם זה הכין את הכל לקראת מצור המבצרים. למראה המפקד הרומאי נחמו רבים על מרדם וכל יושבי הגליל נבהלו מפניו. והאנשים אשר חנו יחד עם יוסף לא רחוק מצפורי בגבול העיר שנקראה גרסיס (גריס) שמעו, כי המלחמה הולכת וקרובה אליהם ועוד מעט ויתראו עם הרומאים פנים, ולא חכו לקרב הראשון, ועוד טרם ראו את האויב עין בעין ברחו ונפוצו לכל רוח. וליוסף נשארו מתי-מספר, ובראותו כי לא תמצא ידו לקדם את פני השונאים בחיל קטן כזה וכי נפלה רוח היהודים ואם יאמנו דבריהם בעיני הרומאים, יצאו המתים המונים לכרות אתם ברית שלום, על-כן ירא יוסף מאד לגורל כל המלחמה וגמר להרחיק מן הסכנה ולקח עמו את הנשארים ונמלט אל טבריה.
