יחסי יהודים וערבים בישראל

השאיפה לדו-קיום ולשוויון בין אזרחים ערבים ויהודים מלווה את החברה הישראלית שנים רבות, ואין לדעת מה צופן העתיד בתחום זה. הבנה של הרקע ההיסטורי למערכת היחסים המורכבת בין שני העמים בהווה, יכולה לסייע בידי אלה המעוניינים לפעול באופן מעשי כדי להוביל לשינוי.

הקמת מדינת ישראל ומעמדם של אזרחיה הערבים

מדינת ישראל - יהודית ודמוקרטית

בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז דוד בן-גוריון על הקמתה של מדינת ישראל. ההכרזה לוותה בקריאת מגילת העצמאות, מסמך אשר מבטא את חזון העם היהודי ואת ה"אני מאמין" שלו. במגילת העצמאות מודגש אופייה הדמוקרטי של המדינה החדשה, המבטיח שוויון לכל אזרחיה והיא כוללת התייחסות מיוחדת למעמדם של הערבים שנשארו בתוך גבולות המדינה, שהוכרו כאזרחי המדינה מרגע הקמתה:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון לשון חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונות של מגילת האומות המאוחדות."

"אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חודשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים."

השפעתה של הקמת מדינת ישראל על אזרחי ישראל הערבים

בעקבות מלחמת העצמאות הפכו כ- 600 אלף מבין הערבים אשר התגוררו בגבולות הארץ בתקופת המנדט הבריטי, לעקורים ולפליטים. מאז מתגוררים הפליטים במחנות פליטים שקמו בירדן, בגדה המערבית – יהודה ושומרון, ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה. עם סיום המלחמה נותרו בארץ כ- 150 אלף ערבים שהפכו לאזרחי המדינה. לרבים מהם קרובי משפחה מקרב הפליטים שנותרו מחוץ לגבולות המדינה.

תבוסת הערבים במלחמת העצמאות והתהוות בעיית הפליטים היא הסיבה שבגללה מכנים הערבים את מלחמת 1948 בשם "אל נכבה" שמשמעותו - האסון.

תקופת הממשל הצבאי - מעמדם של אזרחי ישראל הערבים בשנים 1948-1966

מיד עם סיום מלחמת העצמאות הוטל על אזרחי ישראל הערבים ממשל צבאי. המלחמה אמנם הסתיימה אך לא הסכסוך העוין בין מדינת ישראל לבין העולם הערבי. לכן, משיקולי בטחון, ומחשש לפלישה נוספת של מדינות ערב, הטילה ממשלת ישראל ממשל צבאי על אזרחי ישראל הערבים - כך יכולה הייתה לפקח על אזרחיה הערבים שנחשבו מבחינתה לסיכון בטחוני אפשרי. על פי חוקי הממשל הצבאי הוגבלה למשל תנועתם החופשית של הערבים במדינה, וערבי שרצה להגיע ממקום מגוריו למקום אחר בארץ נדרש להשיג רשיון מיוחד. בנוסף, הוטל בכל הכפרים הערבים עוצר, שבו אסור היה לתושבים לצאת מבתיהם, בין תשע בלילה לשש בבוקר בכל יום. חוקי הממשל הצבאי פגעו בזכויות האזרח של הערבים, משום שנגעו בכל היבט חיי היום-יום שלהם והם היו תלויים בו בכל. הממשל הצבאי בוטל בשנת 1966, משנמצא רוב מספיק בכנסת לביטולו.

מעמדם של אזרחי ישראל הערבים מאז ביטול הממשל הצבאי

אזרחי ישראל הערבים מונים כיום יותר ממיליון נפש והם מתגוררים ביותר מ- 125 יישובים, כולל מזרח ירושלים. רוב אזרחי ישראל הערבים - כ- 835,000 - הם מוסלמים ומיעוטם - כ- 166,000 - הם נוצרים. ככל אזרחי ישראל הם בעלי הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת. את האינטרסים של הערבים ייצגו בתחילה מפלגות שמאל יהודיות, שמתוכן נבחרו גם חברי כנסת ערביים. מאז סוף שנות ה- 80 של המאה העשרים פועלות בכנסת מספר מפלגות ערביות המייצגות את ציבור בוחריהן, ופועלות לקידום שוויון הזכויות ומעמדם החברתי במדינה.

רוב אזרחי ישראל הערבים מכירים בהיותם אזרחי מדינת ישראל

רוב מנהיגי הערבים בארץ ורוב אזרחי ישראל הערבים רואים עצמם כחלק מן העולם הערבי ומהעם הפלסטיני ומזדהים עם שאיפתם של הפלסטינים בשטחים לעצמאות ולמדינה משלהם. הזדהות זו יוצרת אצלם לא פעם קרע בין הנאמנות לבני עמם לבין הנאמנות למדינת ישראל. יחד עם זאת, רובם תומכים בהקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל, כלומר, הם מכירים בזכות קיומה של מדינת ישראל.

על יחסי יהודים וערבים בישראל

היחסים בין האזרחים היהודים והערבים בישראל עברו לאורך השנים מספר משברים קשים. יחד עם זאת, לאורך השנים נעשו גם ניסיונות מצד ממשלות ישראל, מצד מפלגות שונות (ובראשן המפלגות הערביות) ומצד גופים שונים, לקדם את מעמדם של האזרחים הערבים ואת שילובם בחברה באופן שוויוני.

משברים ביחסי יהודים וערבים בישראל

פרשת כפר-קאסם

תחת שלטון הממשל הצבאי התרחש אירוע חמור במיוחד בכפר-קאסם. בשנת 1956, ערב פרוץ "מבצע קדש" (מלחמת סיני), הוחלט להקדים את שעת העוצר בכפרים הערבים הסמוכים לגבול ירדן בגלל המצב הבטחוני המתוח. שעת העוצר הוקדמה מתשע בלילה לחמש אחר-הצהרים, עם רדת החשיכה. מפקדי היחידה של משמר הגבול, שהופקדה על השמירה על הכפרים, ביקשו הנחיות ממפקדם בנוגע לתושבים שיפרו את העוצר. הם נענו בתשובה "אללה ירחמו" זאת-אומרת, "זכרונם לברכה" או "אלוהים ירחם עליהם". מכך הסיקו שעליהם להרוג את מפירי העוצר. מכיוון שההודעה על הקדמת שעת העוצר לא הגיעה לתושבים שעבדו בשדות המרוחקים מכפריהם, הם נורו עם חזרתם לכפר בערב. 41 מתושבי כפר-קאסם, בהם נשים וילדים, נורו ונהרגו. הידיעות על אירוע זה החלו לזרום אל הנהגת הצבא ולראשי המדינה והתקבלו בזעזוע ובתדהמה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון הורה להעמיד לדין את האחראים לטבח.

פקודה בלתי חוקית בעליל - המשפט שנערך למבצעי הטבח בכפר-קאסם הפך לאירוע בעל ערך מוסרי, שהשפיע על עיצובה של מדינת ישראל הצעירה. השופט בנימין הלוי טבע את המונח "פקודה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס עליה". בכך טען כי החיילים שביצעו את הפקודה היו צריכים להבין שלא זאת הייתה כוונת הפקודה שקיבלו, וכי בכל מקרה היה עליהם לסרב למלאה בגלל אי מוסריותה.

בכפר-קאסם מתקיימת בכל שנה אזכרה לזכר הקורבנות. רק לפני שנים מעטות החלו להגיע לאזכרה זו גם נציגי ממשלה יהודים.

יום האדמה

קידום יעדים לאומיים של מדינת ישראל, כמו קליטת עלייה ומפעלי התיישבות, פגע לא פעם באזרחיה הערבים. דבר זה גרם לרגשות של אפליה וקיפוח בקרב אזרחי ישראל הערבים. תחושות אלה התפרצו לראשונה בעוצמה בשנת 1976, בעקבות החלטת הממשלה להפקיע כ- 20,000 דונם מערביי הגליל, לטובת פיתוח ההתיישבות היהודית בו (כלומר, מערביי הגליל נלקחו אדמות שהיו בבעלותם החוקית). תושבי הכפרים שאדמותיהם הופקעו (ביניהם תושבי סכנין, דיר חנא, וערבה) יצאו להפגנות מחאה. במהלך ההפגנות הסוערות הוצתו צמיגים, הושלכו אבנים ואף בקבוקי מולוטוב לעבר מכוניות שעברו במקום וכן לעבר השוטרים שהוזעקו לפיזור ההפגנות. ההפגנות התפשטו לכפרים נוספים ובמהלכן נהרגו מירי המשטרה שישה מפגינים ערבים ושבעה נפצעו.

מדי שנה מציינים ומקיימים ערביי ישראל ב- 30 במרץ את "יום האדמה" כיום של שביתה ומחאה נגד קיפוחם, אפלייתם והפגיעה בהם כאזרחים שווי זכויות במדינה.

אירועי אוקטובר 2000

ב- 29.9.2000, יום לאחר ביקורו של ראש האופוזיציה דאז, חבר הכנסת אריאל שרון, בהר הבית, פתחו הפלסטינים בהפגנות סוערות, המכונות על-ידם אינתיפאדת אל-אקצה. המהומות שפשטו במהירות ביהודה בשומרון ובחבל עזה החלו בהפגנות המוניות ואלימות ללא נשק, אך בשלב מאוחר יותר, עברו הפלסטינים לשימוש בנשק חם ולביצוע פיגועי טרור בשטחי ישראל כמו גם בשטחי יש"ע (יהודה שומרון עזה). השם - אינתיפאדת אל-אקצה - ניתן לה על ידי הפלסטינים על שם אחד משני המסגדים שבהר הבית.

כאות הזדהות עם אינתיפאדת אל-אקצה, בראש השנה תשס"א, פתחו אזרחי ישראל הערבים במקומות שונים בארץ בהפגנות אלימות, הידועות בשם "מהומות אוקטובר". מהומות אלה נמשכו שלושה ימים רצופים ולוו בהפגנות סוערות, בחסימת כבישים ראשיים ובזריקת אבנים. במהלך דיכוי המהומות השתמשה המשטרה בנשק חם. עם תום המהומות היה מניין הקורבנות: 13 אזרחים ערבים ישראלים שנהרגו מירי שוטרים, ואזרח יהודי ישראלי אחד שנהרג מפגיעת אבן שנזרקה עליו על-ידי מפגינים ערבים.

מאז אמנם נרגעו הרוחות, אך מהומות אלו חיבלו קשות באמון ההדדי ובמרקם היחסים העדין שבין יהודים לערבים בישראל: אופיין האלים של המהומות זעזע רבים מאזרחי ישראל היהודים, שחשו מאוימים ונבגדים על-ידי אזרחי המדינה הערבים. במקביל, הריגתם של האזרחים הערבים במהלך ההפגנות גרמה לזעם רב בקרב הערבים בישראל. ראשי המגזר הערבי דרשו לחקור את תפקוד המשטרה באירועים קשים אלה. לטענתם, ירו השוטרים במפגינים ללא הצדקה, רק בגלל היותם ערבים.

ועדת אור

מנהיגי המגזר הערבי, ובעקבותיהם גם גורמים נוספים, הפעילו על הממשלה לחץ ציבורי בתביעה לחקור את אירועי מהומות אוקטובר ואת תוצאותיהם החמורות. בעקבות זאת החליטה הממשלה להקים את ועדת אור, במטרה לחקור את מהלך האירועים, להסיק מסקנות לגביהם ואף להצביע במידת הצורך על אשמים.

ב – 1 בספטמבר 2003 פירסמה ועדת אור את מסקנותיה. דו"ח הועדה כולל מימצאים על היחסים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים בכלל, כמו גם ממצאים הנוגעים ישירות לאירועי אוקטובר. בראש הממצאים עומדת הדרישה להשגת שוויון מלא בין אזרחי מדינת ישראל. הדו"ח מציג ניתוח של התהליכים במיגזר הערבי, שהובילו לפרוץ המהומות באוקטובר 2000, ומצביע על מספר סיבות: הפליה, קיפוח ומצוקה של ערביי ישראל לאורך שנים; הקצנה פוליטית הבאה לידי ביטוי בהזדהות עם המאבק הפלסטיני; הקצנה דתית; התגברות ההפגנות האלימות; התנהגות לא-אחראית של חלק ממנהיגי הציבור במגזר הערבי, אשר כללה הסתה לאלימות והגברת העוינות כלפי המדינה.

הועדה מצאה ליקויים רבים בהתנהלות המשטרה בבלימת המהומות ובפיזור ההפגנות -לא הייתה היערכות מוקדמת הולמת לאירועים כאלה והשימוש באמצעים קטלניים לפיזור המפגינים גרר הרג מיותר של אזרחים. הועדה מצאה כי המשרד לבטחון פנים והמשטרה, והעומדים בראשם באותה תקופה כשלו בתפקידם והמליצה שלא יכהנו בעתיד בתפקידים כאלה.

לסיכום, הביעה הוועדה תקווה שהדו"ח יתרום לקירוב לבבות ויעזור בשיקום יחסי האמון בין יהודים לערבים בישראל.

פעולות ליצירת עתיד טוב יותר - השאיפה לדו קיום בישראל

השאיפה לדו-קיום יהודי-ערבי בישראל מתבטאת בצורות שונות, במיזמים משותפים, בארגונים שונים הפועלים לקידום הדו קיום, ובמקומות שונים בארץ, כמו בחיפה - שבה חיים זה לצד זה באחווה יהודים וערבים בני הדת המוסלמית והנוצרית.

עמותת בית הגפן בחיפה - משמשת כמרכז ערבי- יהודי לתרבות, חברה נוער וספורט. המרכז מארגן מפגשים חברתיים בלתי מפלגתיים לאזרחים יהודים וערבים, כדי להביא להכרות ולהבנה ביניהם וליצור חברה משותפת לחינוך ולאזרחות טובה. מטרת העמותה היא גם לטפח קשרים ויחסי גומלין בין-תרבותיים בין העדות והדתות השונות.
גבעת חביבה - מרכז חינוך וחקר בקיבוץ גבעת חביבה, הממקד את פעילותו בנושאים המרכזיים העומדים על סדר יומה של החברה הישראלית, ומקדם יוזמות חינוך, מחקר, ועבודה קהילתית בתחומי שלום, דמוקרטיה, דו-קיום, סובלנות וסולידאריות חברתית. בגבעת חביבה פועל, בין היתר, המרכז הערבי-יהודי לשלום.
נווה שלום - ישוב יהודי ערבי, אשר חבריו בחרו להקים קהילה משותפת ולחיות בה תוך קיום דיאלוג מתמיד, ולחפש מציאות אחרת, שוויונית, בה יתאפשר לכל צד לבטא את זהותו המלאה. דרך פעילות חינוכית, נווה שלום מנסה לקדם את ההבנה ואת השלום בין שני העמים.
סיכוי: העמותה לקידום שוויון חברתי – ארגון שמטרתו לקדם שוויון מלא בין האזרחים הערבים -פלסטינים לאזרחים היהודים בישראל.

עתיד היחסים בין אזרחים יהודים ואזרחים ערבים במדינת ישראל עשוי להיות מושפע מגורמים שונים: נכונותן של שתי הקבוצות להבין ולקבל זו את זו; השגת שוויון מלא בפועל (ולא רק מתוקף חוק) בין כל אזרחי המדינה; יחסיה של מדינת ישראל עם מדינות ערב בכלל ועם הפלשתינאים החיים ביהודה, שומרון וחבל עזה בפרט, ועוד.