בצילום "הגר" יושבת אישה בחדר מדרגות, מבטה פונה הצידה ומצביע על כך שהיא חשה תלישוּת, נרדפוּת. בהתבוננות ממושכת בצילום מגלים עוד ועוד פרטים המצביעים על מציאות חייה של הדמות: לכלוך מתחת לציפורניים, שוליים קרועים של בגד, כתמים על עור הפנים. איננו יודעים מיהי הדמות, אך אנו מזהים שזוהי אחת מאותן נשים שאנו עוברים על פניהן ברחוב ומעדיפים לא להתבונן, כדי לא לעמוד פנים אל פנים מול המציאות החברתית הקשה שאנו חיים בתוכה.
שמו של הצילום נותן משנה-תוקף לתחושת התלישות של הדמות. הדמות הנשית הופכת להיות המקבילה העכשווית של הגר המקראית, המגורשת, העזובה והבודדה. אך לא רק למציאות המקראית העגומה מפנה הצילום, אלא גם לתקופה היסטורית אחרת - למציאות חייהם של העניים, המהגרים והרעבים בתקופת השפל הכלכלי בארצות-הברית של שנות ה-30, מציאות חיים שתועדה על ידי הצלמת דורותיאה לאנג. הדמות המפנה את ראשה ומבטה הצידה, היד המורמת ונוגעת בפנים, הגו הכפוף, מצטטים את אחד הצילומים המפורסמים של דורותיאה לאנג, אם לא המפורסם שבהם, אם נודדת.
המציאות של פליטות, של הגירה, של חיים ללא בית, קושרים זה בזה את גורלן של הגר המקראית המגורשת, של הדמות חסרת הבית של דורותיאה לאנג, ושל הדמות המתוארת בצילומו של עדי נס. דמותו של עדי נס מכסה את פיה, אולי כמי שלא מתאפשר לה להשמיע את קולה, ידה השנייה מונחת במעין חוסר אונים, ומבטה אבוד. אין אנו יודעים את סיפורה, אך המציאות הישראלית יכולה לספק מצבים רבים של תלישות ואובדן: מהגרים (עולים) הנתקלים בקשיי התאקלמות, אנשים מארצות רחוקות הנאלצים לעזוב את בתיהם כדי להפוך לעובדים חסרי זכויות בארץ זרה, וגם אזרחים ותיקים הנאלצים להתפרנס בדוחק. המונומנטאליות של הדמות, הציטוטים המקראיים והאמנותיים, הופכים אותה מדמות שוליים לדמות בעלת נוכחות ומשמעות, לדמות שאיננה עוד נתון סטטיסטי בדו"ח העוני או בכתבה על עובדים זרים.