|
תקציר מאמר זה מתייחס למושג "כבוד סגולי" (Dignity) כערך ליברלי אוניברסלי וכזכות אדם יסודית. כיוון שמשמעותו העכשוויות של המושג הינה עמומה, מבקשת המחברת לנסות ולהגדירו מתוך התייחסות משווה לכבוד במשמעויותיו האחרות כמו "הדרת כבוד" (Honor). |
|
|
|
|
כבוד סגולי (Dignity) מחברת:
ד"ר אורית קמיר
|
|
|
|
|
|
Dignity, כבוד סגולי, מציין בספר זה* את הערך המודרני, המינימליסטי, שהתפתח במסורת התרבותית ההומניסטית. ערך זה צמח בעת ההשכלה, התגבש במשמעותו הנוכחית המלאה בעקבות מלחמת-העולם השנייה, והוא חקוק בסעיפה הראשון של ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם של ארגון האומות המאוחדות משנת 1948 הקובע כי: "כל בני-האדם נולדים חופשיים ושווים זה לזה ב-human dignity ובזכויות". זהו ערך ליברלי, מודרני, "רזה", שהוא תולדה של הזוועות האיומות ביותר שביצעו בני-אדם אלה באלה בהיסטוריה האנושית, ושל האימה שמא יישנו. הוא אוניברסלי ומוחלט, אך מסתפק במועט: מטרתו, מגננתית במובהק, היא לקבוע רף תחתון להתנהגות בין-אנושית. Dignity נועד לסמן קו אדום שאין לחצות אותו ביחסי אנוש בשום נסיבות. הוא נועד לבטא את המחויבות הרעיונית המלאה לכך כי ישנם אופני התייחסות לבני-אדם שהם בבחינת טאבו מוחלט. מרבית הדיונים במושג dignity מייחדים מחשבה רבה למשמעויות המדויקות שניתן לקרוא לתוך מושג זה מתפיסות אמוניות, כמו מורשת ישראל, או ממשנות פילוסופיות, כמו משנתו של עמנואל קאנט. אינני עושה כן, כיוון שטוב בעיני יותר לפתח את המושג, ככל האפשר, מתוך עצמו והגיונו הפנימי, כפי שאני מבינה אותו. לא יהיה זה נכון לקרוא אל תוך מושג בן המאה העשרים שרידים משלבים אבולוציוניים קודמים, שאינם בהכרח שייכים למבנהו האורגני הנוכחי. אין ספק ואין חולק כי הרעיון של כבוד אנושי סגולי לא נולד יש מאין עם תום מלחמת-העולם השנייה, ולא זינק, שלם ובוגר, ממצחו של ארגון האומות המאוחדות. בוודאי שהתפיסה היהודית של כבוד האדם כמי שנברא בצלם אלוהים, תפיסתו המוסרית של קאנט, לפיה לעולם אין להתייחס לאדם כאל אמצעי בלבד אלא תמיד כאל מטרה בפני עצמה, ותפיסות חשובות נוספות הן ההיסטוריה הרעיונית של המושג human dignity הנדון כאן 7. ואולם קשר היסטורי וקרבה רעיונית אלה אינם בבחינת זהות, ויש להיזהר מעירוב דבר בדבר, שעלול להגדיל את המבוכה ולמנוע הבנה מדויקת של המושג בן זמננו. לכן בספר זה dignity כבוד סגולי, הוא הערך הליברלי, ההומניסטי, בגרסתו המודרנית בלבד 8. משמעותו העכשווית של dignity אינה מוגדרת או מובהרת בהכרזה הבינלאומית, ואף לא בספרות (פילוסופית ומשפטית ברובה) העוסקת בו9 . השימוש (במיוחד זה המשפטי) ב-dignity הנו פונקציונלי, ודומה שעמימותו המושגית, התיאורטית, אינה מניבה התמודדות יסודית ושיטתית10. דומה כי רבים מוכנים להסתפק, אולי בשלב ראשוני זה של התפתחות הערך, בתחושה אינטואיטיבית מן הסוג שביטא אחד הכותבים בתחום: "I know it when I see it even if I cannot tell you what it is" (Schacter, 849). אך למרות העמימות העמוקה במשמעות ה-dignity, ניתן להצביע על מספר נקודות מהותיות של דמיון ושוני בינו ובין הדרת-הכבוד (honor), ולכן בין תרבות הדרת-כבוד ותרבות dignity. אני מציעה השוואה זו כנקודת מוצא לדיון במשמעותו של dignity. במילים אחרות: אני מציעה להעמיק לחשוב על-אודות dignity, לחקור אותו, להגדירו ולפתחו בעזרת השוואה ניגודית מפורטת להורדת-הכבוד.11 להלן אנסה לנסח הגדרה של dignity מתוך התייחסות משווה להדרת-הכבוד. אציין כי בהבניית ההגדרה אני בהכרח בוחרת בין גישות שונות ובלתי-מתיישבות ביחס לכל אחת ממידותיו של ה-dignity. בחירה זו אינה מושתתת על מספר המחזיקים בכל אחת מן הגישות, אלא על תפיסתי את המושג, כפי שהתגבשה לאחר עיון בכתביהם של אחרים. כשם שבמסגרת תרבות הדרת-כבוד, הדרת-הכבוד נהנית מן המעמד הכפול של תכונה אנושית מצד אחד וערך מוסרי חברתי מן הצד השני, כך גם dignity נתפס הן כתכונה המצויה בלב קיומו וערכו האנושי של כל פרט, והן כערך יסוד, הקבוע בלב אידאולוגיה של תרבות הומניסטית; הן כמצוי והן כרצוי. כמו הדרת-כבוד, גם dignity משלב יחדיו (שלא לומר, מבלבל בין) טבע אנושי, סגולה מוסרית, בסיס תביעה לזכויות חברתיות ומשפטיות, וזכות טבעית ומשפטית. אך בניגוד קוטבי להדרת-כבוד, dignity הוא אוניברסלי ואחיד ביחס לכל אדם באשר הוא, בכל מקום ובכל זמן, בלא הבדל מין, גזע, גיל או השתייכות מעמדית או קבוצתית. כדי לרכוש הדרת-כבוד יש לעמוד בדרישות התנהגותיות מדוקדקות, וכל סטייה מן הכללים עלולה להביא לאובדנה; dignity, לעומת זאת, הוא מולד, אין צורך לעשות דבר כדי לזכות בו או לתחזקו, ורק התנהגות בלתי-אנושית קיצונית ביותר עלולה (אולי) לעמעם במשהו את זוהרו. כבודו של פרט בחברת הדרת-כבוד מצריך השוואה עצמית מתמדת לאחרים במסגרת משחק "סכום-פחות-מאפס" תחרותי; dignity של פרט אינו תלוי בסובבים אותו, ואינו נמדד כנגד ה-dignity שלהם: הוא "מצרך" בלתי-מוגבל שאינו מצריך תחרות. בשונה מהדרת-כבוד, dignity של פרט אינו ניתן לכימות או לצבירה, ובוודאי שלא לניכוס על-ידי אדם אחר. אם בכלל ניתן לדבר על dignity במושגים כמותיים, דומה שככל שאדם זהיר ב-dignity של זולתו ומרוממו – כך גדל, או מתחזק, או מתעצם, או מזדקק ה-dignity ככלל, ולכן גם ה-dignity של הפועל עצמו. מנטליות הדרת-כבוד מעודדת תוקפנות, ושוחריה מונעים על-ידי אימת הבושה וההשפלה; dignity, לעומת-זאת, מעודד שותפות ודאגה הדדית, וחסידיו מונעים על-ידי סולידריות בין-אנושית אוניברסלית, אכפתיות ואמפתיה (אף אם מינימליים ובלתי-אישיים). הדרת-כבוד מקנה סטטוס חברתי, רום מעלה ויוקרה אישית; היא מציבה סיכונים גבוהים, אך מבטיחה תשובות גבוהות. Dignity אינו קשור בסטטוס או ביוקרה, אלא רק בהתייחסות אנושית בסיסית לכול. הוא אינו מבטיח תשואה, אך גם אינו מציב סיכונים. פגיעה בהדרת-כבודו של פרט מטילה עליו את החובה לטהר את כבודו על-ידי פעולת תגמול; מתקפה על dignity של פרט היא פגיעה בחברה האנושית בכללותה, ואינה מטילה על הפרט הנפגע כל חובת תגמול (אפילו הושטת הלחי השנייה, התנהגות העומדת בניגוד חריף לערכי הדרת-כבוד, יכולה יכולה להיות תגובה הולמת של מי שה-dignity שלו הותקף). אם הדרת-כבוד היא משחק של חברת גברים לוחמים, dignity הוא הכלל האחרון במשחק ההישרדות של חברה גלובלית המנסה לרסן אלימות ולמנוע החדה הדדית. אם להיעזר בעולם הדימויים של סרטי ג'יימס בונד ושירתו של ג'ון לנון, אזי מנטליות של הדרת-כבוד מכוננת יחסי אנוש מטיפוס של "חיה ותן למות", בעוד ש-dignity מצווה "חיה ותן לחיות". מנקודת-מבט של זכויות, בעולם של הדרת-כבוד, זכויותיו של פרט נקנות לו רק על-ידי עמידה בחובות הדרת-הכבוד שמשיתה עליו מערכת המוסכמות החברתית. תרבות הדרת-כבוד היא תרבות של חובות, וזכויות הפרט אינן אלא פועל יוצא, תגמול חברתי על מילוי החובות. תפיסת-העולם של dignity הפוכה בתכלית. זוהי תרבות זכויות, הקובעת אמנם זכויות מינימליות בלבד, אך מגדירה אותן כמוחלטות, אינה מתנה אותן (כמעט) במאומה, ואינה גוזרת אותן ממילוי חובות כלשהן. ההיפך הוא הנכון: זכותו של הפרט ל-dignity מטילה על הסובבים אותו חובה לכבד זכות זו. 12 לאור הצגת הדמיון והשוני בין הדרת-כבוד ובין dignity, יקל לי לבאר מדוע בחרתי בצירוף העברי "כבוד סגולי" כדי לבטא את משמעותו של dignity. אני מאמינה שביטוי עברי זה תורם באופן משמעותי להבנה עמוקה יותר של משמעות ה-diginity. הלשון העברית מציעה לחשוב על הדרת-הכבוד, שהיא רעיון מופשט, במושגים המוחשיים של משקל: מי שהדרת-כבודו כבדה משל חברו – הריהו נכבד, ולכן גם מכובד יותר הימנו. (כבוד כרוך, בעברית, באיבר הגוף הכבד, שבאנגלית שמו liver, וכן בכבודה, כלומר רכוש ונכסים כבדל משקל). במסגרת תפיסה מטפורית זו, שהשפה העברית קובעת אותה באמצעות השורש כב"ד, אני מציעה ש-dignity הוא סוג של משקל המשותף תמיד לכול, ואינו משתנה מפרט לפרט או מעת לעת בחייו של פרט. לכן אני מציעה לכנות סוג זה של משקל מופשט "כבוד סגולי" Human dignity, לפיכך, הוא "כבוד אנושי סגולי", או "כבודו הסגולי של האדם", והוא אותו סוג של כבוד המשותף לכל בני-האדם, גדולים וקטנים, נכבדים ושפלים, בכל מקום ובכל זמן. כשם שמשקלו הסגולי של כל גוש נחושת, יהא משקלו אשר יהא, זהה לזה של כל גוש נחושת אחר, כך גם כבודו הסגולי של כל אדם, יהא מכובד (בהדרת-כבוד) ככל שיהיה, זהה תמיד לזה של כל אדם אחד. כשם שמשקל סגולי אינו פוחת ואינו גדל בתנאי חיים שונים, ונותר תמיד קבוע, כתכונה אינהרנטית לחומר הנדון, כך גם כבוד סגולי הוא תכונה מולדת וקבועה, שאינה משתנה בתנאי החיים. הדרת-כבוד כמוה כמשקל, המחייב אכילה ופעילות גופנית, ובתמורה מזכה ביחס החברתי ובהערכה העצמית של מי שהצליח במשימה להביא את גופו לממדים הרצויים. כבוד סגולי, לעומת זאת, כמוהו כמשקל סגולי, שאינו מצריך עשייה כלשהי ואינו מטיל חובה כלשהי. 13 קביעת ההכרזה האוניברסלית של ארגון האומות המאוחדות כי כל בני-האדם נולדים שווים ב-dignity שלהם, משמעה כי לכולם כבוד סגולי זהה. (באופן דומה יש מקום לדבר על כבודם הסגולי של בעלי-החיים האחרים, היונקים, הדגים ועוף השמים, ואולם נושא חשוב זה מצריך דיון שלם נפרד ורק אחטא לו אם אנסה למצותו כאן). הגדרתן המדויקת של הזכויות הנגזרות מכבוד האדם הסגולי, כמו גם של החובות שהן מטילות על הזולת, תלויה בעמדתו האידאולוגית המדויקת של המגדיר. ככלל, כיוון שה-dignity בו עוסק ספר זה * הנו חלק בלתי-נפרד מהשקפת-העולם הליברלית, ההומניסטית, של המחצית השנייה של המאה העשרים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם של ארגון האומות המאוחדות, אזי זכויות האדם האינהרנטיות לכבודו הסגולי נגזרות מהשקפת-עולם זו, על תפיסת האדם שלה. קריאת תיגר על כבודו הסגולי של אדם משמעה, לפיכך, פגיעה משמעותית בזכותו לחיים, לבריאות, לתזונה נאותה, למחסה, לחירות משעבוד, חרדה או כאב לא הכרחיים, לשליטה בגוף, לבחירה אם וכיצד לממש את נטיותיו המיניות, לחופש תנועה, לאוטונומיה וחופש ביטוי הנחוצים להגדרה עצמית, לחופש מגע עם בני-אדם אחרים, לחופש פולחן דתי או להימנעות ממנו. בנוסף לכך, ניתן להגדיר כקריאת תיגר על כבוד האדם הסגולי גם כל התייחסות לאדם אשר מבטאת בבירור כי הפועל אינו מכיר בכבודו האנושי הסגולי, או כי הוא קורא תיגר, באמצעות יחסו לאותו אדם, על אדם הגדרתו ומשמעותו הערכית של כבוד האדם הסגולי באשר הוא. (אני מעדיפה לא להשתמש כאן במושג "השפלה", אותו אני משייכת לעולם הדרת-הכבוד והבושה). מתוך תפיסה זו, גם המתתו של אדם יכולה להיחשב כפגיעה בכבוד האדם הסגולי שלו, כיוון שכבוד סגולי זה הוא של גוף אשר חי, מתפתח ומת על-פי הגיונו הפנימי העצמי ולא בשל תכתיבים. במובן זה אפשר אף לומר כי המתה היא השלילה האולטימטיבית של כבוד האדם הסגולי. לאור הגיונה של השקפת-העולם הליברלית, ההומניסטית, המודרנית, בה נטוע מושג כבוד האדם הסגולי, השקפת-עולם אשר מדגישה (שלא לומר, מקדשת) את חירות האדם וזכותו להגדרה עצמית והנהגה עצמית, דומה שכבוד האדם הסגולי אינו מכיל בחובו כל דרישות קבועות ומוגדרות מן האדם ביחסו לעצמו, ואינו מטיל עליו חובות כלשהן כלפי עצמו. לכל היותר ייתכן שרעיון כבוד האדם הסגולי מטיל על האדם חובות מינימליות בלבד לגבי היחס שהוא חב לעצמו. הגדרתן של חובות כאלה במסגרת השקפת-העולם הליברלית איננה קלה, והיא מחייבת דיון ערכי עמוק. האם כבוד האדם הסגולי שולל את זכותו של אדם למכור איברים מאיברי גופו? להטיל בעצמו מום? לבצע כריתת דגדגן? לקבוע כתובות קעקע בגופו? לחורר את תנוכי אוזניו? האם הוא שולל ממנו להתיר לאחרים להשתמש בו ככדור במשחק הכדורת? האם הוא מונע ממנו להניח לאחרים להחפיצו ולהשתמש בו כאובייקט (למשל, כשולחן במסעדה)? האם הוא מונע ממנו את הזכות להתיר לאחרים להשתמש בו כאובייקט מיני, כגון במסגרת זנות או פורנוגרפיה? למכור עצמו לעבדות? לעבדות מינית? האם, במסגרת השיח על-אודות כבוד האדם הסגולי, יש מקום להתחשב בשיקולים תרבותיים, או שמא יש לדבר במושגים אוניברסליים מוחלטים? מושג הכבוד הסגולי מכיל ללא הפרד תפיסה של שוויון בסיסי מלא בין כל בני-האדם, שכן לכולם אותו משקל סגולי. עם זאת, לא ניתן להסיק מכך שכל פגיעה בשוויון ההזדמנויות של אדם היא גם פגיעה בכבוד האדם הסגולי שלו. אדרבה: פגיעה בשוויון מהווה פגיעה בכבוד האדם הסגולי רק כאשר היא מפלה אותו לעומת אחרים, בין כפרט ובין כחבר בקבוצה, בהקשר של הזכויות הבסיסיות לחיים, בריאות, תזונה נאותה, מחסה, חירות משעבוד, חרדה או כאב לא הכרחיים, שליטה בגוף, בחירה אם וכיצד לממש את נטיותיו המיניות, חופש תנועה, אוטונומיה וחופש ביטוי הנחוצים להגדרה עצמית, חופש מגע עם בני-אדם אחרים, חופש פולחן דתי או הימנעות ממנו או זכויות יסוד אחרות כגון אלה, או כאשר היא מפלה אותו לעומת אחרים בכל דרך אחרת המביעה הכרה פחותה בכבודו האנושי הסגולי לעומת אחרים. פגיעות אחרות בשוויון הזדמנויותיו של האדם יכולות בוודאי להוות פגיעות חמורות ושליליות בזכותו לשוויון (אם זכות כזו מוכרת, ובמידה בה היא מוכרת בהקשר הרלבנטי), אך לאו דווקא בכבוד האדם הסגולי. הבניית ה-dignity ככבוד סגולי, והדמיית כבוד סגולי למשקל סגולי מייתרות את הדיון בשאלה המטפיסית האם ובאיזה מובן נעלה האדם ומרומם משאר היצורים החיים, ואם כן – מדוע, ועל-פי איזו תפיסה של האדם. כבודו הסגולי של האדם נקבע כאכסיומה על-ידי מגדיריו והמכירים בתוקפו, (ארגון האומות המאוחדות, או כנסת ישראל, או כל אחד מאתנו), והוא ייחודי ושונה לעומת כבודם הסגולי של יונקים אחרים, או עופות, או דגת הים, הכול בהתאם להבנת המגדירים את תכונותיו של האדם לעומת תכונותיהם של יצורים אחרים. כשם שמשקלו הסגולי של העץ מייחד אותו מן המתכת, אך אינו מרומם או משפיל אותו לעומתה, כך גם כבודו הסגולי של האדם מייחדו מיצורים אחרים –אך לא בהכרח מרומם או משפיל אותו ביחס אליהם 14. לסיום הצגתו של הכבוד הסגולי, חשוב להדגיש את משמעותו כתחושה סובייקטיבית, פנימית, של הפרט החווה אותו כתכונה15. כפי שציינתי קודם-לכן, בעולם של הדרת-כבוד, אדם יכול לחוות את עצמו כבעל הדרת-כבוד רבה, כבעל מוניטין ומעמד חברתי רם ונישא משל האחרים. לחלופין, אדם יכול לחוות את עצמו כפחות ערך חברתי, כמבויש, מושפל ורמוס. הערכתו העצמית של אדם בעולם של הדרת-כבוד נובעת מן העמידה בנורמות החברתיות של חברת הדרת-הכבוד אליה הוא משתייך, והיא משקפת ומשתקפת ביחס ישר בהערכתה של החברה את הפרט הנדון. כדי לשפר את הערכתו העצמית, ובתוך כך גם את הערכת החברה כלפיו, על הפרט לרומם את מעמדו החברתי על-ידי עמידה בנורמות הדרת-הכבוד החלות עליו, ו/או על-ידי גזילת הדרת-כבודם של אחרים וניכוסה לעצמו. בעולם של כבוד אנושי סגולי, לעומת זאת, אדם שואב את הערכתו העצמית מן ההכרה העמוקה באנושיותו. הכרה זו אינה תלויה במעמד חברתי או בעמידה בכללי התנהגות של עולם הייררכי תחרותי, אלא בחוסן אישי פנימי, וביכולת להתחבר עמו ולחוש אותו. עצם החיבור לזהות האנושית, על כל המשתמע ממנה, הוא עצמו מבסס ומחזק את תחושת ההערכה העצמית בעולם מושגים זה. 16 חוויית הכבוד העצמי הסגולי היא סטאטית ומינימלית יותר מחוויית הדרת-הכבוד העצמית. ואולם עולם הכבוד הסגולי יכול להעניק גם תחושת הערכה עצמית דינמית ושאפתנית יותר. זאת במסגרת המושגית של כבוד המחיה, אשר תוצג להלן.
הערות שוליים:
* מאמר זה נלקח מתוך הספר שאלה של כבוד מאת ד"ר אורית קמיר, הוצאת כרמל, 2005. הפרק: "ארבעה פנים של כבוד", עמ' 19-42.
-
להצגה היסטורית כזו של השתלשלות תפיסת כבוד האדם הסגולי מגישות דתיות ואחרות ראו אריאלי, 49 ואילך.
-
כבוד האדם הסגולי שהוצג כאן הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של כבוד האדם שנברא בצלם אלוהים ושל כבוד האדם שמשמעו התייחסות לכל אדם כאל תכלית ולא אמצעי. ואולם כבכל קרבת משפחה, בצד נקודות הדמיון מצויות גם נקודות שוני חשובות שאין לטשטשן. כל אחת משתי תפיסות הכבוד הללו, זו היהודית וזו הקאנטיאנית, מכילה בחובה יסודות של השקפת-עולם שאיננה בהכרח רלבנטית, ובוודאי שאיננה הכרחית, לעולמו של כבוד האדם הסגולי. כל אחת מהן נושאת עמה חובות המוטלות על האדם כלפי עצמו, שאינן בהכרח שייכות למהותו הליברלית ההומניסטית של כבוד האדם הסגולי. (החובות הכרוכות במושג היהודי יוזכרו להלן בסעיף האחרון בפרק זה, ולגבי החובות הנגזרות מן התפיסה הקאנטיאנית ראו סטטמן, 546). במובן זה ובהקשר זה יפים דבריו הזהירים של כבוד נשיא בית-המשפט העליון, השופט אהרן ברק, בהדגישו חזור והדגש כי: כבוד האדם הוא עקרון מורכב. בגיבושו יש להתרחק מהניסיון לאמץ השקפות מוסריות של פלוני או תפיסות פילוסופיות של אלמוני, אין להפוך את כבוד האדם למושג קאנטיאני, ואין לראות בו ביטוי לתפיסות אלה ואחרות של המשפט הטבעי. תוכנו של "כבוד האדם" יקבע על-פי השקפות העולם של הציבור הנאור בישראל על רקע תכליתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בבסיסו של מושג זה עומדת ההכרה כי האדם הוא יצור חופשי, המפתח את גופו ורוחו על-פי רצונו וזאת במסגרת החברתית עמה הוא קשור ובה הוא תלוי. (בג"צ 5688/92 ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מ"ז (2), 812, בעמ' 827. אני מניחה כי בדברי כאן על "כבוד האדם" של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מתכוון השופט ברק לכבוד האנושי הסגולי כפי שתואר כאן, או לדבר-מה דומה לו מאוד.)
-
כפי שמציין, בצדק, מייקל מייד (Michael Meyer): אף שהמושג human dignity מופיע בהחלטותיו של בית-המשפט העליון [של ארצות-הברית...] מאז 1946, משמעותו המדויקת כמעט שלא הובהרה. הערך של human dignity נתפס, לעתים קרובות, כמובן מאליו בטיעונים מוסריים ומשפטיים, אך תפקידו המדויק כמעט שלעולם איננו מוסבר. בהשוואה לתשומת-הלב שהעניקה למושגים כמו צדק, שוויון וזכויות, מפתיע עד כמה מועטה תשומת-הלב שההגות המודרנית הקדישה למושג human (Meyer, 3-4) dignity . בהתייחסו לשיטת המשפט הגרמנית, אשר הקדישה ל-dignity יותר מחשבה מאשר כל שיטת משפט אחרת, יורן אקרט (Joern Eckert), משפטן גרמני, מרחיק לכת עוד יותר ממייר וקובע כי: קשה לתפוס את משמעותו המשפטית של מושג ה-human dignity. ניתן, לכן, להגדיר human dignity כ'נוסחה ריקה, אחת בין רבות'. גם אם לא נקבל גישה זו וננסה להגדיר את מהותו המשפטית המסוימת של המושג human dignity, עדיין נותר משרע נרחב של אפשרויות (Eckert, 42).
-
כך, למשל, מקובל לדבר על-אודות dignity כדבר-מה טבעי ומולד (כלומר, מצוי), אך בו-זמנית גם כבעל משמעויות חברתיות וערכיות (כלומר, רצוי); כעובדה ראשונית בלתי-ניתנת לערעור – וכערך שיש לשאוף אליו; כנתון מוחלט – אך גם כמצב טנטטיבי ומאוים; כדבר בלתי-ניתן לפגיעה או הכחדה – וגם כשברירי ומצריך הגנה; כסיבה בראשיתית – אך גם כתוצאה של התנהגות אנושית. שאלות בסיסיות ביותר אינן מטופלות ביסודיות ולא מוכרעות: האם התנהגותו (המוסרית) של אדם משפיעה על ה-dignity שלו? האם ניתן לגזול מאדם ה-dignity שלו, או שמא זוהי תכונה אנושית בלתי-ניתנת לשלילה? האם יכול אדם להאדיר את ה-dignity שלו? האם ניתן "להכתים" dignity כשם שניתן להכתים הדרת-כבוד (honor)? אם כן, כיצד? באיזו מידה? האם וכיצד ניתן "לשקם" dignity שנפגע? אם לא, מה משמעות הדיבור על-אודות "הגנה" על dignity?
-
השוואה ניגודית בין honor ל-dignity איננה חדשה. בנתחו תרבות הדרת-כבוד ספציפית של חברה שבטית ים-תיכונית קובע פייר בורדיה (Pierre Bourdieu), אף הוא מוותיקי חוקרי תרבויות כבוד ומן המפורסמים שבהם, כי: האתוס של honor מנוגד באופן יסודי למוסריות אוניברסלית ופורמלית שמאשרת את שוויון ה-dignity של כל בני-האדם, וכתוצאה מכך – את שוויון זכויותיהם וחובותיהם. [בעולם של honor] לא זו בלבד שהכללים הנאכפים על גברים שונים מאלה הנאכפים על נשים, אלא שציוויי ה-honor, אלה המיושמים ישירות על מקרה מסוים כלשהו ומשתנים על-פי נסיבותיה של כל סיטואציה, אינם ניתנים, בשום אופן, במהותם, להכללה וליישום אוניברסליים. נקודה זו מגיעה כדי כך שמערכת ערכי honor נתונה מכוננת שתי מערכות מנוגדות והפוכות של כללי התנהגות: אחת החלה בין מי שנתפסים כמקורבים אלה לאלה, והשנייה החלה בין זרים. כפילות זו נובעת לוגית מן העיקרון היסודי [...] לפיו כללי התנהגות ה-honor חלים רק על אלה הראויים להם [ולא על כל אחד בכל הקשר] (Bourdieu, 229). הנגדה זו של dignity ל-honor אומצה על-ידי הסוציולוג פטר ברגר ואחריו על-ידי הפילוסוף צ'רלס טיילור (Charles Taylor). כאמור, ברגר קבע, בשנת 1983, כי, למעט בהקשרים הייררכיים ברורים, כמו עולם המשפט או הצבא, מנטליות ה-honor איבדה את אחיזתה בעולם המודרני, עד כדי כך שהאדם בן-זמננו כלל אינו יכול לחוש השפלה או בושה במובנן העמוק. יתירה מזאת, לשיטתו, מבנה חברתי וערכי המושתתת על honor שייך לעולם הטרום-מודרני, אשר מדגיש ומקדש את הכלל ואת תפקידיו החברתיים של האדם. העולם המודרני, הוא טוען, מוגדר דווקא על-ידי זיהוי העצמי, האנושי, האינדיבידואלי שמעבר ומחוץ לתפקידים החברתיים, ובידודו ממגוון התפקידים החברתיים שכל פרט ממלא בהקשרים קבוצתיים. Dignity, אליבא דברגר, הוא תכונתו המובהקת של העצמי החף מתפקידים חברתיים אשר מבטא ומגלם את העולם המודרני. לדבריו, עולם של honor הוא עולם בו העצמי מתבטא דרך תפקידיו החברתיים של האדם והמוסדות החברתיים אליהם הוא משתייך; עולם של dignity הוא זה בו העצמי מתבטא בדיוק מחוץ ומעבר לתפקידים ולמוסדות החברתיים, כשלעצמו. בשונה מ-honor, diginity תמיד מתייחס לאנושיות הטבועה, החפה מכללים חברתיים. הוא מתייחס אל העצמי ככזה, אל הפרט במנותק ממעמדו החברתי. [...] Honor ו-dignity שניהם מושגים המגשרים בין העצמי לבין החברה. [...] מושג ה-honor מרמז על כך שהזהות במהותה, או לפחות בעיקרה, קשורה בתפקידים מוסדיים. [...] בעולם של honor, הפרט מוצא את זהותו האמיתית בתפקידים שהוא ממלא; התנכרות לתפקידיו היא התנכרות לעצמיותו (ב"תודעה כוזבת", ניתן לומר). בעולם של dignity, הפרט יכול לגלות את זהותו האמיתית רק באמצעות שחרור והתנתקות מן התפקידים החברתיים הכפויים עליו, אשר אינם אלא מסכות המסבכות אותו באשליות, "ניכור" ו"העדר אותנטיות". [...] בעולם של honor, הזהות קשורה בעוצמה רבה לעבר באמצעות חזרה על מעשים פרוטוטיפיים. בעולם של dignity, ההיסטוריה אינה אלא רצף של מיסטיפיקציות מהן חייב הפרט להשתחרר כדי להשיג "אותנטיות" (Berger, 177). מעניין במיוחד הוא סיום מאמרו של ברגר, המתייחס למוסדות חברתיים עתידיים:
(The ethical test of any future institutions, and of the codes of honor they will entail, will be whether they succeed in embodying and in stabilizing the discoveries of human dignity that are the principal achievements of modern man, 181 ) צ'רלס טיילור אימץ את ניתוחו של ברגר ועיבדו לכדי משנה סדורה. לשיטתו, התמוטטות ההייררכיות המסורתיות, המושתתות על מבנים חברתיים של honor, הניבה שתי התפתחויות המגלמות את המודרני. האחת היא התפתחותו של מושג ה-dignity כתחליף לתפיסת ה-honor, כאשר ה-dignity מתייחס לעצמי האינדיבידואלי של כל פרט אנושי ומבטא שוויון בין כל בני-האדם באשר הם. ההתפתחות השנייה היא עליית חשיבותה של ה"אותנטיות", נאמנותו של אדם לעצמו, לזהותו הייחודית, כערך יסוד. שתי ההתפתחויות הללו נעוצות בלב מושג המפתח המודרני: a politics of equal recognition (Taylor, 37-4)
-
הצגה זו של dignity מבהירה כי זכות הנגזרת מ-dignity של פלוני, עלולה בהחלט לחשוף את אלמוני לפגיעה קשה בזכות הנובעת מהדרת-כבודו. לשם המחשה, זכות dignity של בן לכת הטמאים בהודו עלולה לחשוף בן לכת אחרת (ובוודאי כת הברהמינים, למשל), למצבים בהם הדרת-כבודו נפגעת באופן קשה ואף אנוש. נקודה קרובה בעלת חשיבות רבה, הראויה להמשך פיתוח נפרד מורחב, היא הקשר בין פרט וקבוצתו בעולם הכבוד הסגולי. כבוד האדם הסגולי, כפי שתואר עד כה, מצטייר כערך אינדיבידואליסטי, המאפשר הגנה אך ורק על זכויותיהם של פרטים כמי שעומדים בזכות עצמם. ולא כן היא. בהחלט ניתן לגזור מערך זה גם זכויות ההולמות צרכים בסיסיים של בני-אדם השייכים לקבוצות מוגדרות. כך, למשל, אם כבודו הסגולי של האדם אוסר על החפצתו, כלומר הפיכתו לחפץ בשימוש האחר, ואם בחברה נתונה מקובל להשתמש באנשים קטני קומה (ורק בהם) כתחליף לכדורי כדורת, הרי שכבודו הסגולי של האדם מכיל הגנה על כל קטני הקומה מפני השימוש בהם במשחק הכדורת. אם בחברה אחרת מקובל להשתמש בנשים (ורק בהן) כתחליף לשולחנות לשם אכילת סושי, הרי שכבודו הסגולי של האדם מכיל הגנה על כל הנשים מפני השימוש בהן כשולחנות. ואם בחברה ההודית מקובל להדיר את בני כת הטמאים, הרי שכבודו הסגולי של האדם מכיל הגנה על כל בני הכת מפני הדרה. במצב עניינים זה, ניתן בהחלט לקבוע על-פי הגיונו של כבוד האדם הסגולי כי אסור להשליך אנשים קטני קומה ככדורים, או לערוך סעודות על נשים, או להדיר את בני כת הטמאים. ניתן, כמובן, להכליל ולקבוע כי אין להשתמש בשום אדם ככדור או כשולחן, ואולם חשיבותן החברתית המעשית של קביעות אלה היא דווקא ביחס לקבוצות אנושיות מסוימות, ובהקשרים ספציפיים אלה יש לנסחן ולאוכפן. ניתן אף לנסח ולומר כי כבודם הסגולי של אנשים נמוכי קומה, כבני-אדם, שולל שימוש בהם ככדורים, כי כבודן הסגולי של נשים, כבני-אדם, שולל שימוש בהן כשולחנות וכי כבודם הסגולי של בני כת הטמאים, כבני-אדם, שולל הדרתם. מסוימות זו אינה גורעת מן הנביעה הישירה מערך כבוד האדם הסגולי. ראו המשך דיון זה בפרק התשיעי.
-
מתוך נקודת-מבט זו, כאמור, היחס בין הדרת-כבוד וכבוד סגולי כמוהו כיחס בין משקל ומשקל סגולי. משקל סגולי הוא המשקל המתקבל מחלוקת משקלו של גוף העשוי מחומר כלשהו בנפחו של אותו גוף. באותו אופן, dignity, כלומר כבוד סגולי, הוא הכבוד המתקבל מחלוקת הדרת-כבודו של אדם כלשהו במכפלה של מוסכמות החברה הרלבנטית בנתוניו של אותו אדם, אשר נתפסים כרלבנטיים להדרת-כבודו במסגרת אותה חברה. (תודה לדורית לדר, שסייעה בידי להגדיר משוואה זו). במסגרת אנלוגיה מטפורית זו, קל יותר להבין ואף לקבל את הניגודים הפנימיים והסתירות הלוגיות בתפיסת ה-dignity שהוזכרו למעלה. הכבוד הסגולי הוא תכונה של חומר חי או דומם, ובמובן זה הוא בבחינת "מצוי", כלומר – עובדה אמפירית. עם זאת, כיוון שמדובר בתכונה מופשטת, רעיונית, אידאית ולא פיסיקלית, היא נקבעה והוגדרה כבעלת משמעויות ערכיות ולא פיסיות. לכן, כשם שממשקלו הסגולי של חומר נגזרות תכונות-לוואי נוספות שלו, כך מכבודו הסגולי של יצור כלשהו, ולענייננו – של האדם, נגזרות תכונות-לוואי בעלות משמעות ערכית. ממשקלו הסגולי של העץ נגזרת תכונות העץ שהוא צף על-פני המים, ויהיו משקלו, נפחו, גילו ומינו אשר יהיו. אילו שיווינו למשקל הסגולי מעמד ערכי, ניתן היה לומר כי זוהי זכותו הסגולית של העץ לצוף, וכנגדה ניתן לקבוע חובה כלפי כל העולם שלא להטביעו ולהשקיעו בניגוד לטבעו והווייתו (ואולי אף לעזור לו לצוף אם הוא מתקשה לעשות זאת בכוחות עצמו). בהקשר למשקלו הסגולי של עץ, נגזרת ערכית זו נשמעת מגוחכת (למי שאיננו שייך לתרבות המכבדת כך כל דבר שהוא חי או צומח). אך הכבוד הסגולי הוא תכונה ערכית, ולכן יש משמעות לקביעה כי כבודו הסגולי של האדם מכיל באופן אינהרנטי את זכויותיו לחיים, תזונה נאותה, מחסה, חירות משעבוד, חרדה או כאב לא הכרחיים, שליטה בגוף, בחירה אם וכיצד לממש את נטיותיו המיניות, חופש תנועה, אוטונומיה וחופש ביטוי הנחוצים להגדרה עצמית (בדרגה כלשהי שיש לפרטה), חופש מגע עם בני-אדם אחרים, חופש פולחן דתי או הימנעות ממנו וכיוצא באלו. זכויות אינהרנטיות אלה קובעות חובות מוחלטות כלפי כל העולם, הנדרש לפחות להימנע מהפרתן, ואולי אף חובות חיוביות אקטיביות יותר. כשם שלא ניתן לגזול או לפחית או להכתים את משקלו הסגולי של בול עץ, כך לא ניתן לגזול או להפחית או להכתים את כבודו הסגולי של האדם. אך כשם שניתן להפעיל להפעיל על בול עץ כוח אשר יגרום לו לשקוע במים בניגוד לנטייתו הטבעית ובניגוד לתכונת המשקל הסגולי שלו, (ואזי הוא עלול להרקיב, כלומר לאבד את צלם העץ שלו), כך ניתן להפעיל על אדם כוח אשר יגרום לו לשקוע, בניגוד לנטייתו הטבעית ובניגוד לתכונת הכבוד הסגולי שלו (ואזי גם הוא עלול "להרקיב", כלומר – "לאבד צלם אנוש"). ניתן לשלול כבוד סגולי, להכחישו, לתקוף אותו, לקרוא עליו תיגר – כל זאת במובן של כפיית האדם לקיום שנתפס (על-פי השקפת-העולם הליברלית) כמנוגד למהותו ולמשמעויותיו של כבודו הסגולי כאדם (או אי-סיוע לו להיחלץ מקיום כזה).
-
כך ניתן לטעון, למשל, כי כבודן הסגולי של חיות, ממש כמו כבודו הסגולי של האדם, אוסר על התעללות, כגון פיטום כפוי. עם זאת, ניתן לטעון כי כליאתן של חיות מחמד מסוימות, בנסיבות מסוימות בבית, אינה פוגעת בכבודן הסגולי, בעוד שכבוד האדם הסגולי אינו מתיר כליאה כזו אלא בנסיבות חריגות במיוחד (כמו ענישה פלילית או אשפוז כפוי). ניתן, כמובן, גם להגדיר את כבוד חיות המחמד באופן שונה (ואף לטעון כי עצם הביטוי "חיות מחמד" פוגע בכבודן הסגולי של חיות). ההכרעה, כבכל סוגיה ערכית, תשתנה בכל מקום ובכל זמן בדרך של שכנוע מקבלי ההחלטות הרלבנטיות במסגרת שדה שיח משותף (ולענייננו – השיח הליברלי).
-
תודה לרבקה אלישע שהסבה את תשומת-לבי לנקודה זו.
-
במסגרת העולם ההומניסטי הליברלי, האדם הוא יצור עצמאי ואוטונומי, אשר חושב, מרגיש, בוחר, ממש את בחירותיו ומנהל את חייו וגורלו. האדם הוא יצור תבוני אך גם מוסרי, והוא מסוגל לקבל החלטות רציונליות וגם ערכיות. כל אחד ואחת מאתנו הם בני-אדם גם אם אנו ממעטים לחוש את כל אלה ולממשם במודע. ואולם מי שמחובר למשמעויות אלה של אנושיותו וחש כי הוא מממשן ככל יכולתו, מתחזק מאוד בהכרתו האנושית. התחזקות זו היא גם ביסוס ההערכה העצמית האנושית, כלומר העצמת תפיסת הכבוד העצמי הסגולי. במילים אחרות, בעולם מושגים של כבוד סגולי, ככל שאדם מחובר יותר ליכולותיו האנושיות, לעצמאותו הפנימית, לחירותו הנפשית והשכלית, לתבונתו, למעמדו כבורא ערכים ומיישמים, ליושרתו ולחוסנו, כך גוברת תחושת כבודו העצמי הסגולי. תחושת זו אינה מותנית בהישגים חברתיים או בהערכת החברה הסובבת. בשונה מתחושת הדרת-הכבוד העצמית, אשר מבטאת ומעצימה את תלותו של הפרט בחברה הסובבת אותו ובנורמות הדרת-הכבוד שלה, תחושת הכבוד הסגולי העצמי מחזקת את יכולת העמידה של הפרט מול חברתו ואף כנגדה, ומעניקה לו תעצומות נפש להתמודד עם סביבתו. ראוי לסייג ולומר כי הנגדה דיכוטומית זו, שהצגתי כדי לחדד כל אחת משתי חוויות הכבוד השונות, אינה בהכרח כה מובהקת במציאות. בכל מציאות חברתית ניתן למצוא תחומי חפיפה בין חוויית הדרת-הכבוד העצמית ובין חוויית הכבוד הסגולי העצמי. זאת מפני שנורמות הדרת-כבוד מסוימות, ובמיוחד אלה החלות על גברים, מחייבות התנהגות עצמאית ותבונית המביעה אומץ ויושרה. גבר העומד בדרישות נורמטיביות אלה נתפס כבעל הדרת-כבוד, והוא חווה בעת ובעונה אחת הדרת-כבוד עצמית וגם כבוד עצמי סגולי. עם זאת, חפיפה כזו היא חלקית בלבד. יתירה מכך, גם כאשר ההתנהגות הנגזרת משני סוגי הכבוד דומה, ניתן לזהות הבדל מהותי בין המניעים לפעולה הנגזרים מכל אחד מטיפוסי הכבוד, כמו גם בין שני סוגי חוויית הכבוד העצמי.
|