הכפרים הבלתי מוכרים

קשה להתייחס לסוגיית בעיות התכנון והבינוי במיגזר הערבי בלי לבחון במסגרת זו את בעיית הכפרים הערביים הבלתי-מוכרים. בעיה זו נוצרה עקב התעלמותם העקבית, רבת-השנים, של גורמי התכנון הממשלתיים מהיווצרותם, מקיומם, מגידולם ומהתפתחותם של כפרים אלו.

כפי שצוין, רוב הכפרים הבלתי-מוכרים נוסדו לפני קום המדינה. חלק קטן מהם נוסד עם קום המדינה על ידי "פליטי הפנים", "נוכחים נפקדים" אשר פונו מבתיהם במהלך המלחמה, וקרקעותיהם הופקעו ונרשמו על שם האפוטרופוס לנכסי נפקדים. במשך למעלה מ-50 שנה לא נעשה כל ניסיון כן ואמיתי ללכת לקראת אזרחים אלה ולהכלילם בתוכניות המיתאר, תוך כדי שינוי ייעוד הקרקע שעליה הם חיים למטרת מגורים. ניסיונותיהם של התושבים לבקש שינוי ייעוד של הקרקעות למגורים והגשת תוכניות שהוכנו לבקשתם על ידי מתכננים למטרה זו – נתקלו בסירוב. השלטון המרכזי ממשיך לצייר את דמותם של המתנגדים למדיניות הפינוי והיישוב מחדש בריכוזים שהוכנו עבורם כמפירי חוק החוסמים את פיתוחה ואת תכנונה של המדינה.

במסגרת מדיניות הפינוי נהרסו עשרות בתים ביישובים הבלתי-מוכרים. ברוב המקרים אין כל חילוקי דעות באשר לבעלות התושבים על המקרקעין שעליהם נבנו הבתים.הטענה היא, כי מאחר שהקרקע סווגה על ידי המדינה כבעלת ייעוד חקלאי, אסורה הבנייה עליה, וזאת בהתעלם מישיבתם של האנשים על אדמתם זה דורות. מדיניות זו שונה בעיקרה כאשר מדובר בהתיישבות יהודית. במהלך 20 השנים האחרונות של המאה ה- 20 הוקמו יישובים רבים, בעיקר במסגרת "ייהוד הגליל", בסמוך ליישובים הבלתי-מוכרים. ייעוד הקרקע שונה עבורם למגורים וניתנו להם כל השירותים. במקרים רבים אף מנסים השלטונות לפנות את התושבים הערביים על מנת להקים באותו מקום או בסמוך לו יישוב יהודי. כך, לדוגמה, ביישוב כמאנה, שבו מתגוררים מאות תושבים זה למעלה ממאה שנים, נדחו במשך שנים רבות כל בקשות התושבים הערביים לשינוי ייעוד הקרקע ולהכרה ביישוב. השלטון המרכזי סירב להכיר בכפר כמאנה בטענה שלא ניתן לספק שירותים במקום זה, שבו האדמה חקלאית. לעומת זאת, בשנות ה- 70 הוקמו, במרחק מטרים בודדים מכמאנה, שני המצפים כמון ומכמנים, שמספר תושביהם קטן בהרבה; ייעוד הקרקע (במצפים בלבד) הוסב למגורים, הוכנו התשתיות, וכל השירותים סופקו (אגודת הארבעים 1998). כמון ומכמנים הן רק דוגמאות בין מקרים רבים הדומים להם.
בעקבות הלחץ שהופעל על ידי התושבים, ובסיוע של ארגונים כמו אגודת הארבעים ועדאלה,¹ בין השנים 1994 ו-2001 קיבלו מעמד מוניציפלי כל הכפרים הבלתי-מוכרים שנותרו באזור הגליל. עם זאת, בנגב נותרו עדיין 45 יישובים בלתי-מוכרים, ולגביהם מתגבש הסדר כולל שבמסגרתו יקבלו מעמד מוניציפלי חלק מן היישובים והייתר יקובצו באזורים שיקבלו מעמד מוניציפלי בעתיד.

בין הטענות שהעלו הרשויות השלטוניות לשם הצדקת היחס השונה ליישובים הערביים וליישובים היהודיים נמצאת גם הטענה בדבר גודלם של היישובים הבלתי-מוכרים. לגרסת השלטונות, היישובים קטנים ומבודדים מכדי לספק להם שירותים, ועל כן חייבים התושבים לעבור ליישובים מוכרים. אולם למעשה, אין כל קריטריון רשמי ידוע באשר לגודלו של יישוב. ולא זו בלבד, אלא שגם בעניין זה נראה שטענה זו אינה מופעלת כלפי היישובים היהודים. מסקר שנעשה בנגב ב-1994, לדוגמה, עולה כי ב-5 יישובים ערביים בלתי-מוכרים התגוררו, בכל אחד מהם, יותר מ- 350 משפחות, וב- 18 יישובים אחרים נע מספר המשפחות בין 100 לבין 350. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 1990 מלמדים, כי ב- 85 יישובים מוכרים בישראל חיו פחות מ- 100 משפחות, כש- 83 מתוכם הם יישובים יהודיים.

אשר לעלות הגבוהה כביכול של אספקת השירותים ליישובים, הרי שברוב המקרים עוברים קווי החשמל, המים והטלפון בסמוך ליישובים הבלתי-מוכרים, ולפיכך אפשר לחברם בנקל לרשתות המתאימות. במספר מקרים עוברת הרשת שנועדה לשרת יישוב יהודי סמוך ממש לאדמות הכפר הבלתי-מוכר ואף עליהן, אך אותו עצמו מסרבים לחבר לרשת ומונעים מתושביו את השירותים הבסיסיים.

תנאי המחיה של התושבים ביישובים הבלתי-מוכרים הם מתחת לרמת הסבירות בהשוואה למקומות אחרים בארץ. אשר לשירותים הבסיסיים, נציין כי –

רוב היישובים אינם מחוברים לרשת המים. בדרך כלל הם קונים מים מיישוב סמוך ומעבירים אותם במכלים. בורות מים מקומיים משמשים את התושבים בשנים גשומות – על כל בעיות הסניטציה הנגזרות משימוש זה.
הכפרים אינם מחוברים ברובם לרשת החשמל. אספקת חשמל לתושבים נעשית באמצעות גנרטורים או באמצעות מיתקנים סולריים. בחלק מן הכפרים אין חשמל כלל.
היישובים אינם ממוקמים בסמוך לעורקי תחבורה ראשיים. במשך שנים רבות סירבו הרשויות להיענות לפניות התושבים לסלול דרכי גישה. בנייתם של מצפים יהודים בסמוך לחלק ניכר מהיישובים הבלתי-מוכרים איפשרה לתושבים הערבים ליהנות מדרכי גישה.
אשר לחינוך, מלבד מקרים בודדים, כגון הכפרים עין חוד וכמאנה, ד'מיידה וחוסינייה, כל הילדים לומדים מחוץ לכפרים, הן בגנים והן בבתי הספר בכל הרמות. העדר דרכי גישה ותחבורה ציבורית הם תנאים התורמים לנשירה גבוהה ממערכת החינוך בשלבים מוקדמים.
שירותי הבריאות אינם קיימים בכפרים עצמם, למעט תחנות לאם ולילד שנבנו בארבעה כפרים, ומנוהלות על ידי גוף פרטי, ושלוש מרפאות הממומנות גם הן מתרומות פרטיות ומכספי צדקה.

אם כי המדיניות שנקטו ממשלות ישראל לאורך כל השנים גובשה במטרה לפנות את תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים מבתיהם ומאדמתם ולהעבירם ליישובים ערביים מוכרים, הוצעו בשנים האחרונות אלטרנטיבות לפתרון הבעיה. פתרון אחד הוצע, כאמור, על ידי ועדת-מרקוביץ: על פי דו"ח הוועדה, הבתים שהוגדרו כ"בתים האפורים" לא נועדו להריסה מיידית, ולכאורה יוכלו תושביהם להמשיך להתגורר בהם במצבם הנוכחי, בפועל, פתרון זה מונע מהיישובים להתפתח, ולכן לא היה בו משום פתרון יסודי.

אגודת הארבעים יזמה את הכנתה ואת הצגתה של תוכנית-אב לכפרים הבלתי-מוכרים. מטרת התוכנית היא מציאת פתרון תכנוני, תוך התחשבות במרבית הנתונים הקיימים, כך שיתאפשרו בניית תשתית ואספקת שירותים בסיסיים לתושבים במסגרת הפיתוח האזורי, בהשתתפותם הפעילה של התושבים. הפתרון שנראה לכל הצדדים כטוב ביותר היה צירופם של מרבית הריכוזים, כשכונה, ליישוב או לעיר הקרובים. אשר לשאר היישובים, יש להכיר בהם כיישובים עצמאיים או כיישובים משולבים המורכבים ממספר ריכוזים.

ב- 1993 אימצה ממשלת ישראל את תוכנית-האב באופן חלקי. בעקבות זאת הכירה הממשלה ב- 9 יישובים בצפון הארץ, והקציבה משאבים להקמת תשתיות בכפרים שהוכרו. חלק מהחלטות אלו הוקפאו בשלבים שונים של הביצוע. משרד הפנים, משרד התשתיות, ועדת הכספים של הכנסת, ועדת המעקב העליונה לענייני ערים, ועדות מחוזיות לתכנון ובנייה וגופים ציבוריים אחרים, כל אלו מעורבים בקשיי יישום ההחלטות. כפי שמסר נציג אגודת הארבעים, למרות ההכרה ביישובים בלתי-מוכרים באיזור הגליל, מעט מאוד נעשה באשר לשיפור תשתיות ומתן שירותים מוניציפליים בהם.

אשר למצבם של יישובי הנגב, עיקר הבעיה נעוץ בשאלת הבעלות על הקרקע, והשלטונות מתנים כל התקדמות בתחומי חייהם של ערביי הנגב בהסדרת עניין הקרקעות. המדינה טוענת, כי מדובר בקרקע השייכת לה על פי דיני הקרקעות העות'מאניים ועקב פעולות הפקעה שביצעה המדינה במשך השנים. אך הערבים, שישבו על הקרקעות ועיבדו אותן במשך שנים רבות – ומחזיקים במסמכים המוכיחים את בעלותם של האדמות – מתנגדים לעמדת המדינה ותובעים להכיר בבעלותם על האדמות, ולא להתנות את זכותם לשירותים, להכרה ולשוויון בהסדר הכרוך בקרקעותיהם.

במסגרת ההתיישבות הקיימת והמתוכננת כיום לערבים בנגב מגבילה אותם המדינה להתיישבות בתחומן של שבע מועצות מקומיות שתוכננו על ידי הממשלה במסגרת התוכנית לריכוז הבדווים בדרום. יישובים אלה תוכננו והוקמו ללא התייעצות עם הערבים תושבי האזור. עד היום העבירה המדינה ליישובים אלה אלפי בדווים, שרובם אינם מבעלי הקרקעות.שאר האוכלוסייה מתגוררת בעשרות יישובים לא-מוכרים, שנגד רובם עומדים צווי הריסה ופינוי.

הצעות הממשלה להביא לפתרון בעיית הקרקעות בנגב התמקדו בהצעה אחת ויחידה, שעיקרה ביצוע הסדר קרקעות אשר במסגרתו תכיר הממשלה בבעלות הבדווים על 20% מאדמותיהם, ושאר הקרקע תועבר לבעלות המדינה. הצעה זו אינה מקובלת על בעלי הקרקע, כך שאין ביכולתה להביא לפתרון הבעיה. ערביי הנגב מציעים מספר חלופות התיישבותיות, כגון תכנון צורות התיישבות שונות – יישובים כפריים ומשכנות רועים – נוסף על פיתוח העיירות הקיימות. אגודת הארבעים תובעת בתוכנית שלה להכיר ב- 40 יישובים ערביים בנגב כיישובים עצמאיים, ומציאת פתרון ל- 64 ריכוזים אחרים באמצעות סיפוחם ליישובים סמוכים או הכרה בהם כיישובים ארעיים. לעת עתה אין פתרון מקובל על כל הצדדים.

הצעה לתוכנית מיתאר לפריסת הכפרים הבדווים הבלתי-מוכרים בנגב עד לשנת 2020 הוגשה בפברואר 1999 ללשכת התכנון המחוזית. זו תוכנית אלטרנטיבית שהכינו המועצה האזורית לכפרים הערביים הבדווים הלא-מוכרים בנגב והמרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי.

היא הוצגה כתוכנית התנגדות לכל תוכנית מחוזית או ארצית הסותרות עקרונות כגון:

הכרה ב- 45 הכפרים הבדווים הלא-מוכרים כיישובים בודדים במסגרת של מועצה אזורית;
פיתוח רשת מוניציפלית לכפרים לפי דגם של מועצות אזוריות או כיישובים בודדים;
מימוש זכות בחירה מוניציפלית לתושבים;
בניית תשתיות ואספקת שירותים חיוניים מבלי להתנותם בהסדר קרקעות.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

1. עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל. מדוע על הארגון מצוי באתר האינטרנט של הארגון: /www.adalah.org/