|
![]() |
![]() ![]() |
![]() ![]() ![]() ![]() |
הסדרי נגישות
![]() |
![]() |
עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > עקרונות הדמוקרטיה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|
אחת הדילמות שבה מתחבטת החברה הישראלית היא הדיון בסוגיית הציות לחוק. דילמה זו מקורה במתח הדיאלקטי שבין היחיד ובין ה"יחד". או, בלשונו של טלמון (1987): "בין האחדות לייחוד", כלומר בין היחיד ובין החברה, בין הרוב ובין המיעוט. הדילמה דנה במידת היכולת של יחידים להתנגד לרוב או לכלל, שהם מקור הלגיטימיות של הממסד השלטוני. הנחת היסוד בדמוקרטיה הליברלית היא שהעם הוא מקור הסמכות רק כאשר רכיביו, היחידים וקבוצות המיעוט, מסוגלים מבחינת היכולת האינטלקטואלית-רציונלית ומבחינת האפשרות הפוליטית לבקר ולהתנגד לנורמות שעיצבה הסמכות. השאלה השנויה במחלוקת היא מהו גבול הציות. דילמה זו, בהיבטיה החוקתיים והפוליטיים, קיימת רק במשטרים דמוקרטים. דילמת הציות במשטר דמוקרטי מתעוררת כאשר קיימת סתירה בין עקרונות הדמוקרטיה ובין מימושו של המשטר הלכה למעשה. כשנוצרת סתירה בין מצפונו של היחיד ובין אכיפת החוק, הבאה להגן על טובת הכלל וסותרת לעתים את עקרונות הדמוקרטיה המושתתים על זכויות הפרט והאזרח – או אז מתעוררת הדילמה של גבול הציות. ההיסטוריה של המאה ה-20 מלמדת על אי-הנחת של הפרט מהחברה ומהמשטר. הדילמה של הציות במשטר דמוקרטי אינה באה לערער על הלגיטימיות של המשטר, אלא על הלגיטימיות של החלטות מסוימות, שהתקבלו בשמו של הרוב הדמוקרטי. דילמת הציות הועלתה בכל חריפותה במציאות ההיסטורית של אתונה במאה החמישית לפני הספירה על ידי האזרח האתונאי סוקרטס, שנשפט על ידי בית משפט שהוקם על פי כללי הדמוקרטיה האתונאית ונידון למוות. סוקרטס לא נעתר לתלמידיו, שהפצירו בו לברוח מהכלא, וכך להציל את חייו. הוא קיבל עליו את הדין, כי סבר שהואיל והוא חי באתונה, והיות שידע את חוקיה ולא התקומם נגדם, הרי חוקים אלה מחייבים אותו. לעמדה הסותרת את העיקרון הסוקרטי ניתן ביטוי במחזהו של סופוקלס אנטיגונה. אנטיגונה אינה מערערת על הלגיטימיות של השלטון הקיים, אך מעמתת מול המלך את רצון האלים. את "רצון האלים" היינו מכנים היום מוסר או מצפון אישי. המלך הוציא להורג את אחיה של אנטיגונה, שהיה מורד במלכות, וציווה להוקיע את גופתו על חומת העיר. אנטיגונה באה באישון לילה וקברה את אחיה. בכך הפרה את צו המלך. לעמדתה זו נמצאים תומכים גם כאן ועכשיו. הדילמה בין עמדתו של סוקרטס ובין עמדתם של תלמידיו היא ביסודה דילמה מורכבת ותוצאותיה קשות. אם נקבל את הכרעתו של סוקרטס, הרי כל הכרעה של הרוב מחייבת, ויהיו תכניה אשר יהיו. לכן היא מאיימת על אושיות הדמוקרטיה באמצעות עריצות הרוב, ועלולה לגרום למעבר חד ממשטר דמוקרטי למשטרים דיקטטוריים טוטליטריים. גם הדילמה של אנטיגונה אינה קלה. אם נקבל את החלטתה של אנטיגונה, המסקנה הסופית עלולה להביא לאנרכיה, שבה איש הישר בעיניו יעשה. אבינרי (תשנ"א) מציג במאמרו "ציות ודמוקרטיה" שתי דוגמאות למקרים של אי-ציות אזרחי. המקרה הראשון הוא מהמאה ה-19. הוא מציג את מלחמתו של הנרי טורו לשחרור העבדים בארה"ב. טורו, שתמך בשחרור העבדים, התייאש מהפעילות החוקית והודיע, כמוצא אחרון ועל מנת לעורר את דעת הקהל, שינקוט במדיניות של אי-ציות, יפסיק לשלם מסים, ויהיה מוכן ללכת לבית הסוהר בשל כך. לדעת אבינרי, אכיפת החוק במקרה של טורו נעשתה על ידי המיעוט, שכפה את דעתו על הרוב. דומה לכך המקרה של מרטין לותר קינג במחצית השנייה של המאה ה-20, שלחם למען מימוש זכויות האזרח לשחורים ונאבק נגד אפלייתם בשירותים הציבוריים. לדעתו של אבינרי, אף ההתרסה של מרטין לותר קינג הייתה נגד מיעוט של לבנים, שניסה להפר את החוק ולמנוע את מימוש רצון הרוב. לכן אין זה מקרה שהממשלה הפדרלית תמכה במרטין לותר קינג במאבקו כנגד המשטרה המקומית של בירמינגהם. לדעת אבינרי, המחקר המודרני אינו מציע אמת-מידה שעל פיה אפשר לקבוע מהו גבול אי-הציות. אבינרי מציע לנסח כלל שיגדיר את זכות הסירוב להכרעת הרוב הדמוקרטי, רק אם כלל זה יעמוד במבחן הערכים המוסריים האוניברסליים. כלומר, אפשר יהיה להחיל אותו בכל מקרה ומקרה בלא שהדבר יגרום לסתירה פנימית או להרס המערכת הפוליטית עצמה. הבעיה היא שבמקרים רבים התומכים בזכותם לאי-ציות כאשר הכרעת הרוב נוגדת את מצפונם, אינם ששים להסכים לאי-ציות כאשר העקרונות שונים משלהם. למשל, המסרבים לשרת בשטחים מטעמי מצפון לא ישישו, קרוב לוודאי, לתמוך בזכות הסירוב של המתנחלים המתנגדים להתפנות מטעמי מצפון. במאמרו מתייחס אבינרי לחיילים שסירבו לשרת בלבנון מטעמי מצפון. אלה לא תמכו בזכותם של מתנגדי הפינוי בימית. לדעת אבינרי, אי-ציות לחוק בשם המצפון במדינה דמוקרטית אינו ניתן לאוניברסליזציה, והוא ביטוי לשרירותיות ולהתנשאות של עמדה מצפונית מסוימת. עמדה זו של אבינרי יכולה להיות תשובה לדילמה המובאת במכתבם של החיילים הסרבנים בשנת 2002 ול"עצומת הטייסים" שנוסחה בשנת 2003. אבינרי מוצא את התמיכה באי-ציות לחוק דווקא בתיק הצבאי הידוע בשם "משפט כפר קאסם". השופט קבע שם שפקודה שהיא לא חוקית בעליל מבטלת את חובת הציות. בית המשפט הכניס לפסיקה הישראלית עקרונות אוניברסליים ששורשיהם במשפט הטבעי. פקודה להרוג נשים וילדים החוזרים מעבודתם ולא היו מודעים לצו העוצר (כפי שקרה בכפר קאסם) נוגדת כל נורמה אוניברסלית, ולכן היא אינה חוקית בעליל. המושג "בעליל" מתייחס לנורמות מוסריות אוניברסליות המקובלות על הכול. במסורת היהודית כלולות נורמות אלה ב"שבע מצוות בני נוח". בעיית אי-הציות היא רק אחת מהסכנות המאיימות על המשטר הדמוקרטי. כיום, בעידן הפוסט-מודרני, כשנפרצו כל המחסומים, הבלמים והגבולות, וכאשר נגד כל תזה מוצגת אנטי-תזה וכנגד כל בלם אפשר להציג אנטי-בלם, נשאלות השאלות הבאות: במשפט העמים קיים עיקרון האומר, שלזכות שלא לציית לחוק יש תפקיד משלים וחשוב בהגנת זכויות האדם הבסיסיות. בעניין זה קיימות שתי תפיסות: התפיסה האירופית והתפיסה האמריקאית. ביבליוגרפיה אבינרי, ש' (1969), הפרדוקס שבתורת המדינה של רוסו. בתוך: י' אבינרי (עורך), פרקי מדינה וחברה עיונים במשנותיהם של מורוס, רוסו, הגל ומרקס. תל אביב: ספרית פועלים.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
![]() |
|
123 |